סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של אגתה כריסטי ומאיר שלו, ועל הסרט "אנשים ומקומות"

Posted on 8 בדצמבר 2017 של

1


מיכאל כותב על "רצח באוריינט אקספרס" מאת אגתה כריסטי (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון), וגם מגלה את הסוף – זהירות!

זו הופכת להיות מסורת, וטוב שכך. בכל פעם שיוצא ספר במהדורה המחודשת של כתבי אגתה כריסטי, מיד אני קורא אותו, וכמעט מיד אני גם כותב עליו כאן. וכשקראתי את ההמלצה של אורה, ששילבה ספרים וקולנוע, היה לי ברור שגם אני אעשה את זה.

יש מעט מקרים שבהם סרט עושה חסד עם הספר שעליו הוא מבוסס. "הנסיכה הקסומה" הוא, כמובן, דוגמה נהדרת למקרה כזה. גם "הסיפור שאינו נגמר" (למרות שהוא מתאר רק חלק מן הספר). וכמובן, "מטילדה" וגם "ג'יימס והאפרסק הענקי". מעניין שכל הדוגמאות שעולות לי בשליפה הן של סרטי ילדים. מה זה אומר?

גם "רצח באוריינט אקספרס", שייך, לדעתי, לנבחרת המצומצמת הזו, לא מעט בזכות ההופעה המעולה של אלברט פיני כפוארו. אני כמעט בטוח – ויתקנו אותי פילמולוגים אם אני טועה – שזוהי הפעם הראשונה שדמותו של פוארו הופיעה על המסך הגדול.

נכון, יש מבקרים שיגידו שהמבטא של פיני לא בלגי מושלם או שהוא קצת היסטרי. בעיניי – זה פשוט עובד! רוב מעריצי כריסטי יאמרו שפוארו המושלם הוא דווקא זה של השחקן הבריטי דייויד סושה, ואני נוטה להסכים. ובכל זאת, אני שומר אמונים גם לאלברט פיני בתפקיד הנהדר הזה. אגב, סושה השלים לאחרונה הישג כביר – בין השנים 1989 ל-2013 הוא הופיע בסרטים המבוססים על כל סיפורי פוארו (הקצרים והרומנים)! גם פיטר יוסטינוב גילם את פוארו ("רצח על הנילוס", "רצח תחת השמש" ועוד), והוא, כמובן, משובח, אבל פיני וסושה, בעיניי, קרובים יותר לפוארו המתואר בספרים.

זהירות, ספוילר! 

פוארו נוסע ברכבת האוריינט אקספרס מאיסטנבול לקאלה, ובלילה אחד הנוסעים – מיליונר שעושה רושם מרושע במיוחד – נרצח בדקירות סכין. הרכבת נתקעת בשלג, מה שאומר שהרוצח לא יכול היה לברוח ממנה – הוא עדיין עליהף והוא אחד הנוסעים בקרון. רמזים שונים נמצאים בתא של הנרצח – מטפחת, מנקה מקטרות, שעון מנופץ – ופוארו חייב לזהות מי מהם הוא רמז אמיתי ומי – מזויף, ולגלות מי הרוצח: המזכיר של הנרצח? משרתו האישי? המיסיונרית השוודית? הנסיכה הרוסייה? מוכר המכוניות האיטלקי? העוזרת הגרמנייה? האומנת האנגלייה? הקולונל? הכרטיסן?

גם אם לא כולם מכירים את העלילה, אני חושב שהרבה מכירים את הסוף: כולם עשו את זה. אין ספק, כריסטי זכתה בצדק לכינוי "מלכת הפשע".

אגב, כתבתי את זה בעבר ואכתוב כאן שוב: מעבר לגאונות שבעלילה, כריסטי היא כותבת ממש שנונה! קראו את פתיחת הסיפור, שבה פוארו נפרד מחייל צרפתי שעליו הוטל ללוות את הבלש לרכבת. כל אחד מהם מנסה, נואשות, לשמור על גחלת השיחה בוערת ועל כללי הנימוס. אדיר!

את הגרסה החדשה של הסרט, עם קנת בראנה במקום אלברט פיני, מישל פייפר במקום לורן באקול ופנלופה קרוז במקום אינגריד ברגמן, עדיין לא ראיתי – אעשה זאת, אינשאללה, אחרי שנעביר את "מילתא" למשכנה החדש בשבוע הבא.

אחלו לנו בהצלחה!

נ"ב – בדקתי – פיני לא היה פוארו הקולנועי הראשון. קדם לו אוסטין טרבור בסרט "אליבי" משנת 1931, שמבוסס על "רצח רוג'ר אקרויד". תודה, גוגל!

אורה ממליצה על הסרט "אנשים ומקומות" ונזכרת ב"בביתו במדבר" של מאיר שלו

אורה: "צריך לכתוב המלצה… אפשר לכתוב על סרט?"

מיכאל: "………"

אורה: "אבל זה סרט נפלא… והוא ממש שירה!"

