סיפור קצר: "האקדח של אבא שלי" מאת יואב רוזן

Posted on 7 בדצמבר 2015 של

1


כולם יודעים שאחותי שמנה. ואז, בלילה שלפני המבחן הכי גדול בתושב"ע, פרצו לבית שלנו, ואבא אמר, זה בסדר, היום אל תלך לבצֶפר. אני כבר הייתי מוכן לצאת מהמיטה, להתחיל להתארגן, למרות שברור שלא רציתי, ואז גילינו את הפריצה, ואמא שלי ישר הלכה להקיא בשירותים ואני שאלתי את אבא מה לקחו ואם אני חייב ללכת.

אבא הלך למטבח, ואני חשבתי שזה רק כדי לקחת שני אקמולים, כמו כל בוקר, אבל אז הוא התקשר למשטרה, ואני אמרתי לעצמי לזכור איך הוא דיבר איתם. שלום, אני רוצה להגיש תלונה על פריצה. כן, לדירה שלי.

אבא שלי עובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וזה אומר שאחרי שנתחיל ללמוד מתמטיקה וסטטיסטיקה, הוא יידע להסביר לי כמעט הכול. אז אחרי שאבא שלי אמר, זה בסדר, היום אל תלך, פתאום נהיה לי יום חופש, והכאב ברגליים, מזה שישנתי רע, עבר, ואז גם הכאב בראש.

אבא ואמא שלי חיכו למשטרה שיבואו, ואני ישבתי בחדר ולא רציתי לאכול, אז שמתי את הקערה עם הקוֹקוֹפּוֹפְּס על הרצפה ונשכבתי על המיטה והייתי צריך לשירותים די דחוף. ישב לי בראש בית שמאי ובית הלל, ומתי מדליקים נרות, וחשבתי איך כולם יושבים בכיתה, בכיסאות עם הריח של העץ הישן והגיר, חייבים לענות על השאלות האלה ואני בכלל לא שם, וארז, שמעתיק בבחינות, בטוח נושך את העיפרון שלו ואומר, איזה בן זונה רון הזה, הבן אלף הבריז מהמבחן.

אמא שתתה מים על הספה ונרגעה מהר, והיה כבר ברור שלא לקחו את התכשיטים שלה, ואני חשבתי, מה אכפת לה, זה רק טבעות ועגילים.

אבא הלך לבדוק אם לא גנבו לו נתונים מהעבודה. הם הלכו לפרסם תוצאות של דו"ח גדול שהלך לעשות הרבה רעש, על ההתמודדות של העם עִם המצב הבטחוני, ואבא שלי עבד על זה המון. הוא אפילו לא הגיע הביתה בלילה לפעמים, ואמא כבר לא צעקה עליו בטלפון, אתה צריך לנוח, אתה צריך לישון, כי היא כנראה ידעה שזה לא ישנה כלום. אמא שלי בכלל, היא שומרת מלא דברים בַּקופסאות שהם הגיעו מהחנות, בניילונים. כלים למטבח. צנצנות לאוכל. לא פותחת אף פעם שום דבר, אז אני לא מבין למה זה שם בכלל.

שרון, שהיא אחותי הרי, הביאה חברים הביתה יום אחרי הפריצה. זה לא היה ממש בראש של אבא ואמא שלי, אבל הם הבטיחו הרבה זמן מראש ולא יכלו להגיד לא. אז אחרי הסרט שהם ראו בדי.וי.די., הם ישבו כל הלילה וצחקו ודיברו. חברה של אחותי ועוד שני בנים. הקשבתי להם מהמיטה. הבנים סיפרו על קטעים מהים, ואחותי וחברה שלה צחקו כל הזמן. הם לא עישנו, למרות שבגיל שלהם כולם מעשנים, כי זה מרגיע. הם אכלו מלא צ'יפס ונאצ'וס, בעיקר אחותי ושני הבנים האלה, ואני רציתי לקום מהמיטה ולקחת גם, אבל ידעתי שהם רק יצחקו ואחותי תגיד לי ללכת לישון.

