סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של נטליה גינצבורג וגור אילני

Posted on 25 בפברואר 2016 של

1


אורה ממליצה על "כל אתמולינו" מאת נטליה גינצבורג (הספריה החדשה, תרגום: ניצה בן ארי)

נטליה גינצבורג היא אחת הסופרות האהובות עליי, ו"כל אתמולינו" הוא, בעיניי, ספרה היפה ביותר (לפחות מבין אלו שתורגמו לעברית). היא בת לאב יהודי, וגם בעלה הראשון – גינצבורג – היה יהודי. דמותו של גיבור הספר, צ'נזו רנה, מבוססת במידה מסוימת על דמותו של גינצבורג. ואף מותו דומה.

הספר מחולק לשני חלקים. הראשון מספר על שתי משפחות שכנות ב"עירנו הקטנה" או "העיר שלנו", כפי שגיבורי הספר קוראים למקום, ועל הקשרים שביניהן, על רקע השלטון הפשיסטי באיטליה. גיבורת הספר, אנה בת השש-עשרה, הרה  לבן השכנים. ידיד של אביה, צ'נזו רנה, מלווה אותה לרופא כדי "להיפטר מהתינוק" אך בדרך הוא מציע לה שינשאו ושהוא ינהג כאילו הוא הוא אביו של התינוק. אנה מקבלת את ההצעה. בחלק השני של הספר עוברים אנה ההרה ובעלה אל "הכפר של צ'נזו רנה" – סן קוסטאנצו. שם נולדת התינוקת שלהם, ושם נובטת גם אהבתם של בני הזוג. ברקע השלטון הפשיסטי, מלחמת העולם השנייה המתקרבת אל חופי  הדרום של איטליה, ההפצצות של האמריקנים על מילנו וטורינו, ולבסוף כניסת הצבא הגרמני לאיטליה. אבל הספר מתמקד בחיי היום יום של הגיבורים, בעיר ובכפר, כשהמלחמה היא רב הזמן רקע מטריד. לקראת סוף הספר, כשהגרמנים מגיעים, והמלחמה נמצאת על סף דלתם ממש, האירועים הופכים להיות דרמטיים יותר ויותר ונוגעים בהם עצמם.

אני רוצה לחזור לרגע ל"מען לא ידוע" עליו כתבתי בשבוע שעבר. לספר אין חשיבות ספרותית, לדעתי. מה שחשוב בו הוא התאור כיצד, תוך ניצול משבר, במקרה הזה משבר כלכלי, ותוך שימוש בדמגוגיה, הסתה והפחדה, מצליחים לעורר שנאה של אנשים, של עם, אל אנשים אחרים, אל עם אחר. ואף להוציא אותה לפועל. אבל החשוב ביותר נמצא בכלל מחוץ לספר, והוא היכולת של המחברת, כאמור – עקרת בית אמריקנית, לראות את סוף הדרך כשהיא עדיין בראשיתה. וזוהי יכולת נדירה ויש "לאמן" אותה , בין היתר, בקריאת ספרים כאלו.

ב"כל אתמולינו", ב"סוף הדרך" עומדים אנשים, וסופקים כפיים על אי ראיית הנולד שלהם. השלטון הפשיסטי הגלה לסן קוסטאנצו, כמו לכפרים אחרים בסביבה, יהודים – שלוש נשים זקנות ותורכי. כשמגיעים הגרמנים הם נלקחים אל מותם הוודאי. צ'נזו רנה היה מאושפז אז בבית החולים ובשובו הוא שומע על כך.

"אז קפץ צ'נזו רנה מהמיטה והתחיל לקלל את ג'וזפה ואת אימו של הפרזלן ואת המאסקיונה, שנכנסה לשמוע, ואת מפקד המשטרה המתחבא במאזורי, ואת הכומר של סן קוסטאנצו ואת עצמו. הוא אמר שהם היו צריכים לתכנן להחביא את התורכי ואת הזקנות, הרי הם יהודים ומי לא יודע מה הגרמנים עושים ליהודים, ובכפר הרקוב הזה היה מישהו שהודיע לגרמנים לבוא ולקחת את התורכי ואת הזקנות, איזה כפר רקוב…"

