השאלון עם שירי שפירא, בעלת הבלוג "ספרים באוטובוסים" ומתרגמת הספר "נעורים ללא אל" מאת אדן פון הורבאט

Posted on 25 בדצמבר 2017 של

1


1) מהם הספרים האהובים עלייך?

לשאול על ספרים אהובים זה הרבה יותר אישי מלשאול על ספרים טובים, וטוב שכך, כי קשה לי לבחור מה הכי טוב בעיניי, אבל הרבה יותר קל לי לחפור בזיכרון ולחלץ משם צירוף של טקסט שמצא חן בעיניי ונסיבות חיים שזקוקות בדיוק לספר הזה. הצירוף הזה הוליד אצלי אהבה מיוחדת ל"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" מאת ר"מ רילקה, שקניתי בדרך חזרה מהצו הראשון, כשהבנתי שלטוב ולרע, אני לא אתגייס לצה"ל, אמשיך לסטות מדרך הרוב, ואתמקם יותר בין אלה שמביטים ברוב ומנסים להבין איך ולמה הם כאלה. "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" הוא המדריך המושלם לסטייה שקטה אבל בטוחה מהנורמה. זה היה אחד הספרים שעוררו בי מוטיבציה ללמוד גרמנית, כך שאפשר גם להאשים אותו בזה שכיום אני לא עובדת בעבודה של אנשים נורמלים. אני לא יכולה לדבר על ספר אהוב בלי לנמק ולספר סיפור שלם, אז נסתפק בספר אחד.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?

לא הכרתי מגוון של ספרים בילדות, אבל אני זוכרת שאהבתי במיוחד ספר בשם "שפיץ" של שולמית לפיד, שסיפר על הכלב שפיץ ועל הילדים מיכל ויאיר, אח ואחות שיוצאים לכל מיני הרפתקאות עם הכלב. למשל יום אחד הם מחפשים אוכל, ואז הם יוצאים לרחוב ורואים מקום עם שלט שכתוב עליו "תערוכה". הם נכנסים לשם כי הם חושבים שכתוב שם "ארוחה", ואז הם כזה, "מה זה, איפה האוכל?"

כעבור שנים רבות הבנתי שקראתי ספר שאחד מגיבוריו הוא יאיר לפיד.

3) מה הספר האחרון שקראת?

"ספר הרפואות הפשוטות" של אנה הרמן, ואני צופה שאקרא אותו עוד הרבה פעמים. אלה לא שירים לקריאה באוטובוס, אלא צריך מקום פחות חשוף בשביל לצרוך אותם. נגיד, מתחת לשמיכה.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

"זן ואמנות אחזקת האופנוע". אלוהים, איזה שיעמום.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

את הרומן "אצלנו עכשיו בוקר" של דאה הדר קיבלתי מחברה טובה אחרי שדיברנו על איזה סבל זה להיות ילדה לפעמים, וטוב שניהלנו את השיחה הזאת ושהיא נתנה לי את הספר בעקבותיה, אחרת לא הייתי שומעת על הספר הזה בחיים.

6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?

רוברט ולזר ויואל הופמן. הם לא דומים זה לזה, אבל ראוי לציין אותם יחד כי שניהם משלבים אווריריות ועומק בצורה כל כך ייחודית. מירנדה ג'וליי, כי הפרוזה שלה (וגם הפעילות הלא-ספרותית שלה) היא מוזרה ועם זאת הגיונית לגמרי, וזה בגדול מה שאפקט ההזרה צריך לעשות בעיניי. רק בשנה האחרונה נכנסתי חזק לאורלי קסטל-בלום והבנתי שהיא מה שהיה חסר לי בספרות הישראלית עד כה. עכשיו היא אהובה עליי מאוד. וקפקא. כי מה, אני לא אגיד קפקא?

7) ספר שנתן לך השראה?

