ספרים חדשים – 3/12/2017

Posted on 3 בדצמבר 2017 של

1


 "מדיאה" מאת אוריפידס

מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

הוצאת ספרי עליית הגג

מֶדֵיאָה הוא אחד המחזות היווניים המוכָּרים ביותר לקהל הרחב והמוצגים ביותר על בימות התיאטרון. הוא נתן השראה למספר עצום של יצירות בכל תחומי האומנות, המוזיקה, הקולנוע והסִפרות. הסיבה לכך טמונה כנראה בערכו הסנסציוני. מבחינות אחרות הוא איננו בולט לעומת שאר הטרגדיות היווניות. המחזה הועלה בפעם הראשונה בשנת 431 לפני הספירה באתונה, והיה הראשון בטֶטְרָלוֹגיה שזכתה במקום השלישי (מתוך שלושה).

המחזה מֶדֵיאָה הוא מעין סיפור מסגרת, שהיה יכול להיות די שגרתי, על זוג שנפרד זה עתה בגלל בגידה של אחד הצדדים – במקרה הנוכחי, הגבר – ועל הנקמה שנולדת עקב כך. מה שהופך את הסיפור להרבה פחות שגרתי הוא עוצמת הנקמה של מֶדֵיאָה, שמקבלת כאן ממדים של חלום בלהות ער לחלוטין. אבל הנקמה הזאת אינה תלושה לגמרי: הרבה בני זוג נבגדים חוֹוים רִגשות נקמה עזים, אם כי כשמדובר בנקמה רצחנית, ברוב המקרים היא לא יותר מהרהור חולף. לקראת סוף המחזה, בסצנה הזויה שיכולה להיוולד רק על הרקע הצלול להכאיב הזה, מֶדֵיאָה מופיעה פתאום בכלי טיס מעל גג ביתה, ואחרי דיאלוג ארסי ועגום עם יָאסוֹן היא "נותנת גז" ונעלמת לה באופק.

אף אחת מהדמויות העיקריות במחזה לא "יוצאת טוב", אבל מֶדֵיאָה עצמה יוצאת הרבה יותר טוב ממה שנדמה במבט ראשון. כדאי לזכור שההצגה הועלתה, ככל הנראה, לפני גברים בלבד. כדי להראות לקהל כזה את עצמו במראָה, ובאותה הזדמנות להציג לו את האישה כפי שהיא, ולא כפי שהוא רוצה שתהיה, אֶוּריפּידֶס "זורם" עם כמה מהמוסכמות השוֹביניסטיות של הקהל, ומספק לו משפטי מחץ אחדים בגנות הנשים. יותר מזה, הוא מצייר את מֶדֵיאָה כתושבת זרה, והכי גרוע – כמכשפה. במונחים של ימינו, הוא מצייר אותה כ"אחרת". ועכשיו, אחרי שהקהל נרגע והפך להיות שלו, אֶוּריפּידֶס ניגש לטוות את הדמות שלה: דמות שקשובה לאישה, ולא למוסכמות הגבריות על האישה.

אֶוּריפִּידֶס, ביוונית עתיקה Εὐριπίδης, )‏ 480 עד 406 לפנה"ס) היה אחד משלושת המחזאים הטראגיים הגדולים באתונה העתיקה, יחד עם אייסכילוס וסופוקלס. אוריפידס הכניס שינויים רבים בצורה ובסגנון של הדרמה היוונית. הוא היה הצעיר שבשלושה, ונולד בשנת 480 לפנה"ס בקירוב בסלמיס. על-פי מקורות קדומים, חיבר אוריפידס מעל 90 מחזות, אשר מהם שרדו 18 עד ימינו, ממרבית המחזות האחרים שרדו קטעים, חלקם ארוכים למדי. מספר המחזות מאת אוריפידס ששרד גדול יותר מזה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד, בין השאר בשל השתמרות מקרית של כתב-יד שהיה כנראה חלק מאוסף מלא של יצירותיו.

"נעורים ללא אל" מאת אדן פון הורבאט

מגרמנית: שירי שפירא

אחרית דבר: טלי קונס

הוצאת עם עובד

כל צורה של חשיבה שנואה עליהם. הם מצפצפים על האנשים! הם רוצים להיות מכונות, ברגים, גלגלים, בוכנות, רצועות – אבל יותר משהיו רוצים להיות מכונות, הם היו מעדיפים לשמש תחמושת: פצצות, מטעני רסס, רימונים. כל כך היו שמחים להתפוצץ למוות באיזה שדה קרב! כשיהיו גדולים הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!

אלה הם גיבורי הספר נעורים ללא אל – תלמידי בית ספר בשנות ה-30 בגרמניה. במרכזו פרשת רצח על רקע סכסוך בין שני תלמידים. מורם של השניים ניצב על פרשת דרכים: האם לחשוף פרט מכריע שידוע רק לו ועשוי לשנות את הכרעת הדין וכך לסכן את משׂרתו ואותו עצמו? או לשתוק ולעמוד מנגד כאשר אחד מתלמידיו עומד לבלות את שארית חייו מאחורי סוגר ובריח? מה שנדמה ראשית כמשפט רצח מתגלה כמשפטו של כל אדם, לא הרוצח הוא הניצב על דוכן הנאשמים אלא המצפון – מצפונו של האדם הרגיל, העומד מן הצד, הדואג לעורו, העוצם עין.

אדן פון הורבאט, מן הסופרים הקלאסיים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את נעורים ללא אל בשנת 1937 מגלותו שבאוסטרייה. אף שהספר נמנה עם רשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני, הוא זכה מייד עם פרסומו להצלחה גדולה מחוץ לגבולות הרייך ותורגם לשפות רבות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה הספר לאחת הקלאסיקות המודרניות בשפה הגרמנית, והוא נכלל בתוכניות הלימודים באוסטרייה ובגרמניה עד היום. הספר זכה גם לעיבודים קולנועיים אחדים, האחרון שבהם יצא לאקרנים בשנת 2017.

נעורים ללא אל  נקרא גם היום בנשימה אחת, נעתקת, ומציב לנגד עינינו ראי שבו על כל אדם ואדם לבחון את עצמו בכל תקופה.  

 

"כותבת הנאומים" מאת מגי אוצרי

הוצאת כנרת זמורה-ביתן

ליאת קנולר באה מבית רמת־שרוני אשכנזי, בורגני ולוחץ, ומאז מאכזבת בהתמדה את הוריה, למשל בכך שבגיל ארבעים היא עדיין רווקה בלי ילדים ומדשדשת בשולי עולם העיתונות תמורת שכר רעב באתר אינטרנט זניח.

לילה אחד מגיעה שיחת טלפון לא צפויה ובה גילוי מטלטל בדבר דר' לאנה ביטון, "כותבת הנאומים", הפוליטיקאית־הכוכבת שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב, אחת הנשים המשפיעות ומעוררות המחלוקת ביותר במדינה.

ביטון, שצמחה מהמיץ של הזבל, הפכה מילדת רחוב עבריינית ומסוממת לתקווה החדשה הגדולה של מערכת הבחירות הנוכחית. האישה הכריזמטית, החדה והנאה כובשת את הקהל באמצעות כרטיס הקיפוח ולא לוקחת שבויים. היא צמחה ממצוקות, היא יודעת היטב על מה היא מדברת, והיא מדברת: נאומיה הסוחפים הפכו מזמן לתופעה שלא נראתה כמותה בארצנו, וכולם יודעים שלטוב או לרע, לאנה ביטון היא אחת שהולכת "עם האמת שלה". אך מהי בעצם האמת שלה?

זה מה שליאת נחושה לגלות, כי דווקא היא — שמעריצה את לאנה ומקנאה בה בו בזמן — קיבלה את הכוח להרוס אותה כליל, או אולי דווקא לבנות אותה.

בעוד ליאת נסחפת למעמקי הסוד, היא מגלה שהאמת אף פעם לא פשוטה, וכמו לאנה — שום דבר אינו רק שחור או רק לבן.

זהו ספרה השני של מרגלית (מגי) אוצרי (1983), ילידת חיפה. אוצרי, דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם.

"לצחוק עם לטאות" מאת יעד בירן

הוצאת כנרת זמורה-ביתן 

הסיפורים של יעד בירן נעים בחופשיות בין מציאות לדמיון, בין אוקראינה הפוסט־סובייטית למחתרת יידישיסטית בתל אביב של ימינו ועד לדיסטופיה כנענית.

סיפורים יפים, חכמים ומדויקים, שהיידיש זורמת בעורקיהם.

גיבורי הסיפורים רגישים ונועזים, נוגעים ללב ומסעירים את הדמיון, ועלילותיהם פורצות גבולות ופותחות צוהר אל מיתוסים עתיקים ותרבויות נשכחות במזיגה פרועה של דרמה והומור.

בדרך מבבל לאיי יוון, מדרום אמריקה לירושלים, שולח בירן דרישת שלום ספרותית לבורחס, לקפקא ולאומברטו אקו, וגם למנדלי מוכר ספרים, לי"ל פרץ, לאהרון מגד ולילקוט הכזבים.

ביד אמן הוא תופר זה אל זה קרעי עולמות עתיקים וחדשים, ריאליסטיים ופנטסטיים.

יעד בירן, יליד 1976, הוא חוקר תרבות יידיש, מרצה, מתרגם, מדריך סיורים ותסריטאי. לצחוק עם לטאות הוא ספרו הראשון.

"עזרא" מאת גלעד סופר

הוצאת עם עובד

סיפור אימה בחרוזים,

עם סוף נפלא (טוב, לא נגזים –

עם סוף סביר, אפילו טוב),

בהשתתפות אב, בת ודוב.

גלעד סופר כתב ואייר את הספרים "החופשה" ו"שפן" שראו אור בהוצאת עם עובד וזכו לשבחי הביקורת.

 

"להקיף את השמש" מאת פולה מקליין

מאנגלית: עפרה אביגד

הוצאת ידיעות ספרים

פולה מקליין, מחברת רב המכר "אישה בפריז" שכבש את רשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ותורגם ל-34 שפות, חוזרת עם רומן היסטורי מרגש המבוסס על סיפורה האמיתי של הטייסת האגדית שהיתה צלע במשולש אהבים שבו לקחו חלק גם צייד חיות הפרא דניס פינץ' האטון וקארן בליקסן, הלוא היא הסופרת איסק דינסן, מחברת רב-המכר הנודע "זיכרונות מאפריקה".

בֵּריל קלאטֶרבָּאק הקטנה, שנולדה באנגליה ועברה עם הוריה לקניה, ננטשת על ידי אמה בעודה פעוטה ומתחנכת על ברכי אביה בעזרת השכנים הטובים מבני שבט הקיפסיגיס. בריל, ילדת הטבע הפראית, מתבגרת והופכת לנערה עצמאית, אמיצה וחסרת מעצורים, שאוהבת בכל לבה את סביבתה הקשה אך מלאת הקסם. כאשר היא מגלה שכל מה שהכירה ואהבה הולך ומתפוגג, נסחפת בריל לסדרה של מערכות יחסים לוהטות אך הרסניות.

במקביל בריל נאבקת כדי לתפוס את מקומה בקהילת מאמני הסוסים בקניה, דבר שלא יעלה על הדעת באפריקה שבין שתי מלחמות העולם, ועד מהרה לוכדת הצעירה הנועזת את תשומת לבם של אנשי החוג הנוצץ של קניה, חבורה של אירופאים דקדנטים ובוהמיינים, שחיים על פי מערכת כללים משלהם. מי שכובש את לבה בסערה הוא דניס פינץ' האטון המחוספס ורב-הקסם, ואהבתם האסורה מסייעת לבריל להכיר את עצמה ואת ייעודה: להיות טייסת.

ספרה הסוחף של פולה מקליין, שעלילתו מתרחשת על רקע נופיה הקסומים של אפריקה המתעוררת, מתאר את קורותיה של אישה הרפתקנית ויוצאת דופן שהקדימה את זמנה. שיכרון החופש, המחיר שהוא גובה ונחישותה של הרוח האנושית מהלכים קסם על הקוראים שאינם יכולים לא להתאהב באישה החזקה, הרגישה והנחושה הזאת, שהיתה לסמל פמיניסטי.

"אחת מי יודע? מבט עכשווי על איורי נשים בהגדות מימי הביניים" מאת ענת חן

הוצאת רסלינג

אל תמהרו להפוך את הספר. הסתכלו שוב בחבורת הנערות הרוקדות על הכריכה הקדמית. מתוך הגדה עתיקה מימי הביניים יוצאות המחוללות, אוחזות ידיים, מנגנות, שקועות בעולמן הפרטי. מי הן? מה הן חוגגות? מדוע הן רוקדות לבדן ללא גברים או בני זוג? האם הן נשואות? אולי רווקות? השמלות ארוכות וצמודות, מבליטות את הגוף. כפות רגליים קטנות מבצבצות בצעדי ריקוד קלים. שיער הראש ארוך וגלוי. אין רקע או נוף. לא שמים, לא ים או מדבר. רק הן ואנחנו הצופים.

