קלאסיקות ילדים ונוער: על הספר "גבעת ווטרשיפ" מאת ריצ'רד אדמס

Posted on 30 באפריל 2015 של

4


כשנתקלתי לראשונה בספרים של הוצאת "הרפתקה" לפני כחמש שנים, חשתי התלהבות גדולה. זה התחיל בכריכות הספרים שלהם שמשכו את עיני, והמשיך ברעיון של ההוצאה – אנשי ספרות מתרגמים מחדש (או לראשונה) קלאסיקות ספרותיות לילדים שאהובות עליהם במיוחד. כיוון שלא קראתי בתור ילד ונער, ספרות כזאת אף פעם לא עניינה אותי, אבל בדיעבד אני יכול להגיד שהפעילות של הרפתקה זרעה בי את החשק להתחיל במסע להיכרות עם קלאסיקות ספרותיות לילדים ונוער.

קניתי לי את "פנג הלבן" (הספר הראשון בסדרה) שעד אז הכרתי כדמות מסדרה מצוירת שראיתי בילדותי. אחרי שסיימתי לקרוא אותו (וכתבתי עליו כאן בבלוג) יצרתי קשר עם עורך הסדרה – אסף ברקת – וביקשתי ממנו המלצות לאדם כמוני שלא קרא ספרי ילדים ואין לו שום נוסטלגיה אליהם. הוא המליץ במיוחד על שני ספרים (כמובן שהוא עומד מאחורי כל הספרים היוצאים בסדרה, אבל שני אלה ריגשו אותו במיוחד): "במבי" של פליקס זאלטן ו-"גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדמס.

לקחתי את ההמלצות בשתי ידיים והתחלתי מיד לקרוא את "במבי", בעיקר כי הוא היה קצר משמעותית מ"גבעת ווטרשיפ". את רשמי תוכלו לקרוא פה.

עברו כמה חודשים, ובינתיים קראתי עוד כמה ספרי ילדים של הוצאות אחרות, עד שהחלטתי לגשת לגבעת ווטרשיפ, שאני מודה – מעט איים עלי בגלל עוביו (543 עמ'). אין לי בעיה לקרוא ספרים ארוכים, אבל כיוון שהתייחסתי לקריאת קלאסיקות ילדים כמעין תחביב צדדי שילווה את קריאת הספרים "הרציניים" שאני קורא, העובי של גבעת ווטרשיפ גרם לי לדחות את הקריאה בו.

הספרים-של-סדרת-הרפתקה_2ספרי סדרת הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה

ההקדמה של ריצ'רד אדמס לכבוד 40 שנה לפרסום ספר תפסה אותי מיד. הוא מספר על כך שהספר נולד מסיפורים שהיה מספר לבנותיו בנסיעות שונות, עד שפעם אחת הן ביקשו סיפור ארוך מאוד. את הסיפור על גבעת ווטרשיפ הוא התחיל בנסיעה לעיר סטנפורד אפון אבון (עיר הולדתו של שייקספיר), ומשם המשיך לבנותיו בלילות, לפני השנה, וכך שכלל את הסיפור והפך אותו לעמוק במיוחד. כשהגיע לסוף הסיפור, שכנעו אותו בנותיו להוציא את הסיפור הזה כספר, ועזרו לו לזכור ולדייק את כל הפרטים ששכח שסיפר.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור עצמו, נמשכתי בעיקר לתיאורי הטבע והפסטורליה של חיי הארנבונים. עשיתי לי מנהג לקרוא כמה דפים מהספר בכל יום לפני השינה, וזה עזר לי ליצור סביבת חלומות נעימה.

כשדיווחתי באיזשהו דיון בפייסבוק על כך שאני קורא את גבעת ווטרשיפ ושמדובר בכיף גדול, טענו בפני שזה ספר מצוין, אבל המילה "כיף" לא אמורה להיות קשורה בו. ההערה הזו גרמה לי כל הזמן לחשוב שבשאיזשהו שלב יקרו דברים איומים ונוראים שיהרסו את כל הכיף.