נורא בא לי שיהיו לי חברים כאלה, שנוכל לשבת בבית ולצחוק על הכול, שגם לא יהיה אכפת להם שאחותי שְׁמֶנְתוּזה. אבא אמר שיש שלבים שכל הבנים צריכים לשנוא את כל הבנות, ואני חושב שזה די נכון, אבל אני לא מבין למה. אני שואל את אבא שלי למה זה ככה, והוא שֹם לי יד מאחורי הצוואר אבל מסתכל הצידה, ואומר, שתגדל, תבין, ונותן לי מכה חמודה, ואני הולך לשחק במחשב, ולא באמת משחק במחשב.

בצבא אבא שלי היה ביחידה מובחרת סודית. הוא עוד לא מוכן להגיד לי מה זה בדיוק ומה הם עשו. אבא שלי הולך להתאמן במִטווחים מחוץ לעיר פעם בשבוע. אני לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם, והוא אומר שהוא ייקח אותי יום אחד, אבל לא ממש עכשיו. אני שואל למה, אז הוא אומר שעדיין לא מכניסים מתחת לגיל שמונה עשרה למטווחים, ואני מאמין לו.

פעם חשבתי שהמטווחים זה איפה שרואים סרטים כחולים, אבל עכשיו כבר לא נראה לי בכלל, כי אחרי שהוא חוזר הביתה בלילה, הוא ואמא מתמזמזים בחדר שלהם, ופעם אני חושב ששמעתי את אמא אומרת, כן, בציצי, אבל אני לא בטוח עד עכשיו, ואחרי שהם נרדמו, אז יכולתי להירגע לגמרי בעצמי וללכת לישון.

בלילה, לפני שהתוצאות של הדו"ח הגדול של אבא שלי התפרסמו, שמעתי את שרון בוכה בטלפון לחברה שלה, שהיא שמנה. היא אמרה שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב, זה מחרפן אותה, אבל אני לא הבנתי על מה היא מדברת וחשבתי שהיא סתם מתבכיינת. ואז, אחרי שכבר נרדמתי וגם היא נרדמה, פתאום שמעתי רעשים, אני חושב שזה היה אמא צועקת משהו, אבל חלש, אמציה, זה שוב פעם פורצים, ואני שומע את הקפיצים של המיטה שלהם, וישר יש לי צמרמורת קרה כזאת בכל הגוף, ואני רואה את אבא עובר ליד הדלת שלי.

אני שוכב במיטה, והזיעה מתערבבת לי עם הדמעות, ונהיה לי זיעה ככה שאני חושב שעשיתי בפיג'מה, ואני לא מוציא שום הגה, כי זה בטח מה שאבא שלי היה רוצה ואני על כל מקרה לא הייתי יכול להוציא מילה. אני שומע רעש של מגירה, ואני חושב שזה הפורצים, אולי הם באו לקחת חשבונות טלפון, ואז אני שומע משהו, לא קְליק, אלא כמה קליקים ביחד, ועוד פעם עוברת לי הצמרמורת הזאת בכל הגוף. אני יודע שככה זה נשמע אם מישהו הולך לירות במישהו בסרט, אבל זה לא יכול להיות הרי, אז אני קם מהמיטה ומציץ מהמסדרון.

אני יודע שהמשטרה בדרך, כי זה מה שהם אמרו לאבא שלי, ואני קם מהמיטה וגורר איתי את השמיכה, ושואל את אבא שלי אם להישאר יחד איתו ולחכות לשוטרים. אני אומר, נעמוד יחד על המשמר, אבל הוא רק עומד עם הגב אליי. אנחנו כמעט כתף לכתף, והוא מסתכל החוצה דרך הדלת של המרפסת במבט רציני כזה, שזה מפחיד. אני מסתכל על הסלון, אבל שום דבר לא זז שם, ואת זה אני יודע כי כשדברים זזים הם אומרים לי בעצמם, ועכשיו הכול במקום שלו. אני אומר לו, אף אחד לא כאן, זה רק אנחנו. הוא מזיז את היד אליי, ואני רואה מתכת כזאתי נוצצת לרגע והיא נראית נורא כבדה. אני חושב שאני בחלום ואני רוצה להגיד לו משהו, שייזהר, אבל אני לא יודע פתאום אם לקרוא לו אבא או אמציה, ואני לא אומר כלום. הוא עושה תנועה עם היד וכמעט מכוון את האקדח אליי, ואומר לי, לך לישון, רון.

