ביקורת ספרים: "פנג הלבן" מאת ג'ק לונדון

Posted on 4 באוגוסט 2014 של

4


 כמו רוב בני דורי, על פנג הלבן שמעתי לראשונה דרך תוכנית הטלוויזיה המצויירת ששודרה בשנות ה-90. מאוחר יותר נתקלתי בלא מעט כלבים לבנים שנקראים "פנג", ולכולם היו בעלים בטווח הגילאים שלי. לכן, הקריאה בספר "פנג הלבן" של ג'ק לונדון היא בבחינת תיקון לכל העיוותים שתוכנית הטלוויזיה הזו הכניסה לראשינו התמימים.

למשל, כך מסתבר במהלך הקריאה, פנג הוא בכלל לא לבן. הוא נקרא כך בגלל שיניו החדות והלבנות, כשמשמעות המילה פנג באנגלית היא "ניב". פנג הוא אפור ונראה כמו זאב (הוא שלושת רבעי זאב, ורבע כלב). גם חברתו הטובה וונדי, שהיא דמות מרכזית בסדרה, כלל לא מופיעה בספר (אולי היא קיימת בספר ההמשך).

על כל פנים, המפגש עם פנג הלבן הספרותי היה מרתק. הסיפור נפתח במסע של שני אנשים בערבות אלסקה שצריכים להגיע לנקודה מסוימת על מנת לקבור את המת שהם סוחבים איתם בתוך ארון קבורה. הם נאלצים להתמודד עם קשיי הטבע, ועם להקת זאבים שעוקבת אחריהם ובכל לילה מפתה את כלבי המזחלת שלהם ורוצחת אותם. בשלב מסוים עובר המחבר לעקוב אחרי להקת הזאבים הזו, ובזוג שמתפצל ממנה – זאב זקן בעל עין אחת וזאבה מעורבת שאמהּ הייתה כלבה ואביה זאב. מתוך הזוג הזה נולדים גורים, ואחד מהם יהיה לימים פנג הלבן.

מבחינה ספרותית, החלקים הכי מרשימים ומעניינים היו דווקא בחלק הזה – שליש הספר – לפני שמתחילות הרפתקאות פנג הלבן שהופכות אותו לספר נוער מלא תהפוכות. דווקא בחלקים האלה, כשהגיבור הראשי נעדר או רק בחיתוליו, מצליח ג'ק לונדון לייצר אווירה פיוטית וקשה של טבע שקט ואכזרי. סיפורם של אנשי המזחלות והתמודדותם עם הטבע שובה את הקורא (המבוגר) ובמידה מסוימת, העובדה שכעבור כחמישים עמודים הסיפור עובר אל הזאבים, קצת מאכזבת.

אבל גם במעבר לתיאור הזאבים יש איכויות ספרותיות מרשימות, ובמובן מסוים  גם איכויות של סרט טבע (שודאי יצר השפעה עוד יותר חזקה על הקוראים בני תקופתו של לונדון – תחילת המאה העשרים – כשדימויים מהסוג הזה לא היו שכיחים). נראה שלונדון חקר היטב את חיי הזאבים באיזור, והתיאורים הכנים שלו, מלאי האכזריות (או לפחות מה שנתפס בינינו כאכזריות כמו טריפת גורים בני יומם), הם מרתקים ומלאי כישרון. גם תיאור ימיו הראשונים של פנג בעולם, שנולד בתוך מעורה כשהוא צמוד לאמו ולאט לאט הוא נמשך אל האור שבקצה המנהרה עד שהוא יוצא החוצה ומגלה לראשונה את העולם – הם תיאורים יפהפיים ושובי לב.

פנג-הלבן

שני השלישים הבאים של הספר עוסקים במפגש של פנג הלבן עם בני האדם. בהתחלה הוא הופך לכלבו של אינדיאני בשם "בונה-אפור", אחר כך הוא נמכר לאיש אכזר בשם ביוטי סמית, שכולא אותו והופך אותו לכלב קרבות אכזרי שרוצח את כל יריביו (מה שמאפשר לסמית' להרוויח הרבה כסף), ולבסוף גואל אותו אדם בשם וידון סקוט שפנג אוהב אותו אהבת נפש וגם מציל את חייו.

בחלק הזה מתגלות גם לא מעט בעיות שקיימות בכתיבתו של לונדון. ראשית – המפגש של פנג עם בני האדם מתואר באופן שספק אם הוא מהימן לחוקי הטבע; כלומר – פנג , לפי לונדון, רואה בבני האדם אלים בשר ודם. הם מענישים כשלא עושים מה שהם רוצים, ומתגמלים כשפועלים על פי דרכם. אם כאן עוד מדובר בהאנשה מסויימת של האופן בו פועלים כלבים וזאבים, הרי שאין הצדקה ברורה לעובדה שכשפנג פוגש באדם הלבן (לעומת האינדיאנים) הוא רואה בהם אלים נעלים יותר:

"במצודת יוקון ראה פנג הלבן לראשונה את האדם הלבן. בהשוואה לאינדיאנים שהכיר, הם נראו כגזע אחר של יצורים, גזע של אלים עליונים. הם הרשימו אותו כבעלי עוצמה נעלה, והאלוהות הרי נשענה על עוצמה […] כל פעולה שעשה פנג הלבן עכשיו, הושפעה מהתחושה שהאלים הלבנים היו בעלי עוצמה רבה יותר"

נכון, יש להתחשב בתקופה שבה כתב לונדון את הספר הזה, ובכל זאת – ההדגשה הזו נראית שלא מן העניין; גם אם החיה מבחינה בכך שהאינדיאנים חיים אחרת מהאדם הלבן, ספק אם היא מקטלגת את האדם הלבן כאל נעלה יותר, וסביר יותר שזה בבחינת "ווישפול ת'ינקינג" של הסופר.