נשים אלו מייצגות את האופן שבו התפתחה האמנות במהלך מאות שנים מהעת העתיקה עד המצאת הדפוס: כאיורים המלווים טקסט קדוש בכתבי יד. ספר זה מבקש לחשוף בפני הקוראים את דרכי ההבנה והפרשנות של הייצוג הנשי דרך טקסטים חזותיים. מתוך הספר עולה משמעות ברורה ובהירה לדימוי האישה בתרבות – אז והיום. 70 האיורים הנידונים בספר שופכים אור על עמדות ותפיסות עולם ביחס לאישה הקיימים גם בימינו ובאים לידי ביטוי באופן שבו מתוארות נשים בתקשורת, במדיה החזותית, בפרסומות ובתוצרים תרבותיים נוספים. לא ניתן להבין סטריאוטיפים מגדריים המקיפים אותנו כיום בלי לרדת לשורשי הייצוג הנשי המתחיל עם הופעת האמנות הדתית בבתי התפילה ובכתבי היד המאוירים בימי הביניים.

ד"ר ענת חן היא מרצה לאמנות, אוצרת, חוקרת תרבות ואמנית פעילה; בוגרת התוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר אילן ולימודי אוצרות באוניברסיטת חיפה; שימשה כאוצרת מוזיאון לאמנות יהודית ע"ש וולפסון בהיכל שלמה. בעלת הבלוג: "לכל איש יש בלוג".

"גנוסטיקה – אסופת כתבים מתורגמים מקופטית ויוונית עתיקה"

ערך ותרגם: יונתן כהנא

הוצאת רסלינג

אסופה כתבים ייחודית זו, אשר אין שני לחשיבותה, מביאה לראשונה בפני קוראי העברית מבחר רחב ומגוון של חיבורים המתעדים את אמונתם ותפיסת עולמם של הנוצרים הגנוסטים אשר חיו בעולם היווני-רומי של המאות הראשונות לספירה. כל החיבורים העתיקים הכלולים באסופה זו נכתבו בין המאה ה-2 למאה ה-4 לספירה בשפה היוונית, אולם ביחס לחלק נכבד מהם שרד רק, או בעיקר, תרגום קופטי מאוחר.

האסופה פותחת בשני חיבורים ("על ממשות השליטים" ו"חזון אדם") המספרים מחדש, ובאופן שונה מאד מהמוכר, את מיתוס הבריאה המקראי, תוך כדי שזירת רעיונות מן העולם היווני-רומי. זו היסטוריה רוויזיוניסטית במלוא מובן המילה השואפת אחת ולתמיד למסור את "הסיפור האמיתי" מאחורי שקריו של האל הבורא ושליחיו. זו גם מטרתם של שני החיבורים העוקבים, "בשורת יהודה" ו"הבשורה על פי מרים", אלא שכאן מדובר בהיסטוריה של הנצרות ובתפקידו של ישוע עלי אדמות. עוד כלולים באסופה: "הרעם: שכל מושלם"; תיאורו המרתק של אב הכנסיה אפיפניוס מסלמיס את הגנוסטים ה"בורבוריטים"; עדותו של קלמנט מאלכסנדריה על קיומה של בשורה סודית על פי מרקוס; "אגרת תלמי לפלורה" ו"הבשורה על פי תומאס".

לאסופה מצורפת הקדמה מפורטת על הדת הגנוסטית והקשרה ההיסטורי, ולכל חיבור מוקדם מבוא והצעות לעיון נוסף. כאחרית דבר לאסופה מובא אחד החיבורים החשובים של החוקר והפילוסוף האנס יונס, אשר משווה בין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית לדת הגנוסטית העתיקה.

"מאמר על הנתונים המידיים של התודעה" מאת אנרי ברגסון

מצרפתית: ד"ר רואי בן בשט

הוצאת רסלינג

אנרי ברגסון (1859-1941), הפילוסוף הצרפתי ממוצא יהודי, היה מהפילוסופים הנודעים והמשפיעים ביותר של זמנו. כתביו והרצאותיו השפיעו עמוקות על הוגים צרפתים כמו סארטר, מרלו פונטי, לוינס ואחרים, ואף על וויליאם ג'יימס וה"פרגמטיזם" האמריקאי. כמו כן ניכרת השפעת ברגסון על האמנות הפלסטית (בעיקר ה"קוביזם") והספרות של תחילת המאה ה-20. כתיבתו, בסגנונה החופשי הייחודי, מטשטשת לעתים תכופות את הגבולות בין תחומיה השונים של הפילוסופיה ומערבת (בדומה לפילוסופיה של העת העתיקה) את תורת ההכרה והמטפיזיקה יחד עם האסתטיקה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה של המדע והפילוסופיה של המוסר והדת.

מאמר על הנתונים המידיים של התודעה (1892) הוא יצירתו הגדולה הראשונה של ברגסון, ונושאו העיקרי הוא בעיית חירות האדם. אולם כדי להגיע לדיונו הישיר בבעיה זו עובר ברגסון דרך ניתוחים, תובנות ורעיונות בתחומי עיון שונים ומגוונים. כאן עולים רעיונותיו המרכזיים החשובים – כגון מושג המֶשֶך, מושג הריבוי האיכותי, מושג האינטואיציה ומושג ההתפתחות – אשר אותם יוסיף לפתח בכתביו הבאים.

"רודולף התנין מכרכור" מאת דני קרמן

הוצאת עם עובד

לרודולף, תנין שגר בכרכור יש חלום מוזר

שאותו הוא רצה להגשים.

אני לא בטוח שהוא הצליח,

אבל מה שקרה הוא: שאני,

דני קרמן, כשניסיתי לעזור לו

הצלחתי להגשים את החלום שלי,

וכל זה קרה כשעוד הייתי ילד בכרכור.

דני  קרמן, מאייר, מעצב וסאטיריקן שאייר עד כה מאות ספרי ילדים וזכה במגוון פרסים נולד וגדל בכרכור. אך המציאות שם היתה שונה. בכרכור לא גר אף תנין אבל הספר הזה הוא לא לגמרי דמיוני.