שבוע אחרי אני נהיה חולה, ואני לא יודע למה זה, אבל יש לי חום ומלא שלשולים וכאבי בטן, אז אני יושב בבית ורואה טלוויזיה והמורה שלי, אילנה, בכלל לא מתקשרת לשאול מה קורה איתי, רק לאמא היא מתקשרת, ולי לא אכפת. אני רואה טלוויזיה על הספה ונרדם, וחולם איך פורצים לנו לדירה ושאני נצמד לרגל של אבא שלי, כמו שהייתי עושה שהייתי תינוק, לפני שאמא הוסיפה שִׁין וילדה את שרון, מחבק לו את הרגל, נצמד לו לסנדלים. אחרי שאני מתעורר, אז יש בכלל תכנית אחרת בטלוויזיה, וזה גם לא אכפת לי.

ואז אבא שלי מתקשר הביתה ואומר לי, רון, אתה ילד גדול כבר, אני צריך שתעשה לי טובה. הוא אומר שהוא שכח את המעטפה החומה הגדולה ליד הדלת והוא צריך אותה עכשיו בעבודה דחוף. אז הוא מסביר לי, אתה לוקח קו שש ואתה מצלצל לפני שאתה רואה את הבניין הגבוה מצד שמאל, ואתה יורד בתחנה אחרֵי, ושמה אתה כבר מכיר, כבר היית בעבודה שלי. ויש כסף, אתה יודע איפה, ואני אומר לו שלא, והוא אומר לי להסתכל בַּקופסת פח במטבח מעל הלחם ואני הולך ומוצא, והוא אומר תיקח עשרים שקל, יודע מה, תיקח שלושים, על כל צרה, אבל תצא עכשיו כי אני צריך את המעטפה החומה דחוף.

אני מחליף את הפיג'מה למכנסיים ולחולצה שאני כל הזמן הולך איתם, שיש על החולצה כתם של מיונז, שאמא אומרת שהוא כבר לא יירד, ואני לוקח את המפתח ואת המעטפה החומה שליד הדלת, ונועל מבחוץ, ורק בחוץ אני נזכר שהשארתי את הטלוויזיה דלוקה.

בחוץ נורא חם, ואני מחזיק חזק את המעטפה החומה, שלא תיפול. אני הולך לתחנה ומחכה שמה לאוטובוס המון זמן, אולי שעה או שעתיים, ויושבות איתי זקנות שמריחות מִזיעה ואני לא רוצה שיתחילו לדבר איתי. כשהאוטובוס מגיע, אני שמח ככה שאני רוצה לחבק את האוטובוס, כי כמעט לא האמנתי שהוא באמת יגיע, ואני אשאר ברחוב ואבא בטוח יכעס, ואני עולה במדרגות ותופס את הידית של הדלת, והמזגן הוא הכי כיף בעולם, ואני נותן לנהג את הכסף ופוחד שהוא יתבלבל לי בעודף של מישהו אחר.

אז הוא אומר, אחינו, תיכנס פנימה.

אני יושב כמעט בסוף האוטובוס, כי אני לא רוצה לשבת ליד הזקנים בהתחלה ולא רוצה שיבקשו ממני לקום ויגידו שזה לא יפה, ואני אצטרך למצוא מקום אחר לשבת ואולי אחר כך בכלל לא יהיה איפה, כי יש כבר ארבע עשרה נוסעים. אני סופר את המטבעות של העודף שהנהג נתן לי ומכניס מטבע של חצי שקל לפה ויש לו טעם מר וחמוץ כזה, ואחר כך מוציא אותו, מנגב בחולצה ומחזיר ליד השנייה. אני מסתכל מסביב, כי אני לא זוכר פתאום איפה שמתי את המעטפה החומה של אבא שלי, ואז אני רואה שהיא בכיסא לידי, איפה שאף אחד לא יושב, ואני רואה שיש עליה בול משומש, עם חותמת שחורה של הצבי, ומדבקה עם הכתובת של אבא שלי בעבודה, באותיות מרובעות של דפוס, ומלא קשקושים בכתב.