שנית, לונדון לא חוסך בתיאורים קשים של אכזריות הטבע, הריגה, אלימות, פגיעה בחלשים וחסרי הישע וכו'. אבל כשמגיע הסיפור לחלק שבו החיות מבצעות מין (שרובנו יודעים שהדבר נראה דומה לאונס), הסופר "מכבה את האורות" ומדלג לשלב בו נולדים צאצאים. אם הספר אכן מוכוון לבני נוער, מוזר הדבר שלונדון חושף בפניהם את אכזריות הטבע כפי שהוא (כשפנג יוצא לראשונה מהמעורה הוא טורף שלושה גוזלים של שכווי), אך שומר את נפשם הרכה מתיאורי מין טבעיים. כמובן שגם כאן צריך להתחשב בתקופה שבה נכתב הספר.

הורד (1)

לבסוף, כפי שכבר הוזכר, יש פערים בין השליש הראשון של הספר, לשני השלישים האחרים. בעוד השליש הראשון הוא בבחינת יצירת מופת ספרותית שרלוונטית גם לקורא המבוגר, ההמשך הופך לסיפור הרפתקאות שיש בו לא מעט חלקים ארכניים או חסרי מורכבות ועומק (פנג הוא תמיד הכי חזק, ביוטי סמית הוא הכי מכוער והכי רשע, ווידון סקוט הוא המלאך טוב הנפש).

יש גם משהו מאוד אמריקאי בסיפור הזה. פנג הלבן עובר איזה תהליך שהופך אותו למעין "Self made wolf", שהגיע מהערבות, התחיל מהתחתית האינדיאנית, עבר קשיים מרובים (בכלא), אבל הצליח בסוף להגיע למהוגנות ראויה. כמו ב"אוהל הדוד תום", שבו תום הוא שחום עור שבכל זאת יש לו נשמה וטוב לב, כך גם פנג – על אף שברובו הוא זאב – מצליח להוציא את הכלב הנאמן וטוב הלב שבו.

הספר משקף גם חלקים בהיסטוריה האמריקאית, כמו חיפוש הזהב הקדחתני (שג'ק לונדון השתתף בו בעצמו), הנסיון של לבנים לשכר אינדאינים בעזרת אלכוהול וכך להשתלט עליהם, והאופן בו התנהלו החיים בקליפורניה (סוף הסיפור) של סוף המאה ה-19.

 JackLondonwhitefang1

"פנג הלבן", אם כן, הוא סיפור מעניין ובחלקים מסוימים שלו מדובר ביצירה ספרותית של ממש. אני קראתי אותו בתרגום של יהלי סובול (במסגרת סדרת "הרפתקה") ואני מבין שיש תרגומים חדשים נוספים, אבל אין לי יכולת להשוות ביניהם. בסך הכל התרגום של סובול קולח, ורק הניקוד החלקי (שמתאים לכאורה את הספר לילדים ובני נוער), מסרבל את הקריאה כיוון שהוא מובא פעמים רבות דווקא במילים שלא מצריכות ניקוד (למשל בכל פעם שמופיעה המילה "כל" היא מנוקדת בקמץ קטן שרק מבלבל את הקריאה).

אני מתקשה לדמיין ילדים ובני נוער קוראים ספר של 300 עמודים כשהגיבור הראשי שלו מופיע בשמו המלא רק בעמוד 100, אבל יכול להיות שהדבר נובע מהעובדה שלא קראתי בתור ילד ולכן אני מתקשה לדמיין ילדים קוראים באופן כללי. כך או כך, למבוגרים מומלץ מאוד לקרוא את הספר הזה , שמאפשר בריחה ממציאות היומיום אל עבר נפשם של הזאבים, הכלבים, ובני האדם שאיכלסו את צפון אמריקה בסוף המאה ה-19.

וחוץ מזה, הוא פשוט מעניין וכתוב טוב.  

 ______________

פנג הלבן, ג'ק לונדון. מאנגלית: יהלי סובול. הוצאת אוקיינוס ומודן. 290 עמ', 74 ש"ח. 

ציטוט נבחר:

אין זו דרכה של הערבה לחבב תנועה. החיים הם עלבון עבורה, מכיוון שהחיים הם תנועה. הערבה שואפת תמיד להרוס כל תנועה. היא מקפיאה את המים ומונעת מהם לזרום לים, מוצצת את לשד העצים עד שליבם הגדול קופא, ובפראות ואכזריות רבה מכול, מסתערת הערבה ומכניעה את האדם – חסר המנוחה שביצורים, המורד הנצחי כנגד הציווי שכל תנועה חייבת להגיע לבסוף לעצירה מוחלטת.

על הספר ברשת:

מתן חרמוני, הארץ

רונית רוקאס, עכבר העיר

רומי מיקולינסקי, וואלה

אלון טולדו, גלים

מודעות פרסומת