ובכן, אני שמח לדווח שלא היא. אכן ישנן התפתחויות שונות בחיי הארנבונים, אבל הספר הזה הוא כיף גדול ותענוג צרוף, גם בחלקים שבו הארנבונים נתקלים בקשיים משמעותיים.

גבעת-ווטרשיפ

שלא כמו רוב מכרי, מעולם לא ראיתי את הסרט "גבעת ווטרשיפ" ולא צפיתי בסדרה המצוירת (כמובן שעל קריאה בספר אין מה לדבר). השם עצמו לא היה זר לי במיוחד, אבל לא ידעתי להגיד שום דבר עליו. הצירוף "גבעת ווטרשיפ" היה בשבילי כמו הצירוף "התקופה הביזנטית" לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה; שמעתי את השם, אבל לא ידעתי לקשר במה מדובר, מה קרה שם, מתי זה היה וכו'.

למקרה שמישהו מהקוראים ניחן בבורות תרבותית כשלי ולא מכיר את "גבעת ווטרשיפ" באיזשהו הקשר, אספר בכמה משפטים כלליים על העלילה. הסיפור נפתח בתיאור חייהם של ארנבונים בארנביית סנדלפורד, כששניים מהחברים השוליים בה – לוז וחמישון – מחליטים לברוח ממנה בגלל אסון כבד שעומד לפקוד אותה. את האסון מנבא חמישון, שהוא ארנבון קטן וחלש אבל בעל יכולות נבואיות שלא בשליטתו. הוא לא יודע להגיד באיזה אסון מדובר, אבל רק יודע שצריך לברוח. לוז סומך עליו כיוון שהוא צדק בעבר במקרים אחרים, ומשכנע כמה ארנבונים נוספים לברוח איתם. מכאן מתחיל סיפור הרפתקאות של קשיים והצלחות. לוז, שהוא מעין משה שהוציא את עמו ממצרים, מבסס עצמו כמנהיג חכם (אם כי לא חף מטעויות), כשלצדו הנביא חמישון ו"שר הצבא" (הארנבון החזק והאמיץ) "ראש גדול" (המילים שר צבא ונביא הם מילים שלי ולא מופיעות בטקסט).

למעשה יש כאן סיפור מיתולוגי שמזכיר בחלקים מסוימים את יציאת מצרים (במקום הים הנחצה לשניים, מופיעה בשלב מסוים רכבת שעוצרת ארנבונים שרדפו אחרי גיבורי הספר וכך מצילה את חייהם), ובחלקים אחרים מזכיר את המבול ואת דוד וגוליית. אפילו השטן הארנבוני ("הארנב השחור") נוכח בסיפוריהם של הארנבונים.

להבדיל ממשלים דיסטופיים בסגנון "1984" של אורוול שמנסים לתאר מצב קיצוני שהחברה עלולה להתדרדר אליו – המימד האלגורי של "גבעת ווטרשיפ" לא מתאר עתיד אוטופי או דיסטופי של בני האדם, אלא פשוט מציב ראי בפניהם; הוא מאפשר למעשה להביט בהיסטוריה האנושית דרך ההיסטוריה של הארנבונים מאז ועד היום. כך למשל, הספר עוסק בנושאים שמטרידים את בני האדם משחר ההיסטוריה, כמו מיהו מנהיג טוב וראוי, מהי התנהגות מוסרית ומה משיגים מחרחרי המלחמה, מה חשיבותה של האמונה וחשיבותם של הנסים, מה חשיבותם של סיפורים מיתולוגיים לבניית חברה וכו'.