אנחנו עוברים מלא תחנות, ואני רואה שנורא חם בחוץ בגלל האבק, ואני חושב על הצ'ימידן שאמא שלי הכינה לאבא, למילואים שלו שהוא יוצא מחר, והשאירה אותו ליד הדלת, ושאף פעם לא העזתי לפתוח ולהסתכל פנימה, למרות שאולי רציתי.

ואז, באיזה תחנה שנראית קצת כמו התחנה שאני אמור לרדת בה, עולים שני ילדים מהתיכון, ילד וילדה, ומתיישבים בכיסאות לפניי. יש מהם ריח של מסטיק בזוקה וזיעה, ולילד יש קצת שֹערות מתחת לבית שחי, והוא רואה שאני מסתכל ומסובב את הראש, ואז הוא אומר לי, מה אתה רוצה, רוצה לראות לי למטה, שמה זה כבר ג'ונגל. אז הילדה אומרת לו, עזוב אותו, סתם מפגר, ואני שותק ולוקח לידיים את המעטפה החומה של אבא שלי.

הם מתחילים לדבר על מישהו שלומד איתם בכיתה או בבצֶפר וקוראים לו גם רון, ובהתחלה אני לא מבין למה הם מדברים עליי ומאיפה הם בכלל יודעים את השם שלי, למרות שפעם רוני מהכיתה שלי, שאמרה שיש לנו שמות דומים, אמרה גם שאני נראה כזה אחד שקוראים לו רון.

רון הוא לפעמים תמיד אנטי בדברים האלה, הילדה אומרת. הוא כזה מעצבן לפעמים, הילד אומר, ואני רואה רק את המאחורה של הראשים שלהם, כאילו הם מדברים ולא הפה. אני מקשיב להם ועדיין מחזיק גם את הכסף וגם את המעטפה, ולמרות המזגן, הידיים קצת נהיות לי רטובות מִזיעה. אני חושב שאני כזה בן אלף, כי אני לא מגיע מלא לבצֶפר בזמן האחרון, וזה בטח מה שארז גם חושב עליי כי אין לו ממי להעתיק, כי כל החברים שלו הם תמיד מהמופרעים.

את יודעת שרון מעשן כבר מלא זמן, הילד אומר לילדה, והיא אומרת, בטח, עישנתי איתו כבר כמה פעמים, יש לו סיגריות טובות, אמריקאיות. אז הילד אומר לה, מפגרת, כמעט כל הסיגריות אמריקאיות, ואז היא אומרת לו, אבל אלה ממש טובות, כמעט לא משתעלים.

הם יורדים אחרי זה וצוחקים, ואני מסתכל עליהם כל הזמן, וברגע האחרון, לפני שהדלת נסגרת, הילד מסתכל עליי וצוחק, אבל הפעם לא ממה שהם אמרו, אלא סתם ממני, ואז הוא עושה לי זין עם היד.

אחרי שהאוטובוס נוסע, אני עובר קדימה לשבת בכיסא שלו, ואני רואה שעל הכיסא של הילדה נשארה קופסה של סיגריות, קופסה לבנה עם אותיות באנגלית שאני לא מבין. על הקופסה יש ציורים של לבבות בעט פיילוט שחור שנמרח וקשקושים בכתב, כמו על המעטפה החומה של אבא שלי. אני פותח את המעטפה החומה ושופך את כל הכסף, כולל המטבעות של עשר אגורות, וחלק ממש נדבקים לי ליד ואני צריך לנער אותם כדי שייפלו פנימה, ואז אני שׂם את המעטפה על הכיסא השני ומרים את הקופסה של הילדה. אני פותח אותה, והאוטובוס רועד פתאום בגלל בור בכביש, כמו שקורה לפעמים כשאנחנו נוסעים עם המכונית כל המשפחה, ואני מרים את הראש ומסתכל דרך החלון של הנהג, ועדיין נראה נורא חם בחוץ. אני מסתכל לתוך הקופסה וסופר שש סיגריות ומצית יפה בצבע שחור.