 

"גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת – אִשָּׁה בְּגֹדֶל כַּפִּית" מאת אַלְף פְּרוֹיסֶן. איורים: בְּיוֹרְן בֶּרְג

מנורווגית: דנה כספי

הוצאת טל-מאי

אֶת גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת, שֶׁבְּאֹרַחַ פֶּלֶא נֶהֱפֶכֶת לְאִשָּׁה קְטַנְטַנָּה וְחוֹוָה הַרְפַּתְקָאוֹת מַצְחִיקוֹת וּמַפְתִּיעוֹת, כֻּלָּנוּ מַכִּירִים מִסִּדְרַת הַטֶּלֶוִיזְיָה הַמְּצֻיֶּרֶת. אֲבָל דְּמוּתָהּ הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת רָאֲתָה אוֹר לָרִאשׁוֹנָה בְּסִדְרַת סְפָרִים שֶׁכָּתַב אַלְף פְּרוֹיסֶן הַנּוֹרְוֶגִי הָחֵל מִשְּׁנַת 1957.

הַסִּפּוּרִים הַמְּשַׁעְשְׁעִים וְהַיָּפִים עַל גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת כְּתוּבִים בָּאֲוִירָה הַנּוֹרְוֶגִית שֶׁל אוֹתָהּ תְּקוּפָה, וְיֵשׁ בָּהֶם הוּמוֹר, קֶסֶם וְשׁוֹבְבוּת שֶׁהָפְכוּ אוֹתָם לִקְלָאסִיקָה שֶׁל סִפְרוּת הַיְּלָדִים הָעוֹלָמִית. עַכְשָׁו לָרִאשׁוֹנָה יְכוֹלִים גַּם הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לֵהָנוֹת מִן הַסִּפּוּרִים שֶׁתֻּרְגְּמוּ לְעִבְרִית, וּלְהַכִּיר צְדָדִים חֲדָשִׁים שֶׁל גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת.

הַמַּהֲדוּרָה הַחֲגִיגִית שֶׁל גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת – אִשָּׁה בְּגֹדֶל כַּפִּית כּוֹלֶלֶת חֲמִשָּׁה סִפּוּרִים נֶהֱדָרִים, מְלֻוִּים בָּאִיּוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים שֶׁל בְּיוֹרְן בֶּרְג. אֶת הַסֵּפֶר תִּרְגְּמָה בְּכִשָּׁרוֹן רַב דָּנָה כַּסְפִּי, שֶׁאַף הוֹסִיפָה פֶּתַח דָּבָר מֵאִיר עֵינַיִם.

מַתְאִים גַּם לְמַתְחִילִים וּלְמַתְחִילוֹת לִקְרֹא.

"לב משוריין"  מאת יו נסבו

מנורווגית: דנה כספי

הוצאת בבל

מצולק בנפשו וחבול בגופו לאחר פענוח פרשיית איש השלג, לוקח המפקח הארי הולה חופשה עד להודעה חדשה ומוצא מקלט בהונג קונג הצפופה, שם הוא מתפלש במאורות אופיום מטונפות ומסתבך בחובות הימורים.

בינתיים באוסלו, המשטרה מתקשה לפענח פרשיית רצח חדשה: שתי נשים מוצאות את מותן בטביעה בדמן שלהן, שניגר אל ריאותיהן מעשרים וארבעה פצעים מסתוריים בפיהן. רב-פקד גוּנָר הָאגֶן, הבוס שלו לשעבר, שולח את קאיה סולנס, חוקרת מקרי רצח חדשה במפלג, להחזיר את המפקח הסורר הביתה כדי לחקור את הפרשה. כשהארי הולה מתבצר בסירובו, שולפת קאיה את הקלף האחרון שבידה, זה שהאגן אמר לה לשמור עד הסוף אם החמור העיקש לא יתרצה: אביו של הולה חולה מאוד ונראה שימיו ספורים.

הארי הולה אוסף את השברים וחוזר למולדתו ולמשרתו כדי לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. בין ביקור אחד למשנהו את אביו השוכב על ערש דווי בבית חולים ממשלתי, הוא נסחף אל תוך סדרת רציחות אפלה ומסועפת. תוך כדי כך נקלע הולה למאבק פוליטי בין מפלג הפשיעה באוסלו ובין קריפוס, אגף חקירות הרצח הארצי בראשות מיכאל בלמן, שפועל ללא מעצורים להעביר את כל חקירות הרצח והתקציבים לידי אגף חקירות הרצח שלו.

לב משוריין הוא הספר השמיני בסדרת הארי הולה, המפקח הבלתי צפוי והשנוי במחלוקת ממשטרת אוסלו.

"איך לגדל ילדים מאושרים" מאת ויטאלי בוצ'אצקי

הוצאת עצמית

כל מה שויטאלי בוצ'אצקי רצה, הוא להכין עצמו כהורה לקראת לידת ילדיו. כאיש הייטק שעובד סביב השעון, שאל את עצמו איך יוכל להיות האבא הטוב ביותר לילדיו בשעה אחת ביום.

הוא החל ללמוד את התחום. קרא מאות ספרים ואלפי מחקרים, השתתף בקורסים וסדנאות ושמע עשרות הרצאות. בשלב מסויים החל לשתף את תובנותיו ואת התהליך שעבר בעמוד בפייסבוק בעל שם זהה לספר.

להפתעתו הגדולה העמוד תפס תאוצה ותוך זמן קצר כבר היו לו עשרות אלפי עוקבים פעילים. כיום עוקבים אחריו מאה אלף איש בפייסבוק ולמעלה מחמישים אלף בניוזלטר.

הספר נכתב בעקבות מאות פניות שקיבל מחברי עמוד הפייסבוק שהקים.

במסע שכולל בתוכו שישים ואחד פרקים מגיש ויטאלי באופן נגיש וקל לעיכול ובלי לנסות לחנך, עצות וכלים מעשיים כיצד לממש את הייחודיות של ילדינו ולהגשים את יעדיהם וחלומותיהם, כיצד להשפיע ולהנהיג כהורה במשפחה, כיצד למוסס התנגדויות ולהניע את ילדינו לפעולה, כיצד לפתח בהם התמדה ונחישות, כיצד ליצור מערכות יחסים מצויינות בין בני המשפחה ועוד.

