שאלון המתרגמים: זהר אלמקייס על תרגום הספר "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 23 בינואר 2018 של

1


1) לאחרונה ראה אור הספר "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס בתרגומך ובהוצאת הקיבוץ המאוחד; נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

האתגרים בתרגום של הספר היו מגוונים ומפתיעים, ונסגרו עלי כמו מניפה. זכרתי שאני עוסקת בספר מצליח ומדובר. ברמה השטחית, מדובר ברב-מכר. ברמה העמוקה, רבים הרגישו שהספר מדבר מגרונם כמעט, באופן שטקסטים מעטים עשו קודם. המגורים שלי בניו יורק במשך חלק ניכר מזמן התרגום העצימו את הידיעה הזו. התהלכתי ברחובות הארלם וברוקלין, הייתי ב״אמריקה״, הן במובן המופשט והמיתי הן בזה הקונקרטי, הקטנטן, היומיומי. קואטס כתב את הספר בבית הקפה הסביר ביותר (ובו זמנית הדוחה ביותר) בשכונה בה התגוררתי. כשניסיתי להימלט לאיזה קפה ומאפה עגמומי, תמונה של כריכת הספר היתה תלויה שם, על הקיר מעלי. כל זה כדי לומר שהרגשתי צורך להיות נאמנה אל הקול הייחודי שהספר מבטא, אל כל מי שחשים את עצמם מקופלים בין דפיו.

וחוץ מהאתגרים האלו, היו גם אחרים, שלא רבצו על הכתפיים אלא בקצות האצבעות המקלידות: כיצד לדבר אמריקה בעברית? כיצד לדבר אל קוראת העברית באופן שלא ירגיש מנוכר ומשוכפל, אלא ישיר ואינטימי? הרי זו עוצמתו של הספר המקורי, והיא היתה מוכרחה להדהד, לכל הפחות, גם בתרגום. בקיצור, את מוצאת את עצמך תוהה איך את אומרת בעברית לבחור שמתחיל איתך ומביא לך את העצבים, "Keep my name out of your mouth". התשובה היא, כמובן, ״שהשם שלי לא יהיה בפה שלך״. ככה, מהרחב לזעיר, נצלח האוקינוס האטלנטי שהוא הספר הדק הזה.

2) היה קטעפסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

 אין סוף. הנה אחד:

״חינכתי אותך לכבד כל בן אנוש כיחיד במינו, ועליך לנהוג באותו כבוד גם בבני אנוש מן העבר. העבדות אינה מסה בלתי מוגדרת של בשר. העבדות היא אישה משועבדת מסוימת, יחידה, עם תודעה פעילה כשלך, עם טווח רגשות עצום כשלך; שמעדיפה את האופן שבו האור נופל בנקודה מסוימת ביער, שנהנית לדוג היכן שהמים מפכים ביובל קרוב, שאוהבת את אמה בדרך מסובכת משלה, שחושבת שאחותה רועשת מדי, שיש לה בן דוד אהוב, עונה אהובה, שמצטיינת בתפירה ויודעת, בתוך תוכה, שהיא אינטליגנטית ובעלת יכולות כמו כל אחד אחר. ׳עבדות׳ משמעה שאותה אישה עצמה נולדה בעולם שמכריז בקול רם על אהבתו לחופש וחוקק את האהבה הזו בטקסטים המרכזיים שלו; עולם שבו אותם אנשים שמצהירים על כך מחזיקים את האישה הזו כשפחה, את אמה כשפחה, את אביה כעבד, את בתה כשפחה, וכשהאישה הזו מציצה אחורה אל הדורות שלפניה היא אינה רואה אלא את המשועבדים. היא יכולה לקוות ליותר. היא יכולה לדמיין איזשהו עתיד לנכדים שלה. אבל כשהיא תמות, העולם — שהוא למעשה העולם היחיד שתוכל אי פעם להכיר — ייגמר. לאישה הזו, שעבוד הוא לא משל. הוא גזרת גיהנום. הוא לילה שאין לו סוף. ואורכו של הלילה הזה הוא רוב ההיסטוריה שלנו. לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. לעולם אל תשכח שבמשך 250 שנה אנשים שחורים נולדו בשלשלאות — דורות שלמים, ואחריהם עוד דורות, שהכירו אך ורק שלשלאות״.

