ביקורת ספרים: על "טוב ויפה, ג'יבס" מאת פ.ג'. וודהאוס (הוצאת חרגול)

Posted on 8 בספטמבר 2015 של

2


"אני לא יודע אם גם אצלכם זה ככה, אבל בכל פעם שאני מתחיל לספר משהו צצה אותה בעיה ארורה של מאיפה להתחיל"

(מתוך "טוב ויפה ג'יבס", עמ' 5).

אני זוכר שהחלטתי לקרוא ספר כלשהו שם פ. ג'. וודהאוס לפני כמה שנים טובות, כשראיתי איזושהי תוכנית בבי.בי.סי עם סטיבן פריי (שאותו אני מאוד אוהב) והוא סיפר כמה הוא אוהב את וודהאוס. עשיתי לי מעין קשר דמיוני בראש שיזכיר לי לחפש בהזדמנות ספר שלו.

הקשר כנראה נפרם, כי לא הגעתי לקרוא את וודהאוס עד שהקמתי את הבלוג הזה ואת עמוד הפייסבוק שלו ופתאום שמעתי כמה וכמה המלצות שחזרו על אותם דברים שסטיבן פריי אמר אז – הספרים של וודהאוס פשוט קורעים מצחוק. במיוחד חזרו והמליצו על הספר "טוב ויפה, ג'יבס"; למעשה, בסקר משותף ל"קורא בספרים" ולבלוג "ילדי הקומדיה" שניסה למצוא את הספרים המצחיקים ביותר, "טוב ויפה, ג'יבס" הגיע למקום השני אחרי "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" של דאגלס אדמס.

וכך רכשתי לי לאחרונה את הספר והתחלתי לקרוא בו, חמוש בציפיות לא מבוטלות.

ובכן, הממליצים לא טעו – אכן מדובר בספר מצחיק ומשופע בהומור בריטי חד ומטומטם בו זמנית. העלילה עצמה מתרחשת ברובה באחוזה כפרית באנגליה, שם ישנו זוג אחד שנפרד רגע לפני החתונה, וזוג פוטנציאלי אחר שלא מצליח לממש את אהבתו. את שתי הבעיות האלה מנסים לפתור במקביל המספר, ברטראם ווסטר – אציל משעשע ודיי טיפש, ומשרתו ג'יבס – אדם חכם, אנליטי וחסר רגשות.

בדומה ל"מהומה רבה על לא דבר" של שייקספיר, גם כאן הזוגות מתערבבים, טעויות מתחוללות, כל מיני מזימות וטריקים מתרחשים במטרה לפתור את הסיבוך והכל מתנקז לשיא ולפתרון שבא יחד איתו.

45145

אז איך זה שבסופו של דבר, למרות ההומור הנפלא, לא באמת נהניתי מהספר?

במהלך הקריאה הבנתי פתאום שיש לי קושי לקרוא ספר על מנת להתבדר. אני כמובן נהנה מקריאת ספרים, אבל הקריאה מבחינתי שונה במהותה מצפייה בסדרת טלוויזיה או בסרט; הקריאה כרוכה במאמץ מסוים, ולרוב כשאני קורא אני נמצא במצב נפשי שמאפשר לי לצלול לעומקים. מהבחינה הזו, הכתיבה המבדרת של וודהאוס גרמה לי להישאר עם חצי תאוותי בידי. בעוד שאני מוכן לראות עשרות סדרות מבדרות (או שידורים חוזרים של סיטקומים), סרטים מבדרים ואפילו להאזין לתוכניות רדיו מצחיקות – בספרות ההומור צריך מבחינתי לשרת משהו (כך לפחות גיליתי כעת). אני אוהב הומור, ורבים מהספרים האהובים עלי מכילים הומור (כמו למשל "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול או "האמן ומרגריטה" של בולגקוב), אבל לרוב ההומור הזה משרת משהו. יש בו אמירה, בין אם על משטר ספציפי ובין אם על טבע האדם בכללותו.

"טוב ויפה, ג'יבס" הזכיר לי משום מה את הסרט "דג ושמו וונדה" – מעין עלילה מטורללת משופעת בג'ון קליז (שדמיינתי אותו משחק את כל האחת מהדמויות בספר של וודהאוס, כולל הנשים), שלא אומרת כלום על שום דבר – אלא פשוט משעשעת.

עם זאת, דווקא את הספר "שלושה בסירה אחת", שגם הוא משופע בנוסנס בריטי, אהבתי מאוד. אולי דווקא כי הוא פחות מתוחכם? אולי הכל קשור לתקופה בחיים שבה קוראים בספר? לאלוהי הקריאה הפתרונים.

original_a-year-of-p-g-wodehouse

לפני סיום, צריך להגיד גם מילה אחת התרגום. כשקוראים את הספר, נדמה שתהליך התרגום שלו לשפה אחרת יכול להחשב כמשימת התאבדות. זה ספר שעוסק בלי סוף במשחקי לשון ושנינות שמתבססת על השפה. נדמה לי שהתרגום של ג'וד שבא הוא בסדר גמור בסך הכל (ביחס לעובדה שמדובר במשימה בלתי אפשרית), אבל גם הוא לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי ולהעביר את הספר לעברית באופן מושלם. כמובן שכל פעולת תרגום כרוכה בקשיים ובויתור על דברים מסוימים שקיימים בשפת המקור, אבל נדמה שבספר הזה הויתורים הללו גדולים הרבה יותר, כיוון שהספר עצמו נטוע עמוק בשפה שבה הוא נכתב. יחד עם זאת, סביר להניח שרמת האנגלית של רבים מהקוראים בישראל לא תאפשר להם להינות משפת המקור במלואה, ולכן הקריאה בעברית היא בבחינת פשרה מתקבלת על הדעת.

בסך הכל אם כן הקריאה ב"טוב ויפה, ג'יבס" לא הייתה בגדר עינוי, אבל היא גם לא הסבה לי את ההנאה לה ציפיתי (לאור העובדה שאני אוהב ספרות, הומור בכלל, והומור בריטי בפרט). אני מניח שאם מדובר היה בסרט של מונטי פייתון המבוסס על אותה עלילה בדיוק הייתי נהנה הרבה יותר. מדובר אפוא במקרה קלאסי של "זה לא את, זה אני", כיוון שגיליתי שיש לי בעיה מובנית עם ז'אנר הספרים המשעשעים (שאולי "טוב ויפה, ג'יבס" הוא הטוב ביותר מביניהם), עד שקשה לי ליהנות מכל השפע ההומוריסטי שהם מציעים.

לא היופי שלה שיתק אותי בצורה כזאת. היא נערה נאה למדי בסגנון נוזלי-בלונדיני ועיני-צלחת, אבל לא מסוג עוצרות הנשימה שעוצרות את הנשימה.

לא, מה שגרם להתפוררות בבחור שבדרך-כלל הוא רהוט עם בנות המין השני, היה מצבה המנטאלי. אינני רוצה לגרום עוול לאיש, ולכן לא ארחיק לכת לומר שהיא ממש כתבה שירה, אבל בשיחה איתה, לפחות אצלי התעוררו לפעמים חשדות עזים בכיוון. זאת אומרת, כשנערה שואלת אותך פתאום, בלי שום אזהרה, אם אתה חושב שהכוכבים הם מחרוזת המרגניות של אלוהים, אתה מתחיל קצת לחשוב.

(מתוך: "טוב ויפה ג'יבס", עמ' 13)

_______________________

// "טוב ויפה, ג'יבס", פ.ג'. וודהאוס. מאנגלית: ג'וד שבא. הוצאת חרגול. 251 עמ'.

מודעות פרסומת