על ויטאלי בוצ'אצקו: יליד ברית המועצות 1982, עלה לארץ עם משפחתו בגיל 7. מהנדס רפואי בהכשרתו, מפתח מיכשור רפואי בחברת הייטק. נשוי ואב לשניים, הפך להורה לפני כשלוש וחצי שנים. התגורר ביפו במשך 20 שנה. מזה חמש שנים חי בבת-ים.

"השיר של רוזי" מאת תמר ורטה-זהבי

הוצאת טל-מאי

רוזי כועסת. היא כועסת על האנשים סביבה שלא מבינים אותה; על המחלה שפקדה את אִמה; על אחיה מוריס ששינה את שמו למור, התגייס, והשאיר אותה להתמודד לבד עם הכול; על מיכאלה התחמנית שרוצה להיות כוכבת בכל מחיר; על מיש, הבחור שהיא מאוהבת בו והוא רק לועס ויורק אותה, שוב ושוב, ויותר מכול – כי היא לא זוכה להכרה על השירים המבריקים שהיא כותבת להרכב צעיר ומבטיח.

מפגש מקרי מוציא אותה מירושלים אל מקום קרוב כל כך אבל רחוק מהמציאות שלה – אל חברון. היא מתחברת עם אמונה היהודייה ועם סנא הפלסטינית, ומתוודעת אל אזור רווי בשנאה ובכעס. ממש כמו נפשה שלה.

בעלילה דרמטית מותחת ומרגשת, ובשפה עכשווית ופיוטית גם יחד, מתארת תמר ורטה זהבי את מסעה יוצא הדופן של רוזי; מסע שיוביל אותה לגלות מה הוא באמת השיר שלה.

השיר של רוזי הוא רומן הנעורים הרביעי בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.

תמר ורטה זהבי – סופרת לילדים ולנוער, מרצה לחינוך ופעילה חברתית, זוכת עיטור אנדרסן. בספריה היא מרבה לעסוק בסוגיות פוליטיות, חברתיות והומניסטיות – בישראל, ובהיסטוריה האנושית בכלל. השיר של רוזי הוא ספרה השלושה-עשר.

"ענן של אפשרויות – החברות ששינתה את האופן בו אנו חושבים" מאת מייקל לואיס 

תרגום: יניב פרקש

הוצאת בבל

הסופר והעיתונאי מייקל לואיס, שאחראי על רבי המכר "פוקר שקרנים", "מאניבול" ו"מכונת הכסף" (השניים האחרונים אף עובדו לסרטים הוליוודיים מצליחים), מפרסם בעברית את ספרו החדש, "ענן של אפשרויות – החברות ששינתה את האופן בו אנו חושבים".

לספר החדש יש קשר ישיר ומובהק לישראל – הוא עוסק בשני החוקרים הישראלים הנודעים ופורצי הדרך עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, שמחקריהם המקוריים להפליא ביטלו את הנחותינו בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות שלנו.

״המציאות היא ענן של אפשרויות ולא נקודה יחידה״ – עמוס טברסקי.

ענן של אפשרויות הוא סיפורם מעורר ההשראה של שני ישראלים שזכו לתהילת עולם, הפסיכולוגים ההתנהגותיים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.

עמוס טברסקי (1937- 1996) היה צבר ולוחם מבריק, בוטח בעצמו ומוחצן, תמיד במרכז תשומת הלב. דניאל כהנמן (1934), ניצול שואה ועולה חדש, היה ונותר נטע זר, מופנם וספקן. לפני כ-40 שנה החלו השניים לפרסם במשותף שורה של מחקרים מקוריים להפליא אשר ביטלו את הנחותינו לגבי תהליך קבלת ההחלטות שלנו. טברסקי וכהנמן הראו שוב ושוב כיצד המוח האנושי טועה באופן שיטתי כאשר הוא נאלץ לשפוט מצבים של אי-ודאות, ומדוע אין לבטוח באינטואיציה האנושית כשצריך לקבל החלטות. רעיונותיהם המציאו את תחום הכלכלה ההתנהגותית, והשפיעו עמוקות על תחומי מחקר וידע רבים, החל ברפואה וספורט וכלה במנהל עסקים ובמנהל ציבורי.

ענן של אפשרויות הוא סיגם פורה של השותפות הפורה ויוצאת הדופן בין שניים מהמוחות המבריקים ביותר בזמננו, שהפכו גם לחברים קרובים. טברסקי וכהנמן עבדו בקרבה רבה כל כך שהם כבר לא זכרו מי הגה איזה רעיון והחליטו על סדר הופעת השמות שלהם בפרסומיהם המשותפים בהטלת מטבע. שיתוף הפעולה ביניהם, שנמשך עד לפטירתו של טברסקי, נחשב לאחד המוצלחים והבולטים ביותר בהיסטוריה של המדע. התיאוריה החדשנית שפיתחו שינתה את האופן שבו אנו חושבים, וזכתה ב-2002 בפרס נובל לכלכלה, שאותו קיבל דניאל כהנמן בשם שניהם.

"התנועה הרפורמית בישראל" מאת ניקולא יוזגוף-אורבך

הוצאת רסלינג

כברת דרך ארוכה עברה התנועה הרפורמית מאז חרטה על דגלהּ תפיסות אנטי-ציוניות רדיקליות ועד לתקופה שבה נסוגה מתפיסות אלו, אימצה את הרעיון הציוני וביקשה להשתלב במרחב הציבורי הישראלי ולהשפיע עליו. במהלך דרך ארוכה זו, שנמשכה כ-200 שנה, גינתה התנועה הרפורמית רחשי חיבה לעברית ולציון, ולאחר מספר שנים היללה אותם ונאבקה למען הגשמתם. למן שנת 1958 ועד שנת 2017 ייסדו הרפורמים במדינת ישראל כ-50 קהילות רפורמיות וגרעינים קהילתיים המאוגדים כיום תחת התנועה הרפורמית הישראלית, אשר אליה הם משתייכים ועמה הם מזדהים. בחיבור זה מוצגת לראשונה ייחודיותה הגיאוגרפית-דמוגרפית וההיסטורית, כמו גם זהותה של התנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית) למן הגעתה לישראל עם ראשוני העולים מגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ועד שנת 2017.