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

מצחיק לומר, אבל אני רוצה לתרגם דברים שאני מרגישה שאני הייתי צריכה קודם, איכשהו. לפני הספר של קואטס תרגמתי סיפור קצר של ג׳יימס בולדווין, ״מצב קודם״, משום שרציתי לקרוא בו, שוב ושוב, עד שהמילים בו כבר שינו צורה בעצמן והפכו לעברית. ומרגע שהוא היה שם, לשונית במחשב שלי, הרגשתי יותר חזקה. הרגשתי שיש לי אותו. ואז קראתי את ״בין העולם וביני״, באנגלית, ונמלאתי תחושת דחיפות. אני אוהבת את המילים, עצמן, אבל אני גם אוהבת את מה שהן מסוגלות לעשות מרגע שהן מצויות שם, נגישות. נדמה לי שתרגום הוא מקצוע אידיאלי בשביל שני המעשים האלו: לאהוב את המילה, להפוך אותה למעשה בעולם. אז לא יודעת מה התשובה. איך מתאהבים?

4) יש מתרגמ/ת שמהווה השראה עבורך או אהוב/ה עליך במיוחד?

התרגומים של עודד וולקשטיין הם חוצפה ממדרגה ראשונה ועל כן יצירות מופת. גילוי נאות הוא שהוא חבר, ומורה, והמיילד של התרגום הזה אל העולם (הוא הביא אותי אל סף תיבת הדואר האלקטרוני של העורכת, דבי אילון). אבל עודד הוא בעיקר מתרגם שאין כמותו. קראתי בלב שבור את תרגומו לספר ״הנער האבוד״ של תומס וולף, והבנתי שאיאלץ לדבר איתו מאותו רגע ועד קץ הימים. המחיר כבד ונגבה בתשלומים, כמו משכנתא, אבל זה מה שתרגום טוב מסוגל לעשות.

5) מהם הספרים האהובים עליךואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

כשהיגרתי זמנית לאמריקה לקחתי איתי שלושה ספרים: ״תמול שלשום״ של ש״י עגנון (אני קוראת אותו בחתיכות, הכאב גדול עלי), ״מוקס נוקס״ של שמעון אדף (מרוט מקריאות טרופות וחוזרות) וספר תהילים (רב-מכר היסטרי). כל אחד מהם עושה לעברית ובעברית דברים שאני עדיין מנסה להבין במלואם. בנוגע לספרים אחרים, קשה לי לאמוד מהי הערכה ראויה, אבל הנה שלושה שטורדים את מנוחתי בשנים האחרונות באופן הכי יפה שיש: ״הבית לקח״ של מיטל זהר; ״מחברות התבוסה״ של יעקב ביטון; ״מוזיאון הכניעה ללא תנאי״ של דוברבקה אוגרשיץ׳. עיתון ״הארץ״ עשה רשימת חובה לכל בן תרבות. זו רשימת חובה לכל פרא גאה.

***

זהר אלמקייס, ילידת רמלה, מתרגמת וכותבת. שוקדת כעת על טקסט ארוך בשם ״בית הנתיבות״, שחלקים מתוכו התפרסמו בכתב העת גרנטה וזכו בפרס הרי הרשון לספרות. משמשת כדוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, שם היא קוראת עד זרא וכותבת על בניינים, גופים ואלימויות.  בימים אלה רואה אור תרגומה לספר "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס (הוצאת הקיבוץ המאוחד). 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

במכתב מלא אהבה, זעם וכאב לבנו בן ה-15, טא-נהסי קואטס מגולל את סיפור ההתבגרות שלו ברחובות בולטימור האלימים ובאוניברסיטת הווארד השחורה, ודרכו את סיפורו של הגוף השחור באמריקה. 

אמריקה ניזונה זה מאות שנים מניצול וביזה של בני עמך, אומר קואטס לבנו. הגוף השחור מנושל, מוכה, מוצג כאִיום, אך למעשה נתון בעצמו כל העת בסכנה איומה. אתה תצטרך ללמוד לחיות בין האנשים האלה, בגוף הזה ובארץ הזאת.

טא-נהסי קואטס הוא כתב במגזין האמריקאי The Atlantic וזוכה מלגת מקארתור (2015). ספרו בין העולם וביני זכה בפרס הספר הלאומי של ארצות הברית (2015). יליד בולטימור, מתגורר בניו יורק עם אשתו ובנו.

 

זהר אלמקייס, מתרגמת "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס

 

מודעות פרסומת