ביקורת: "משפחתי וחיות אחרות" מאת ג'רלד דארל (הוצאת אוקיינוס ומודן)

Posted on 24 במאי 2016 של

1


את "משפחתי וחיות אחרות" הזמנתי ליום ההולדת האחרון שלי כמתנה ממשפחתי הקרובה (תוך תקווה שהם לא יראו בכך עלבון כלפיהם), בעקבות המלצות של לא מעט אנשים שבחרו בו כספר האהוב עליהם ביותר, או כספר ילדות אהוב (הוא גם הוזכר לא מעט בפינת "השאלון" כאן בבלוג). כשאני מנסה לנסח לעצמי מה אני חושב על הספר הזה בתום הקריאה, אני מגיע למסקנה שהוא היה מקסים ומשעמם בו זמנית. ואולי מרתק ומעייף או משעשע ומייגע.

אבל לפני שארחיב בכיוון הזה, קצת על העלילה: בשנות ה-30 של המאה שעברה החליטה משפחתו של ג'רלד דארל למכור את ביתה באנגליה ולעבור לאי היווני קורפו. ג'ארלד (המכונה ג'רי) היה אז בן עשר, ולמעשה הספר עוסק באירועים שונים שהתרחשו בעת שהותם באי – כולם מנקודת מבטו של ג'רי. יחד עם ג'רי המשפחה כללה את אמו (אביו נפטר כשהיה ילד), שני אחיו (לארי ולזלי), אחותו (מרגו) והכלב רוג'ר. לאורך השהות באי המשפחה מספיקה לעבור שלושה בתים (ובית מלון אחד), לבנות סירות, להכיר חברים מקומיים ובעיקר – למלא את הבית בשלל חיות, החל משלושה כלבים שהתווספו לרוג'ר, דרך שחפים ועורבים וכלה בנחשים ועקרבים. העלילה נעה בין יציאתו של ג'רי לטבע והתחקותו אחר בעלי חיים שונים (סקרנות עצומה ממלאת אותו, בין אם הוא מתבונן בגו'קים ובין אם בדולפינים), ובין התנהלות המשפחה המשונה הזו – שכל אחד מחבריה מאופיין בתחומי עניין שונים ובמזג שונה.

13245345_965145970220584_8031219616754807314_n

ובחזרה למחשבות שלי על הספר – תיאורי בעלי החיים של ג'רי הקטן הם מופלאים ומקסימים, אבל אם אתם לא במצב רוח המתאים, הם יכולים גם די לשעמם; לפעמים הייתי תחת התחושה שאני יכול לקרוא עוד ועוד על התנהלותו של הצב החמוד, או על הציפורים שבונות את הקן שלהן ומאכילות את גוזליהן או אפילו על חיפושיות הזבל שמתנהלות להן בטבע בדרכן לעוד לקוח מרוצה (ואולי כאן זה המקום להזכיר שהספר צריך להגיע עם אזהרה עבור אנשים שיש להם פוביית חרקים או זוחלים – הספר הזה לא בשבילם), ופעמים אחרות לא יכולתי לשאת עוד תיאור אחד של פרוק רגליים שמחפש אחר מזון. אחת השיטות שמצאתי  על מת להישאר רק עם תחושת ההנאה, היא לקרוא את הספר בלילה לפני השינה – אז התיאורים האלה היו נעימים והכינו אותי לחלומות על טבע יפה וקסום.

הבעיה של עלילות מהסוג שדארל טווה טמונה ברוחביות שלהן; אין כאן קו עלילה לינארי והעלילה למעשה לא מתפתחת לשום מקום – היא פשוט מורכבת מאפיזודות שונות שאפשר לקרוא אותן בנפרד, ואין בהן התפתחות סיפורית משמעותית. הקורא לא מחכה לדעת מה יקרה לדמות, אלא הוא פשוט נשען אחורה ונהנה מהסיפורים והתיאורים היפים והמשעשעים לא פעם.

וזו נקודה נוספת שאפשר להתעכב עליה – ההומור. אין ספק שמדובר בספר משעשע; ההומור מגיע בעיקר מהתגובות של בני המשפחה לאירועים השונים והמוזרים המתדפקים על דלתם – תגובות שנעות בין רוגז ותסכול לאדישות וטמטום. אבל אני מתחיל להגיע למסקנה שכנראה הומור בספרים זה דבר שאני לא מתחבר אליו. או נכון יותר לומר – ספרים שהשעשוע וההומור הם מוטיבים מרכזיים בהם. במיוחד בכל הקשור להומור בריטי – אני ככל הנראה מעדיף אותו על המסך (ועדיף שיהיה קשור במונטי פייתון). בספר של דארל הטבע ובעלי החיים תופסים מקום חשוב יותר מההומור, ולכן, שלא כמו בספר "טוב ויפה, ג'יבס" שכתבתי עליו כאן לאחרונה, ההומור רק תיבל את העלילה ולא הפריע לה, ובכל זאת – הנסיון לשעשע במסגרת ספרותית הוא אלמנט שאני ככל הנראה לא מתחבר אליו במיוחד (הספר היחיד שאהבתי בז'אנר הזה הוא "שלושה בסירה אחת").

ש

על כל פנים, "משפחתי וחיות אחרות" הוא כאמור ספר מתוק להפליא, שבהיעדר מצב רוח קריאה מתאים יכול גם לשעמם. אני ממליץ להתייחס לקריאה בו כמו אל דיג על המזח – משהו שעושים כדי להירגע וליהנות, ולאו דווקא כדי לחוות משהו מטלטל ומסעיר. מידי פעם ייתפס דג בחכה וימשוך אתכם פנימה חזק יותר לתוך העלילה, אבל בשאר הזמן אפשר פשוט ליהנות מספר שהוא שיר הלל לטבע, לבני האדם ולעולם.

_____________________________

משפחתי וחיות אחרות, ג'רלד דארל. מאנגלית: יואב אבני. סדרת הרפתקה. הוצאת אוקיינוס ומודן. 316 עמ'.

מודעות פרסומת