אני מודה שהפן האלגורי הזה פחות הרשים אותי. הוא עשוי היטב, הוא אכן גורם לקורא להסתכל באופן חסר פניות על המיתוסים שטבועים בלבו, והוא גם מביא להרהורים לגבי טבע האדם ומקומו בתוך עולם החי; אבל כוחו של הספר הוא קודם כל בסיפור עצמו ובכתיבה הנפלאה שמחברת את הקורא באופן הדוק לעולם הארנבונים. האלגוריה וההרהורים הם בבחינת בונוס.

113איור: אורית ברגמן

אדמס חקר את חיי הארנבונים בטבע ויצר עולם שלם שמבוסס על התנהגותם. הוא הוסיף לתכונות הטבעיות שלהם גם שפה משלהם עם מושגים שהקורא לומד להכיר כמו "אאוסלה" (החזקים בארנבייה שמנהיגים אותה) או "הרייר" (הרבה, כי הארנבונים יודעים לספור רק עד 4 ומה שמעבר לכך נחשב כהרייר) או "פרית" (שמש, שנתפסת כאל).

השילוב בין המשל שבסיפור (ראי לבני האדם), הכתיבה הקולחת, העמוקה והמעניינת, וחגיגת הטבע שגורמת לקורא להרגיש לעתים כאילו הוא צופה בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק – כל אלה הופכים את "גבעת ווטרשיפ" לתענוג ספרותי גדול ומתגמל.

בהזדמנות זו ראוי גם לציין את התרגום המצוין של יואב אבני, שהצליח להתגבר על הקשיים הרבים שבטקסט והגיע לשיא כאשר היה צריך לתרגם את שיבוש שפת הארנבונים בטקסט של השחף קיהאר; בסיפור של אדמס המינים השונים של החיות כמעט ולא מדברים ביניהם, אך בשלב מסוים של הסיפור נפצע שחף בשם קיהאר בסמוך לארנבייה של גיבורי הסיפור, והם מפתחים ביניהם שיח, כשקיהאר משבש לחלוטין את שפת הארנבונים מבחינה תחבירית. האלמנט הזה בטקסט אמור להיות קשה במיוחד לתרגום, כיוון ששיבוש תחבירי באנגלית (השפה שבה כתב אדמס את הסיפור) לא יכול להיות מתורגם ישירות לעברית, והמתרגם נדרש לשבש את העברית בדרך קצת שונה על מנת לשמור השפה המיוחדת של קיהאר (מעין שפה של עולה חדש).

 57איור: אורית ברגמן

"גבעת ווטרשיפ", אם כן, הוא ספר מהנה במיוחד ומאפשר למי שמעוניין בכך גם להשתמש בו כאלגוריה לחברת בני האדם, ואולי להסיק מסקנות עמוקות ומשמעותיות. לצערי, יש לו חולשה שיווקית מבנית, כיוון שהוא יכול להיתפש מצד אחד כעמוק ורציני מידי עבור ילדים, ומצד שני ילדותי מידי בעבור מבוגרים (שרבים מהם יתקשו להשוויץ בספר על ארנבונים שהם קוראים עכשיו, או שפשוט ירתעו מהתחלה לקרוא ספר שיכול להיתפש כילדותי).

אבל אם אתם אוהבים סיפורים טובים שמתרחשים בטבע (הארדקור טבע) וכאלה שמתווסף להם מימד הגותי שיכול להוות קרקע פורייה לדיונים על החברה האנושית – "גבעת ווטרשיפ" הוא בהחלט ספר שכדאי לקרוא. לא בכדי הוא זכה למעמד של קלאסיקה ספרותית.

אני, בכל אופן, נהניתי מאוד מהקריאה בו, ולצערי, מאז שסיימתי לקרוא בו, השינה שלי הפכה להרבה פחות מתוקה.

_______________________

גבעת ווטרשיפ, ריצ'רד אדמס. מאנגלית: יואב אבני. איור העטיפה: בתיה קולטון, איורי פנים: אורית ברגמן. הוצאת הרפתקה/אוקינוס/מודן. 543 עמ'.

מודעות פרסומת