מיכאל: "טוב… אבל שיהיה קשור איכשהו לספר…"

הסרט הנפלא הוא "אנשים ומקומות". זהו סרט מסע של הבמאית אנייס ורדה בת השמונים ותשע ואומן הרחוב הצעיר והאניגמטי JR שאינו מסיר לעולם את משקפי השמש שלו. השניים נודדים באזורים הכפריים של צרפת במעבדת צילום ניידת. הם מאתרים מבנים המתאימים לתליית תמונות הענק שהמדפסת שלהם מנפיקה, ואז מחפשים את המקומיים שתמונותיהם תתנוססנה עליהם. כך הם פוגשים את הדיירת האחרונה בשכונת כורים ריקה, את האיש המנגן בפעמוני כנסיה, חקלאי, הומלס שמח בחלקו ועוד טיפוסים ססגוניים.

אבל בשלב מסוים המסע המשעשע הזה, בו עין המצלמה מופנית אל המעמד העובד ומעצימה אותו (תרתי משמע) הופך גם למסע אישי. אנו מתוודעים אל מחלת העיניים של אנייס ורדה, שהולכת ומאבדת את מאור עיניה. גם העיניים שלה מצולמות לממדי ענק, מודבקות על שני מיכלי מים ענקיים וצופות על הדרך. את תמונתו של צלם יפה תואר שעבד עם אנייס ורדה לפני שנים רבות הם מדביקים על בונקר בטון על חוף הים, למחרת בבוקר לא נשאר זכר לתמונה בגלל גלי הגאות. ובסוף הסרט יוצאים השניים לבקר את ז'אן לוק גודאר בביתו בשוויץ. ז'אן לוק גודאר, שהוא אבי הקולנוע הצרפתי החדש, והיה לא רק קולגה אלא גם חבר קרוב ויקר של אנייס ורדה. אבל  גודאר, היודע על הביקור המתוכנן, אינו פותח את הדלת. על זגוגית החלון הוא משרבט מסר לאנייס ורדה ושובר את ליבה.

לאורך כל הסרט נגלים לפנינו היחסים הנרקמים בין האישה המבוגרת הצעירה ברוחה לבין הצעיר המקסים המסתתר מאחורי משקפי השמש שלו. בסופו העצוב של הסרט מנסהJR  לנחם את אנייס ורדה ומסיר לכבודה את משקפיו. היא רואה סוף סוף את עיניו והוא מגלה שעיניה בהירות הרבה יותר ממה שראה מבעד למשקפי השמש הכהים…

אחרי הסרט הנפלא הזה אני חושבת על זיכרון, ועל הנסיון ללכוד את הזיכרונות בעין המצלמה. על העין  הרואה מבעד לעדשת המצלמה, מבעד לעדשת המצלמה ומשקפי שמש כהים, העין המתבוננת מתוך ערפולי מחלתה ועל הטרגדיה של מי שמקצועו תלוי בעיניו ההולכות וקהות, וממילא גם חייו, מין הסתם, קרבים לקיצם.

אבל הבטחתי ספר…

בספרו היפה והחכם "בביתו במדבר" עוסק מאיר שלו (בין היתר) בעיוורון וראיה. ואצלו הרואים עיוורים והעיוורים רואים. קראתי את הספר לפני שנים רבות (באמת צריך לחזור ולקרוא אותו שוב, אבל כשערימת הספרים המחכים לקריאה הולכת וגובהת, זה ממש לוקסוס) ושתי סצנות נחרתו בזכרוני: את זו שבה העיוור מעביר אצבעו על מפת ארץ ישראל המסותתת באבן וזו:

"דווקא הדברים הגדולים מתחוורים באופן כה פשוט. ארבעים ושמונה צעדי עפר מפתח בית העיוורים אל הבלוק שלנו. עשרים ושבעה צעדי בטון לאורך המדרכה. שלושה צעדים מהדהדים בתוך הכניסה, ארבעה צעדים מטפסים על ארבע מדרגות, דלת אחת, שלוש דפיקות.

…האשה העיוורת הניחה את ידה האחת על כתפה של אמא, ובאחרת נגעה בפניה, מתחקה אחרי תווי קלסתרה. המסלול היה מוכר לי. תחילה נעה היד סביב סביב, מן הסנטר אל קו הלסת, ומשם טיפסה אל הרקה ותארה את קו השיער שמעל המצח, ואז ירדה אל האף ואל זוויות השפתיים. אצבעותיה חלפו, השתהו, חזרו, רעדו מעט, שבו ונגעו ושוב רעדו. היא אספה דמעה גדולה מלחייה של אמא והגישה אותה אל פיה.

את בוכה, חנה, אמרה.

כן אמרה אמא, אני בוכה.

ופתאם נשמט הספר ונפל, והשתיים נפלו זו בזרועות זו.

הבטחתי שאחזור אליך רואה, אמרה האישה העיוורת.

הנה חזרת אלי. הנה את רואה, אמרה אמא.

ראיתי אותך כל כך הרבה פעמים הולכת כאן, ולא הכרתי אותך. אבל עכשיו כשאת נוגעת בי, תיכף ומיד אני זוכרת. את האצבעות שלך אני זוכרת.

והן אותך, אמרה האישה העיוורת.

האישה העיוורת שמה שתי אצבעות צמודות ודייקניות מאד על צווארה של אמא, בנקודה שבה פועם הדופק של הצוואר.

טוב שנגעתי בך אז, אמרה, בעגלה, בדרך לרכבת, אחרת לא הייתי זוכרת. קשה להזכיר לעין מה הידיים זוכרות. הזכרון שלה עובר אל הראש, אבל הזכרון של הנגיעה נשאר באצבעות."

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

מודעות פרסומת