ומכל הספר היפה הזה, זאת התמונה שנחרטה בזכרוני…

וכך אמרה פעם נטליה גינצבורג בראיון איתה: "נראה לי שאני מעורבת באופן ישיר בכל דבר הקשור ליהודים. אני יהודייה רק למחצה, מצידו של אבי, אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי מהחלק שאינו יהודי. אם אני נפגשת במקרה עם מישהו ומגלה כי הוא יהודי, באופן טבעי אני מרגישה זיקה כלפיו… נטייה זו נראית לי מוזרה ואין היא חביבה עלי… כי כל בני האדם חייבים להשתחרר מגבולות מוצאם."

אורה 27

מיכאל ממליץ על "גורה נמרה" מאת גור אילני (מטר, איורים: הדר ראובן)

"ילדים שמחבקים אותם או שיושבים בחיק הוריהם, יזהו תמיד קריאה עם תחושת-הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי-ספרים. הבושם וקשר-החושים ההוא הוא לכל החיים. הרי אנחנו, בסך-הכל, בעלי-חיים. ואתה רואה שגורי-כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל-יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא."

(מוריס סנדק, בתוך "ילדים גדולים: כרך ב-האמריקאים", מאת יהודה אטלס, משכל)

הציטוט הזה של מוריס סנדק חביב עליי מאוד. כמעט מתבקש לקבוע שהוא נאמר על הספר הנפלא "גורה נמרה", כי הם מתכתבים בכל כך הרבה אופנים.

*

"בין הסלעים- מערה.
במערה אמא נמרה, גור וגורה.
ישנים."

כך נפתח הספר, וכל מה שסנדק מתאר נמצא בו, ביום אחד בחייה של גורת נמרים: הקשר האמיץ בין הורה לילד (או, במקרה שלנו, בין אמא נמרה לגורה הקטנה) ובעיקר הביטחון בנוכחות ההורה. הנמרה יוצאת להרפתקה לבדה. היא תסתתר בין הקנים, תשתה מים מהמעיין, תרבוץ בצל ליד בעלי חיים אחרים,תיבהל מעוף דורס, תטפס על סלעים בנקיקי המדהר ותשוב הביתה, בידיעה ברורה שכשתחזור למערה, אמא נמרה תהיה שם (קראו את סופו של "ארץ יצורי הפרא" של סנדק, הנה עוד קשר בין השניים). אפילו הליקוק נמצא שם, כשהגורה-הנמרה מנקה את כפותיה בצל העץ.

ספרתי: שמונים וארבע מילים יש בספר הזה. בכל כפולת עמודים מתוך שמונה הכפולות יש כאחת-עשרה מילים, לא יותר (למדקדקים, באחרונה יש שש-עשרה…) ובעצם יש כאן עולם ומלואו. הדפים קוראים אל הילד המקשיב (או הילדה, כמובן) ואל ההורה הקורא "בואו, ספרו גם אתם סיפור". לכן הציטוט של סנדק כל כך הולם, כי הספר יכול לשמש עוגן לשיחה בין המבוגר לילד, והקשבה תמיד תעניק לילד ביטחון.

תשאלו, כמה סיפורים כבר אפשר להוציא מתוך הספר? והתשובה – המון! לא מעט בזכות האיורים היפהפיים של הדר ראובן. הם נפלאים באמת, כי הם לא מתיילדים – ראובן מכבדת את קוראיה הצעירים: הגוונים הם צבעי המדבר, חום ואפור, צהוב ושחור. אין סיבה לשנות את הטבע, וקשה לדמיין את הספר עם איורים אחרים!

אילני וראובן מקיפים את הגורה בשוכני המדבר. רשימה חלקית כוללת צב, שפן סלעים, קיפוד, עטלפים, יעלים, ירבועים, עכבישים, חיפושיות, חלזונות, שפיריות, עורב, נחש, עקרב, צבוע, שועל וארנבת. מאין באו? מה עשו? לאן הם הולכים? תנו לילדים לספר לכם, והקשיבו להם:

"גורה נמרה מטיול חוזרת –
וכל מה שקרה
מספרת."

מיכאל 27

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

Advertisements