קלאסיקות במבחן הזמן: "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה

Posted on 8 ביולי 2014 של

4


 

בשל היותי זָכָר, ולאור הקריאה המרובה שלי, לא פעם מזהירים אותי מפני "ספרי בנות".
גם לגבי "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה שמעתי כמה אזהרות כאלה, אבל סירבתי להישמע להן (אולי בגלל שאני ממילא לא חובב גדול של ז'אנרים הנחשבים "גבריים" כמו מתח או מדע בדיוני).

אני שמח שסירבתי.
אמנם יש לא מעט בעיות ב"אנקת גבהים" כשקוראים אותו בעינים מודרניות (ועל כך אפרט בהמשך), אבל בשורה התחתונה (שהתקדמה לפסקה השנייה) – מדובר בספר מעניין וכתוב היטב, שסוחף את הקורא לתוך עולמן המעט אפל של הדמויות הכפריות באנגליה הויקטוריאנית.

חוץ מזה – איך אפשר לכנות את אנקת גבהים בשם "ספר בנות", כשהמשפט הרביעי המופיע בו הוא "גן עדן מושלם לשונא אדם"?
הרי ידוע שמיזנטרופיה חוצה מינים, גילאים, גזעים, דתות ויבשות.

 אנקת גבהים - החדש

אנקת גבהים יצא לאור כשאמילי ברונטה הייתה בת 29 (והוא גם ספרה היחיד). שנה לאחר מכן, בגיל 30, היא מתה משחפת.
קשה להתעלם מהמידע הביוגרפי הזה כשקוראים את הספר, כיוון ששזורים בו (בספר) לא מעט מיתות של אנשים צעירים שעוד לא הספיקו למצות את החיים בעולם הזה.
אבל לספרות, כידוע, יש חיי נצח; וכך, 167 שנים לאחר שנכתב, בקיץ ים תיכוני ומהביל, אנקת גבהים נקרא ע"י בחור ישראלי – בן גילה של ברונטה בזמן שכתבה את הספר (עדכון: אפשר להוסיף לקיץ המהביל גם טילים ומקלטים).

מיד עם פתיחת הספר, האווירה הויקטוראינית לופתת את הקורא; מסופר על מר לוקווד שמגיע לאדמות הבוּר בחבל יורקשייר (צפון אנגליה), כחלק ממסעותיו הלא מאוד ברורים ברחבי אנגליה. לוקווד הוא למעשה הקורא – הוא אינו שייך למקום ועל כן הוא רואה הכל בפעם הראשונה.
הוא שוכר את חוות ת'ראשקרוס שתשמש כמקום מגוריו, ורוכב על סוסו אל עבר האחוזה הסמוכה – אנקת גבהים – כדי לפגוש את בעל הבית, מר הית'קליף.
כאן אני חייב לציין, שגם עם סיום הספר, לא הצלחתי לאמוד את המרחק בין חוות ת'ראשקרוס לאנקת גבהים. מצד אחד הן נשמעות קרובות כיוון שהדמויות עוברות ביניהן לא פעם, ומן הצד השני – נשמע שיש קושי גדול לעבור את המרחק הזה (כנראה בגלל הדרכים הלא נוחות ומזג האוויר הקשה).

כך או כך, מר לוקווד מאפשר לנו לשמוע את מה שהתחולל בעשרות השנים שקדמו לביקורו באנקת גבהים, כיוון שהוא נופל למשכב בעקבות מזג האוויר הקשה, ומטופל על ידי מנהלת משק הבית של חוות ת'ראשקרוס – נלי דין – שמספרת לו על תולדות המקום על מנת להנעים את זמנו.

אין טעם לספר כאן את הסיפור כולו, רק נאמר שהוא מבוסס בעיקרו על משולש אהבה שבמרכזו עמדה קתרין ארנשו (בתו של מר ארנשו – הבעלים המקורי של אנקת גבהים), ומשני צידיה נאבקו על אהבתה אדגר לינטון (בנו של מר לינטון – הבעלים של חוות ת'ראשקרוס) והית'קליף (ילד נטוש שנאסף ע"י מר ארנשו בביקורו בליברפול).

הבעיות שקיימות ב"אנקת גבהים" קשורות ברובן לתקופה בה הוא נכתב, ובמובן זה, הביקורת עליו תהיה אנכרוניסטית. ובכל זאת נחטא באנכרוניזם ונציין כמה בעיות: לפרקים ישנה דרמטיות-יתר וקיטש, במיוחד בכל הקשור ברגע המוות של הדמויות; העובדה שדווקא הית'קליף, הזר העזוב וכהה העור, הוא זה שמגלם את דמות הנבל – גם היא גורמת להרמת גבה מודרנית; הסיפור שמסופר ברובו מפיה של מרת דין, מעלה תהיות כיצד היא יכולה הייתה לדעת את כל מה שהיא יודעת (כלומר, יש לעיתים בעיה של אמינות סיפורית); ולבסוף, יש משהו מעט שטוח בדרך ההתנהלות של הדמויות, שלרוב הן נורא מובהקות  – הבחורה היפה וההיסטרית, הנבל הנוקם, הילד העדין החולני והבכיין, הכומר הזועף והמתוסכל וכו' וכו'.