ספר זה מבוסס על מחקר בן חמש שנים שבמהלכו נחקרה היהדות הרפורמית בישראל בשאיפה לאפיין ולהבין את מורכבות זהותה הדתית-חברתית ואת מאפייניה הגאו-דמוגרפיים. כמו כן, מוצעות בספר הערכות חדשות ביחס לגודלה ולמספר חבריה של התנועה הרפורמית בישראל באמצעות העמדת מספר שיטות חישוב חדשות המבוססות על שיטות חקירה סטטיסטיות ועל איגום ועיבוד נתוני הקהילות השונות. תכלית הספר להתמודד ולהתעמת עם מספר סוגיות מרחביות, דמוגרפיות, סוציולוגיות והיסטוריות הקשורות בתנועה הרפורמית בישראל, אשר עשויות לשפוך אור על התפתחותה ועל מקומה במרחב הציבורי בישראל;  להפריך ולאשש תפיסות אקדמיות וציבוריות שהתקבעו ביחס לתנועה הרפורמית ולמאפייניה, ולסייע בפיתוח מתודה עדכנית ומאוזנת בחקר הדמוגרפיה הרפורמית בישראל, ובאופן הזה לתרום תרומה משמעותית להעשרת הידע האקדמי בתחום חקר הרפורמים בישראל בכלל.

ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך הוא חוקר ומרצה; משמש חבר סגל בחוגים לספרות, אמנות ומוזיקה ולמדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה.

"מרטין היידגר – חנה ארנדט: חליפת מכתבים 1925-1975"

הוצאת רסלינג

"אני מוכרח לבוא אלייך עוד הערב ולדבר על לבך. הכול בינינו צריך להיות פשוט, ברור וטהור. רק בדרך זו נהיה ראויים לכך שזכינו להכיר זה את זה" (מרטין היידגר, 1925).

"אל תשכחני, ואל תשכח שאני יודעת היטב, עד עומק לבי, שאהבתנו נהפכה לברכת חיי. אי-אפשר לזעזע את הידיעה הזאת" (חנה ארנדט, 1929).

מהי משמעות האהבה עבור האוהבים? כיצד מביעים ההוגים את אהבתם במילים? כיצד ניתן לאהוב מרחוק? ועד כמה ניתן לאהוב את השונים מאתנו?

כשמבטיהם של מרטין היידגר וחנה ארנדט נפגשו לראשונה באוניברסיטת מרבורג בסמסטר חורף 1924/25, מיד ניצת ביניהם רומן סודי וסוער. היידגר היה אז פרופסור לפילוסופיה בן 36, נשוי ואב לשניים; ארנדט הייתה סטודנטית בת 18. בעקבות בעייתיות הרומן, ארנדט עזבה לאחר שנה את מרבורג לטובת היידלברג. השניים המשיכו להתכתב עד שנת 1933 הגורלית – השנה שבה ארנדט נאלצה להגר בשל יהדותה לארצות הברית, והיידגר, אשר חבר למפלגה הנאצית, הפך לרקטור האוניברסיטה. הקשר פסק לחלוטין עד שארנדט, אשר החלה לעסוק בתיאוריה פוליטית ובביקורת משטרים טוטליטריים, החליטה לבקר את משפחת היידגר ב-1950. היחסים נמשכו עד למותה ב-1975. האהבה שלא יכלה להתממש הפכה כנגד כל הסיכויים לידידות אמת.

חליפת המכתבים המובאת כאן, אשר כוללת 166 מכתבים ושפורסמה בגרמניה בשנת 1999, רואה עכשיו אור לראשונה בעברית. היא מהווה תיעוד ביוגרפי ממעלה ראשונה של אחד מסיפורי האהבה המפליאים ביותר במאה ה-20, ואף יותר מכך – שכן נכללים בה לא רק מכתבי אהבה רומנטיים, פתקים, גלויות ועניינים משפחתיים ואישיים, אלא גם דיונים פילוסופיים, שירים, קטעים מתוך ספרים, שיחות על פרסומי מאמרים, ספרים והרצאות, כמו גם שיתוף בנושאים מקצועיים של הוראה ומחקר. העיון במכתבים תורם אפוא לא רק להבנה רחבה יותר של הדמויות הפועלות, למשל טיב יחסו של היידגר לתלמידיו היהודיים, אלא גם מסייע להתקרב למושג האהבה שמוכרחה להתקיים בחשיבה, כי רק בה אפשר באמת "להגיע לקרבתו של הרחוק".

"מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקאית, 1890-1965" מאת ארי קטורזה

הוצאת רסלינג

הספר מדרגות לגן עדן מתאר את הדרך שבה יזמים ומוזיקאים יהודים (אל ג'ולסון, ארווינג ברלין, ג'רום קרן, ג'ורג' גרשווין, ג'רי ליבר ומייק סטולר, קרול קינג וג'רי גופין, פיל ספקטור, ברט בכרך, בוב דילן ועוד רבים אחרים) השפיעו על התפתחותה של המוזיקה הפופולרית האמריקאית מסוף המאה ה-19 עד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20: החל במופעי הבלאקפייס מינסטרלס, דרך סגנונות הראגטיים, בלוז, גוספל, ג'אז, פולק, מחזות זמר, וכלה ברוקנרול. הספר מתחקה אחר יחסיהם הממשיים והדמיוניים של יזמים ומוזיקאים יהודים עם מיעוט אחר, האפרו-אמריקאי. "מדרגות לגן עדן" בודק את הדיאלוג האמנותי, הרגשי ולעתים האידיאולוגי שניהלו דמויות אלה עם מוזיקאים אפרו-אמריקאים ועם הכריזמה של המוזיקה השחורה לכדי יצירת ברית יהודית-שחורה שעיצבה יחדיו את המוזיקה האמריקאית.

הספר עוקב אחר ההגירה היהודית לארצות הברית וכניסתם של יהודים לתעשיית הבידור והתרבות. הוא מקצה מקום נרחב לקשר הטעון בין מוזיקה לפוליטיקה כפי שהשתקף בברית היהודית-שחורה – הן במאבק למען צדק חברתי והן במוזיקה. "מדרגות לגן עדן" חושף את ההצלחה היהודית בתעשיית המוזיקה ואת היחסים המיוחדים ולעתים הבעייתיים שנרקמו בתהליך זה, כך שהפכו למקור האשמה על ניצול הון אמנותי ואנושי של אפרו-אמריקאים בידי יהודים. לצד זאת הספר מראה כיצד הברית היהודית-שחורה לקחה חלק בקונפליקט ההגמוני של התרבות האמריקאית במהלך המאה ה-20, ואף השפיעה במהלך שנות ה-60 על תהליך שקיעתה של האליטה הוואספית.