אני אנצל את הסעיף הזה כדי למלא את חובי לספרות היידיש, ואגיד שבאופן כללי ההיכרות עם תולדות ספרות היידיש עוררה בי השראה, לפחות במובן של לחשוב על כל התלונות שעולות בי על שוק הספרות הישראלי ואז לעצור לרגע ולהגיד לעצמי "יאללה יאללה, לפחות אין מחלוקת בנוגע לשאלה אם עברית היא בכלל שפה ולפחות אנחנו חיים בנסיבות פוליטיות הרבה פחות הפכפכות מאלה של מזרח אירופה במאה ה-19 וה-20". בקיץ החולף קראתי חלקים מ"אונדזערע ראשונים" של י"ד ברקוביץ', שיצא גם בעברית בשם "הראשונים כבני אדם". זה ספר זיכרונות על ההיכרות של ברקוביץ' בעיקר עם שלום עליכם, אבל גם עם שאר גדולי ספרות היידיש המודרנית בראשיתה, מנדלי מוכר-ספרים, י"ל פרץ ושוץ'. כנראה הפרויקט שלי לשנה הקרובה יהיה לנסות לסיים את חמשת הכרכים שלו.

8) ספר עיון מומלץ?

רוב ספרי העיון שקראתי היו קשורים ללימודים או שעשיתי להם הגהה, אבל את "מניפסט החלאה" של ואלרי סולאנס קראתי פשוט כי הוא סקרן אותי. קניתי אותו מיד כשהוא יצא לאור בתרגום לעברית, עוד לפני שהתעניינתי במחשבה פמיניסטית מכל סוג שהוא, ובהתחלה לא יכולתי לקרוא אותו אלא כטקסט פרודי. במידה רבה אני עדיין חושבת שיש לו עוצמה גם בתור פרודיה על מניפסטים, על הפטריארכיה, על הסדר החברתי המובן מאליו, מה שתרצו. אבל במשך השנים חזרתי אליו וקראתי אותו ברצינות הראויה בתור אקט מחאה בפני עצמו. בשבילי הוא מעין קטלוג של כל מה שרע במציאות, של כל מה הפטריארכיה אשמה בו ושצריך לפרק ולבנות מחדש. זה טקסט מבדר ונגיש, ובה בעת חסר יומרות לרצות. יש בו אלימות ושיגעון, ובה בעת קול מאוד שפוי שאומר: "המציאות מכוערת. אנחנו יודעות מי אחראי לזה. למה אנחנו לא מתקוממות?"

***

שירי שפירא כותבת את הבלוג ספרים באוטובוסים, עורכת לשון בעברית ומתרגמת מגרמנית ומיידיש. לאחרונה ראה אור בתרגומה הרומן נעורים ללא אל מאת אדן פון הורבאט (הוצאת עם עובד).

לבלוג ספרים באוטובוסים לחצו כאן.

לעמוד הספר "נעורים ללא אל" באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

הם רוצים להיות מכונות, ברגים, גלגלים, בוכנות, רצועות — אבל יותר משהיו רוצים להיות מכונות, הם היו מעדיפים לשמש תחמושת: פצצות, מטעני רסס, רימונים. כל כך היו שמחים להתפוצץ למוות באיזה שדה קרב! כשיהיו גדולים הם חולמים להיות שֵם על אנדרטת מלחמה!

אלה הם גיבורי הספר נעורים ללא אל – תלמידי בית ספר בגרמניה בשנות ה־30. במרכזו פרשת רצח על רקע סכסוך בין שני תלמידים. מורם של השניים ניצב על פרשת דרכים: האם לחשוף פרט מכריע שידוע רק לו ועשוי לשנות את הכרעת הדין וכך לסכן את משׂרתו ואותו עצמו? או לשתוק ולעמוד מנגד כאשר אחד מתלמידיו עומד לעשות את שארית חייו מאחורי סורג ובריח? מה שנדמה ראשית כמשפט רצח מתגלה כמשפטו של כל אדם, לא הרוצח הוא הניצב על דוכן הנאשמים אלא המצפון – מצפונו של האדם הרגיל, העומד מן הצד, הדואג לעורו, העוצם עין. 

אדן פון הורבאט, מהסופרים הקלאסיים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את נעורים ללא אל בשנת 1937 מגלותו שבאוסטרייה לאחר שספריו ומחזותיו נאסרו לפרסום ולהצגה בגרמניה הנאצית. ספרו נקרא גם היום בנשימה אחת, נעתקת, ומציב לנגד עינינו ראי שבו על כל אדם ואדם לבחון את עצמו בכל תקופה.

מודעות פרסומת