עם זאת, כל הבעיות שצוינו לעיל כלל אינן מפריעות לקריאה. כשקורא בן ימינו ניגש לספר שנכתב במאה ה-19, הוא יודע להתאים את עצמו לקראת הסיפור; אם כתב היד הזה היה מוגש כספר שנכתב בשנת 2014, היינו אומרים שהוא מזויף, מתאמץ, מנסה לשוות לעצמו רומנטיקה קלאסית, ובעיקר לא אמין. אבל הידיעה שמדובר בספר שנכתב לפני יותר מ-150 שנה מאפשרת לנו להשהות את הביקורתיות המודרנית שלנו, ופשוט לצלול לסיפור.

זאת ועוד – ביחס לאפיוני הדמויות המובהקים שנהוגים בספרות הרומנטית (ועוד קודם לכן אצל שייקספיר), אמילי ברונטה מצליחה לייצר מורכבות מסויימת בדמויותיה; הית'קליף הוא נבל, אבל לא נבל מוחלט. אנחנו מצליחים להזדהות עם אהבתו לקתרין, וגם עם דבריו במונולוג הסיום; אדגר לינטון נשמע בהתחלה כמו הבחור העשיר שעומד לגנוב את הנערה מהבחור העני שאוהב אותה (מבנה שאנחנו מכירים היטב מסרטי הבורקס שלנו – האשכנזי העשיר והמהוגן שמחבל באהבת האמת של בת הטובים עם המזרחי העני והאמוציונלי), אך בהמשך הוא מעורר אהדה אל מול התנהגותו הנקמנית של הית'קליף; הרטון, שמתואר בתחילה כמעין בוֹק ובוּר מוחלט, מראה בהמשך רגישות וגם רצון ללמוד ולהרחיב את השכלתו; וגם – לעומת הרומנים הגדולים של הסופרים הרוסים בני המאה ה-19 כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – ב"אנקת גבהים" גם קולם של המשרתים ושל האנשים הפשוטים יותר נשמע, ולמעשה מרת דין (מנהלת משק הבית) היא במידה מסוימת המושכת בחוטי העלילה, ובמקרים רבים הידע שהיא מוסרת או מסתירה מניע את הדמויות לפעול.

"אנקת גבהים", אם כן, הוא ספר מעניין, ועל אף השתייכותו לקלאסיקות הספרותיות – הוא גם פשוט לקריאה באופן יחסי.
במשך השנים נעשו אינספור אדפטציות לסיפור של ברונטה, כמו למשל השיר (Song) המפורסם של קייט בוש, השיר (Poem) של סילביה פלאת' או שלושת הסרטים שנעשו עפ"י הספר – אבל רובם התמקדו בסיפור האהבה הגדול מהחיים (תרתי משמע) של קתרין והית'קליף, בעוד שבספר, סיפור האהבה הזה הוא רק חלק מהעלילה, גם אם הוא משמש כעוגן המרכזי שלה.
כלומר, קריאה בספר מאפשרת נקודת מבט רחבה ומעניינת יותר על קורות אנקת גבהים וחוות ת'ראשקרוס – כזאת שמתייחסת גם לדמויות המשנה (ג'וזף, מרת דין, לינטון, צילה, הרטון ולינדלי), לנוף שבין שתי החוות, ולמזג האוויר ההפכפך.

ובכל הקשור למבחן הזמן – הספר בהחלט עומד במבחן הזמן, לפחות בכל הקשור ליכולת של אדם בן זמננו לקרוא אותו בצורה קולחת ומלאת עניין. גם אם חלק מהטכניקות הספרותיות לא היו מתקבלות בעין יפה בכתיבה המודרנית, הן לא פוגעות באופן משמעותי ביכולת של ברונטה לספר סיפור יפה וסוחף.

ואולי הכי חשוב – גם גברים יכולים להינות מהספר הזה.

_____________

אנקת גבהים, אמילי ברונטה. מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות ספרים. 412 עמ', 88 ש"ח

ציטוט נבחר:

"אני אמרתי שגן עדן שלו יחיה רק למחצה; והוא אמר ששלי יהיה שתוי: אני אמרתי שאירדם בשלו; והוא אמר שלא יוכל לנשום בשלי"

על הספר ברשת:

"אנקת גבהים: ספר האהבה הטוב ביותר", מעריב

ביקורות של קוראים באתר "סימניה"

ביקורות באתר של נוריתה

ביוקרת בבלוג alpha21, אתר תפוז

מודעות פרסומת