ד"ר ארי קטורזה הוא מוזיקאי, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בקשר בין מוזיקה פופולרית, היסטוריה ולימודי תרבות; משמש כמרצה ברימון – בית הספר למוזיקה, המכללה האקדמית ספיר, המרכז הבינתחומי הרצלייה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, המכללה אקדמית אונו ועוד. בין פרסומיו הקודמים: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה- 20" (2012, רימון); עורך הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" (2014, רסלינג). 

"מסך של שכחה – על היעדר חוויית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל" מאת איבון קוזלובסקי גולן

הוצאת רסלינג

מלחמת העולם השנייה התחוללה גם באפריקה, למעשה בצפונה – בלוב, תוניסיה ואלג'יריה. אלא שחווית המלחמה של קהילות היהודים שחיו באזורים אלו כמעט לא באה לידי ביטוי בתקשורת ובאמנות הישראלית, שכן לפיהם מעשי הגבורה של המחתרת היהודית באלג'יריה, הגלייתם למחנות כפייה וריכוז לקראת העברתם לאירופה, החיים בברגן בלזן ומערכת היחסים עם הגרמנים, כל אלה נדמה שמעולם לא התרחשו. כתוצאה מחשיפה מועטה זו נעלמה האפשרות של המלחמה להתבסס בתודעה הציבורית בישראל ולהנחיל הבנה היסטורית מלאה של התקופה ושל חוויות העבר אצל יהודי צפון-אפריקה.

ובכן, מה היו הגורמים והסיבות לכך? האמנם הסיבה נעוצה במוסדות הציוניים בלבד שדחו את הנרטיב הצפון-אפריקאי לשולי השיח על השואה בשל מספרם הקטן של הקורבנות ביחס לאסון העצום של יהדות אירופה? או שהיו אלו גם נציגי העדות שישבו בממשלות ובכנסת ישראל ולא עשו רבות למען זיכרון קהילותיהם? או שמא היו אלו האינטלקטואלים המזרחים שנטשו את זיכרון עברם הקרוב? ספר זה מנתח את מכלול הסיבות – לצד בדיקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שנעשו במהלך השנים בישראל – על מנת להתחקות ולהבין כיצד הפכה חווית המלחמה של יהדות צפון-אפריקה למסך של שכחה.

ד"ר איבון קוזלובסקי גולן היא חוקרת ומרצה בכירה באוניברסיטת חיפה; ראש התוכנית לתואר שני בתרבות הקולנוע. פרסמה את הספרים הבאים: The Shaping of the Holocaust Visual Image by the Nuremberg Trials; The Death Penalty in American Cinema; "עד שתצא נשמתך – עונש המוות בארצות הברית: היסטוריה משפט וקולנוע" (רסלינג, 2010).  

"האתיקה של הזיכרון – שיחה עם זא'ק דרידה ב'יד ושם'"

הוצאת רסלינג

"שאלת ההתיישנות, השאלה המשפטית והפוליטית, שונה לחלוטין משאלת הסליחה; באשר לסליחה, רק לקורבנות הזכות לסלוח. […] מהי התרבות שנושאת את תפיסת הסליחה, האם יש סליחה בתרבויות שבהן התורה אינה המקור באופן כזה או אחר? לדידי שאלות אלה אינן רק שאלות ספקולטיביות, אלא באמת שאלות הקיום ההיסטורי שבו אנו מצויים" (ז'אק דרידה, מתוך הספר).

השיחה של מיכל בן-נפתלי עם ז'אק דרידה ב'יד ושם' התקיימה בשנת 1998, במהלך ביקורו השני של דרידה בארץ, בעת ששום ספר שלו טרם ראה אור בעברית! עניינה המרכזי של השיחה היה הפילוסופיה הצרפתית "אחרי אושוויץ" והמידה שיש בפריודיזציה זו כדי להאיר את דרכו המיוחדת של דרידה.

דרידה דן כאן, בין השאר, בשאלת הסליחה, ב"שאלה הצרפתית" על הגותו של היידגר, במחויבות של הדקונסטרוקציה לתאריך ובמעמד שהוא מייחס לשמות הפרטיים "אושוויץ" או "שואה". "איני חש שיש לי זכות", אמר, "הן מסיבות של הקפדה רטורית והן מתוך כבוד לקורבנות, להשתמש בשם אושוויץ כדי לסמן כל מקום שבו יכלו להתרחש דברים דומים. זו מלה שמנצלים אותה לעתים קרובות שלא כראוי. בני אדם משתמשים במלה הזאת לעתים קרובות כסיסמא, כתווית: 'לפחות אמרתי את המלה אושוויץ, מילאתי את חובתי, מצפוני נקי'. אני מתנגד לקלות הזאת. עבורי, הדבר גם קשה מדי וגם קל מדי. אינני משתמש במלה הזאת למעט באופן רציני, כאשר אני חושב שהדבר נחוץ".

"מלחמת האומות החלשות – מצרים במלחמת העולם השנייה  1945-1939" מאת ישראל גרשוני

הוצאת רסלינג

למלחמת העולם השנייה נודעה השפעה מכוננת על תולדות מצרים במאה ה-20. היו אלה במיוחד השנים הקריטיות, 1943-1940, שבהם עמדה מצרים בחזית המלחמה לנוכח התקפות של גייסות הציר שפלשו לטריטוריה שלה ועמדו לכבוש אותה. הפצצות האוויר על אוכלוסיות אזרחיות גבו מחיר כבד של עשרות אלפי הרוגים ופצועים. הנזק לרכוש היה עצום; מאות אלפים נאלצו לעקור מבתיהם והפכו לפליטים. תוצאות המלחמה עיצבו מחדש את פני החברה המצרית והשפיעו על תולדותיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. הספרות ההיסטורית שטיפלה במלחמה נטתה להתמקד במה שהיא ראתה כהזדהות וכתמיכה של זרמים וכוחות מרכזיים בקהילייה המצרית, באליטה ובחברה האזרחית, במעצמות הציר, בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית. היא גיבשה נרטיב אשר לפיו התפישה הרווחת של "אויב אויבי הוא בעל בריתי" הכתיבה עמדות מצריות פרו-נאציות ופרו-פשיסטיות.

הספר מלחמת האומות החלשות מציע בחינה מחדש וקריאה אחרת של תולדות המלחמה במצרים. הוא הראשון לחקור באופן שיטתי ומקיף את האופנים והדרכים שבהם המצרים עצמם הגיבו למלחמה: כיצד הם הבינו את המלחמה, כיצד פירשו וייצגו אותה, כיצד גיבשו את עמדתם ודפוסי פעולתם כלפיה. תוך כדי מיצוי עושר חסר תקדים של מקורות מצריים (עיקרם בערבית), הספר בוחן מאות קולות ועמדות שרווחו בממשל ובחברה האזרחית. הוא מפרק את הפרדיגמה של "אויב האויב" ומראה שהיא הייתה מוגבלת לאישים ולארגונים שוליים. הממצא הראשי של הספר הוא שבתנאי המלחמה כל הכוחות המרכזיים של החברה המצרית – הממשלות, המפלגות והאליטות הפוליטיות, המעמדות הבינוניים העירוניים, כולל האינטלקטואלים, התקשורת המודפסת והחזותית, כמו גם אוכלוסיות עממיות – דחו את הנאציזם והפשיזם, התנגדו למעצמות הציר, וכנגדם הזדהו עם בריטניה ובעלות הברית ואף התייצבו לסייע להן.

ישראל גרשוני (בעל שם עולמי בתחומו) הוא פרופסור אמיריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב. ספריו הקודמים בנושא, "אור בצל: מצרים והפשיזם, 1937-1922" (עם עובד, סדרת אופקים, 1999); "עלמה ושטן: מצרים והנאציזם, 1940-1935" (רסלינג, 2012).

 

"משל שלוש הטבעות ורעיון הסובלנות הדתית בימי הביניים ובראשית העת החדשה" מאת איריס שגריר 

הוצאת מאגנס

'משל שלוש הטבעות' מספר על אב המבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא יכול היה להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות למשל משווה את הטבעות לדתות המונותאיסטיות –  היהדות הנצרות והאסלאם – כל דת טובה ואמיתית בדרכה.
בכל מופעיו, בין שיש בהם טבעות או אבנים יקרות ובין שמספרן שלוש, שתיים או אחת – נסוב המשל על שלוש הדתות והוא מופיע בשלוש התרבויות האלה בניסוחים ובמסרים שונים.

ספר זה עוסק בגלגולי המשל מן המאה השמינית עד לעת החדשה המוקדמת. ניסוחיו הידועים ביותר הם זה של ג'ובני בוקאצ'ו ב'דקאמרון' וזה של גוטהולד אפרים לסינג ב'נתן החכם'. הרעיון שביסוד המשל נקלט בתרבות המערבית ממקורות מזרחיים, והוא נפוץ במיוחד באזורי מפגש בין-דתי. במרוצת הדורות שימש המשל מצע לספקנות – אך גם להיפוכה – כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד.
הופעותיו במגוון הקשרים משקפות התבוננות ביחס בין הדתות האברהמיות ובחינתו, תוך הכרה במקורן המשותף – האב, האל האחד.

"על איחוד הטבע והחסד – תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר" מאת גיום פוסטל

מבוא ותרגום מוער: יהודית וייס

הוצאת מאגנס

באמצע המאה השש-עשרה חיבר המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר.
פוסטל אימץ את עקרונות הקבלה היהודית אל לב תפיסתו התאולוגית-המשיחית הרדיקלית, וצירף אליהם מוטיבים מילנאריסטיים, פילוסופיים, פסיכולוגיים, טיפולוגיים-נוצריים ואחרים.
על בסיס זאת קבע כי העולם עומד על ספו של עידן משיחי נקבי בעל אופי אוניברסלי ועל-דתי; את העולם הזה תנהיג אפיפיורית-מלאכית על פי התורה שבעל פה – היא תורת הקבלה היהודית. מבין ספרי הקבלה היהודיים הרבים שלמד בשפת המקור מצא פוסטל בספר הזוהר התגלמות שלמה ואידאלית של חזונו המשיחי, ולכן ראה בתרגומו ללטינית משימה שחשיבותה ראשונה במעלה. בינות לטקסט המתורגם הוסיף הערות פרשניות רבות בלטינית, ובהן הוא מסביר לקורא את דברי הזוהר ומפרשם על דרך שיטתו המשיחית.
פירושו זה לזוהר מעולם לא נדפס במלואו ולא תורגם עד כה לשפה מודרנית. מתוכו מוגש כעת לקורא תרגומו ופירושו של פוסטל לפרשת בראשית שבזוהר, במקור הלטיני ובתרגום עברי, בלוויית מבואות והערות המציגים ומבארים את תפיסותיו התאולוגיות והמשיחיות המרתקות, ואת האופן שבו הבין את ספר הזוהר..

"ישראל / פלסטין – מחקרים בעקבות מסעו המדעי של ברוך קימרלינג"

בעריכת: קרן אור שלזינגר , גדי אלגזי, ירון אזרחי

הוצאת מאגנס

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם.

כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך.

המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו…

"לתפארת מדינת ישראל" מאת נועה זית

הוצאת איפאבליש

בעמק הלוהט, בין שדות הכותנה ובריכות הדגים נובע סיפור של שתי דמויות המתארות אותו מעיניהן, ומצליח ללכוד רגע מכריע ומרתק ב"מצב הישראלי".

הרומן לתפארת מדינת ישראל  הוא סיפור אהבה מיוחד ש נרקם בין נורית, בת קיבוץ  ודויד, נגר מבית שאן, כשכל אחד מהם נטוע עמוק בשורשים של עולמו ובכל זאת מפורר את האדמה שהתאבנה סביבו ויוצר קשר עם "האחר".

שני הנרטיבים, זה של תושבי עיירת הפיתוח וזה של אנשי ההתיישבות העובדת, עלילות והוויות חיים המתקיימות זו לצד זו, בשני עולמות נפרדים כביכול, ניזונים זה מזה ויוצרים סיפור מתהווה.

בכתיבה מדויקת ובכישרון מרהיב מביאה המחברת את סיפורם של שני גיבוריה  בשני קולות.  קולה "הקיבוצניקי" של נורית שגדלה בעמק, וקולו השונה במובהק  של דויד, שינק את שפתו מהוריו המהגרים מצפון אפריקה. שתי הלשונות נוכחות בספר, משתלבות ויוצרות מארג צפוף וסיפור אנושי נוגע ללב, מעורר הזדהות ואהבה.

נועה זית גרה בקיבוץ גשר. למדה פילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטת חיפה וקולנוע בקמרה אובסקורה. היא פרצה לתודעה עם זכייתה  בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרה – ארבע אחרי הצהרים (הוצאת מטר 2009). לתפארת מדינת ישראל הוא סיפרה השני.

 

מודעות פרסומת