קלאסיקות במבחן הזמן: ג'יין אייר מאת שרלוט ברונטה

Posted on 22 ביוני 2017 של

8


במסגרת הנסיון (והתאווה) שלי להכיר קלאסיקות ספרותיות, שמתי לי למטרה לקרוא את שלושת הקלאסיקות הבולטות של סופרות בריטיות בנות המאה ה-19 – "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן, "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה ו"ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה. כבר ב-2014 קראתי את שני הספרים הראשונים, אבל ג'יין אייר המתין בסבלנות עד החודשים האחרונים – אז התחלתי לקרוא בו.

הדבר הראשון שניכר ב"ג'יין אייר" מיד מהפתיחה הוא התיאורים היפים והקלים לקריאה באופן יחסי. בתוך הכפר האנגלי הפסטורלי, ג'יין מתארת בגוף ראשון את קורותיה כיתומה ענייה בת 8 שזוכה להתעלמות והתעללות לסירוגין מבני משפחתה העשירים אצלם היא שוהה (קצת מזכיר את סינדרלה, רק יותר מעודן וספרותי).

העובדה שג'יין היא לוחמנית, רודפת צדק, ולא צייתנית עיוורת, ניכרת כבר מהפתיחה ומדגימה מדוע מייחסים לספר הזה אלמנטים פמיניסטיים; כך למשל היא עונה לדודתה שקוראת לה רמאית:

"אני לא רמאית. אם הייתי רמאית, הייתי אומרת שאני אוהבת אותך. אבל אני מודיעה לך שאני לא אוהבת אותך. את האדם הכי שנוא עלי בעולם חוץ מג'ון ריד. ואת הספר הזה על השקרנית את יכולה לתת לבת שלך, ג'ורג'יאנה, כי היא זאת שמשקרת ולא אני." (עמוד 44)

כשקראתי את השורות האלה ניסיתי לחשוב האם בני התקופה שקראו את הספר הזדהו איתה כמוני, או שהיה להם ברור שעליה לציית, גם אם מתנהגים אליה בחוסר צדק, שהרי היא ילדה יתומה וענייה. ואולי היא יצרה דילמה בקרב הקוראים, שדרך העיניים של ג'יין ראו כמה חוסר צדק קיים לפעמים בהירארכיה המעמדית ובחוקי המשפחה הנוקשים שהיו מקובלים בזמנם.

אחרי אינספור התנגשויות עם בני המשפחה המאמצת שלה, ג'יין עוברת (או מסולקת) לפנימייה לבנות, שם היא מקבלת השכלה, מקצוע (מורה) ובסופו של דבר (המחברת מריצה את העלילה 8 שנים קדימה) הופכת לאישה צעירה מהוגנת ומנומסת. אין טעם לגולל את כל העלילה, בטח כשמדובר בספר כל כך מוכר, אז רק אספר בקצרה שאחרי בית הספר היא מתקבלת למשרה כמורה פרטית לילדה באחוזת רוצ'סטר, שם ניצתת אהבה בינה לבין מר רוצ'סטר המבוגר ממנה ב-28 שנים (ומשתייך למעמד גבוה), מתגלה סוד בעברו של האדון שמונע מהם מלממש את האהבה ו… ואז קורים עוד כמה דברים שלא אכנס אליהם.

אם לחזור להשוואה ל"גאווה ודעה קדומה" ו"אנקת גבהים" – אני יכול להגיד שהרגשתי קרוב יותר לדמותה של ג'יין אייר ולכתיבה של שרלוט ברונטה. עם זאת, גם הספר הזה עמוס בלא מעט בעיות שמתגלות לקורא בן זמננו, החל ממוסר נוצרי שלפעמים מגדיש את הסאה, דרך השטחה של יחסים בין אנשים שהרבה פעמים מתהווים תוך רגע לקשר עמוק, ועד קיטש טלנובלי שמתרגש מדי פעם על העלילה, במיוחד לקראת סופה.

ולכן, בקריאה מודרנית, כוחה של ברונטה הוא לאו דווקא בטוויית העלילה שמאז דיי התיישנה והפכה נדושה, אלא דווקא בכתיבה הרעננה, הבהירה, כזאת שמצליחה רוב הזמן לסחוף גם 170 שנה אחרי שהספר ראה אור. לטעמי היא עושה זאת טוב יותר מג'יין אוסטן (שהרבה יותר שנונה, אבל קורקטית וחסרת רגש) ומאחותה אמילי (שאמנם כותבת גם היא בבהירות, אך לא תמיד קומוניקטיבית דיה).

מבחינה מוסרית, ברונטה שולחת לקורא מסרים סותרים. מצד אחד, ג'יין יוצאת נגד המוסכמות ובזה לכללים חברתיים. כך למשל, כשמר רוצ'סטר שואל אותה אם הוא נאה לדעתה, היא משיבה "לא, אדוני". כשהוא שואל אותה מה פירוש הדבר, היא עונה: "אדוני, תשובתי הייתה כנה מדי. אני מתנצלת. הייתי צריכה להגיד שלא קל לענות כלאחר יד על שאלה הנוגעת לחזותו של אדם, שזהו עניין של טעם וכי היופי הוא חסר חשיבות, או משהו כזה".

מצד שני, כשמתברר לה שמר רוצ'סטר אינו כשיר לנישואין אך ורק בגלל סיבה טכנית/דתית, היא זורקת את כל חייה ואת אהבתה הגדולה, ובורחת לקצה השני של אנגליה בלי שום תוכנית ובלי שום עתיד – הכל בשם חוקי החברה שלפיהם לא יאה להיות בזוגיות עם גבר שלא ניתן להתחתן איתו. במובן הזה היא מתנהגת כקנאית דתית שמשליכה את עצמה אל העולם בתקווה שאלוהים יסייע בידה בהמשך.

בסופו של דבר, הקריאה בג'יין אייר ממרחק של 170 שנה היא מעניינת לפרקים ומשעממת ומאכזבת לפרקים אחרים. ככל הנראה הספרות הנשית הבריטית של המאה ה-19 לא נועדה עבורי, אבל אם חייבים לבחור, אני מעדיף את האחיות ברונטה על ג'יין אוסטן (ואני מניח שאזכה לקיתונות של בוז ואיום בסקילה מחלק מחברי בפייסבוק שחובבים מאוד את אוסטן). לא ניתן אלא להשוות אותי למיס סקצ'רד שעליה אומרת ג'יין: "כזה הוא טבעו הפגום של האדם! גם פניו של הכוכב הבהיר ביותר מרובבים בכתמים, ועיניהם של אנשים כמו מיס סקצ'רד רואות את הפגמים הזעירים האלה ועיוורות למלוא זוהרו של גרם השמים".

אני בטוח שג'יין אוסטן, אמילי ברונטה ושרלוט ברונטה ימשיכו לזהור אל מול פניהם של מיליוני קוראים גם אחרי הקריאה בוחנת-הכתמים שלי.

_____________________

ג'יין אייר מאת שרלוט ברונטה. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים. 494 עמ'.

מודעות פרסומת