אני סוגר את הקופסה ושׂם אותה בתוך המעטפה, ואז שאני מרים את הראש אני מסתכל, ולא נראה לי שאני מכיר את מה שאני רואה מסביב, ונראה לי שעברתי את התחנה, וישר נהיה לי כאב בטן ואני קם מהר והולך לנהג, ובגלל שהוא עדיין נוסע, אז אני כמעט נופל כמה פעמים. אני אומר לו שאני צריך לרדת, והוא אומר לי, מה קרה, מה אתה בוכה, מה אתה, ילד?

אני אומר לו שאני צריך לרדת, והוא אומר לי, איפה, איפה אתה צריך?

אני לא יודע להגיד לו, אז אני מראה לו את המדבקה על המעטפה, ואני שומע את כל המטבעות זזים בתוכה נופלים לכיוון אחד, והוא מזיז ככה את הראש לכיוון החלון ונותן מכה על ההגה הגדול שלו, ואז אומר, זה היה לפני שתי תחנות, מה אתה חולם, ואז הוא מסתכל עליי במבט שאני מכיר, של הדווקא, אבל הוא עוצר ברמזור אדום, ואומר לי, יאללה, רד למטה, ופותח את הדלתות.

אני יורד ושוב נהיה חם ממש, והשמש לגמרי מסנוורת אותי, ומישהו צופר ואני לא יודע אם זה בגללי, ואני עולה על המדרכה ומסתכל, ויש רק זקנה אחת שהולכת לאט. אני הולך אליה ואומר לה, גברת, אבל היא לא שומעת אותי, רק הולכת לאט, ואני אומר לה, גברת, סליחה, סליחה, גברת, אבל היא לא מקשיבה. אני מסתכל מסביב והכול מלא רעש ומכוניות, ויש לי טעם של קוֹקוֹפּוֹפְּס בפה, ואני לא יודע לאן ללכת.

אני הולך קדימה, איפה שיש עצים, ואחרי כמה זמן שאני בצֵל, נהיה לי קר יותר ואז אני רואה גן משחקים שאף פעם לא ראיתי, אז אני נכנס לשם ובגלל שהספסלים מלאים באמהות וכל הילדים הקטנים, אני הולך ומתיישב בין השיחים, על האדמה, איפה שיש מלא עלים יבשים עם אבק ששורטים לי את הרגליים. אני צמא וצריך לשירותים די דחוף, ואני פותח את המעטפה החומה ומסתכל פנימה. אז יש שמה את הניירות של אבא שלי, עם כל המשבצות והשרטוטים, ואת הכסף במטבעות ואת קופסת הסיגריות של הילדה.

אני מוציא את הקופסה ופותח אותה, ומסתכל על הגן. ילדים ממש קטנים משחקים שמה בארגז של החול, ואמא אחת עומדת ומשגיחה על כולם, גם אלה שלא שלה, והיא מגרדת בתחת ואז מושכת בתחתונים שלה.

לנייר של הסיגריה יש טעם מוזר כזה, לא מה שחשבתי שיהיה, קצת כמו של עץ, ואחרי שאני לוחץ על המצית מלמעלה והיא נדלקת, אני מקרב את האש לקצה של הסיגריה ולוקח לה זמן עד שהיא נדלקת. נהיה מלא עשן מסביב, שגם נכנס לי קצת לעיניים, ואני משתעל. אני מנסה למצוץ את הסיגריה, כמו שכולם עושים, וזה שורף לי קצת ואני משתעל עוד פעם.

אני יושב שמה על האדמה בגן עם כל העלים היבשים ששורטים לי את הרגליים וחולם על איך אני אלך בעצמי ואקנה סיגריות, ואם המוכר ישאל, אני אגיד שזה לאבא שלי. מה אכפת לי. אני ממשיך לשבת שם גם שיש יותר ויותר עשן, והעלים היבשים קצת נשרפים ואמא אחת צועקת, מה זה, אלוהים אדירים, תראו מה הולך שם.

 

***

יואב רוזן, יליד 1980, זוכה פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014. ביוני האחרו ראה אור ספר הביכורים שלו, "קופי ופייסט", בהוצאת אפיק.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת