ביקורת: דנית צמית על הספר "אחת-עשרה שעות" מאת פמלה ארנס (הוצאת כתר)

Posted on 1 בנובמבר 2017 של

1


ללדת חולשה

אני משוגעת על ספרי כיס. בבואי אל הספרייה, כל ספרייה, תמיד יצודו את עיני ספרי הכיס. ולרוב הם גם יזכו להיקרא מהר יותר מחבריהם הגדולים והעבים. אולי כי גלומה בהם הבטחה ברורה ובהירה והם לא מאיימים. זה לא סטוץ של לילה חולף כמו סיפור קצר, ולא מערכת יחסים מחייבת של שנים, אלא רומן קצר של קיץ או חורף. "הסדרה הקטנה" של כתר מספקת כמה רומנים כאלה, הם מתורגמים ועל כריכתם נח חפץ יחיד על רקע בצבע אחיד. כך ירד מן המדף "אחת-עשרה שעות" של פמלה ארנס ונחת בידי, טבעת שבורה על כריכתו הטורקיזית וכותרתו תוחמת אותו בזמן.

זמן הוא כל הסיפור, והיכולת למתוח אותו. למשוך אותו אל העבר, לחלום איתו את העתיד. לתאר דקה אחת על פני חמישה עמודים ולדחוס חיים שלמים בשורה. אל חלל הזמן התחום, אחת עשרה שעות, 660 דקות, 39,600 שניות, נכנסות שתי נשים. תחילה הן מוגדרות, זו שחורה והשנייה לבנה, זו מהגרת והאחרת מקומית, זו בזוג וזו לבד. אך לאורך הסיפור הן מיטשטשות, הזמן הנמתח מאחד ומחבר אותן וכך גם הסיטואציה שבה הן נמצאות. לור מגיעה לבית החולים בהריון מתקדם עם צירים סדירים, פרנקליין האחות המיילדת מקבלת אותה. במרחב הלידה המתמשך שכל מי שאי פעם נכח בו יודע שלזמן בו אין משמעות וציר של דקה יכול להימשך ימים שלמים, בעוד לידה שלמה היא רגע שחלף ביעף. אל המרחב הזה פמלה ארנס מטילה את שתי הנשים ומבעד לצירים, מבעד לכאבים ולחשש לחיי עובר וחיי אם מתגלים שני סיפורים שונים שמתלכדים סביב חוויית האובדן.

לור איבדה את אימה למחלת הסרטן כנערה צעירה, היא הכירה זוג חברים שהפכו משפחה עבורה, אסא בן זוגה וג'וליה חברתה הטובה, אך בין זוג החברים מטען חיים שלם שעתיד לפרק את החיים של לור או לפחות לשנות אותם מקצה לקצה. מהצד השני נמצאת פרנקליין שבגיל צעיר גילתה את כישרון המיילדות המולד שלה, ודווקא היא שסייעה לכל כך הרבה נשים ללדת איבדה את בנה שלה ומאז חשה פגומה לצד כל הנשים שהיא מיילדת. היא מנסה לבנות חיים אמריקניים עם ברנרד שהביא אותה לארצות הברית ולטאטא את רוחות העבר, שצצות ועולות בה.

סיפורן של הנשים נגלה אלינו בהליכתן במסדרון, בשאגות הצירים, ברגעי שקט שמחזירים אותן לזיכרונות. אך הן אינן משתפות אחת את השנייה בסיפורן, אלא משקפות כל אחת את הסיפור של האחרת וכך משקפות גם את סיפורי הנשים כולן. ארנס תוחמת את מערכת היחסים ביניהן מלכתחילה, תוחמת את חייהן בתוך הגדרות שקשה לפרוץ. היא מנסה להמחיש עד כמה קשה לנו כנשים לפרוץ את ההגדרות שמגבילות אותנו, היא מציירת לנו את הדרכים בהן הדמויות שלה מבקשות לפרוץ אותן – תוכנית הלידה המפורטת של לור, השליטה המסיבית של פרנקליין בעובר שלה. נשים שאיבדו בעבר את השליטה על חייהן ואלה תפסו תאוצה אל כיוון אחר, כעת הן מנסות להשתלט עליהם שוב.

הספר הזה אינו מקרי, הוא מסמל תקופה – תקופת שחרור חדשה לנשים. אם התנועה הסופרג'יסטית בשנות השישים קראה לשוויון והציבה בחזית חוזקה נשית, השחרור הנוכחי שם בחזיתו חולשה. נשים גאות להציג את הקשיים שלהן; קמפיין #metoo הוא דוגמה נהדרת לנשים שמסירות מסיכות של חוזק אין-סופי: לא עוד אני יכולה הכול ואעשה הכול, אלא אני רק בת-אדם, ואני חושפת את החוויות הקשות שלי למען לא יחזרו על עצמן אצל בנותיי.

הבחירה של ארנס בסיטואציית הלידה היא מהותית כי היא המרחב הנשי האולטימטיבי והיחיד שאינו יכול להילקח מנשים. גברים לא יכולים ללדת (עדיין). ומשום שאינם יכולים לחוות את הסבל חסר הגבולות הזה, זהו המרחב שבו נשים יכולות לתמוך ולשמור אחת על שנייה. לא בכדי כניסתם של הגברים למרחב הסיפורי יוצרת כאוס. תחילה הגברים שמטלטלים את עולמן של הנשים – באהבה, בתשוקה, בסקס; ולאחר מכן הרופא שנכנס אל החדר, החולה על כיסא הגלגלים. כל גבר שנכנס אל הפריים הסיפורי, בין שהוא מתרחש בחדר הלידה וסביב לו ובין שהוא מתרחש בזיכרון, טורף את הקלפים.

זהו כתב אישום על סיטואציית הלידה המערבית ועל השינוי שחל בו ממרחב נשי, בטוח, מעומעם, למרחב מלא בפלואורצנטים ורצוף התערבויות ומכשירים. ארנס לא חוסכת שבטה ממערכת הבריאות ומדגם הלידה המערבית ומציבה מולה את הלידה השבטית שפרנקליין מביאה ממולדתה. אך אין לה תשובה חותכת לאיך הדבר הזה צריך להתרחש. היא נשארת עם שאלה שמתגלה מתוך הזיגזג בין הדעות: "בתוך החדר נעשית מלאכתן של נשים: מקומו של הגבר כאן בחוץ. זה מעולם לא היה סגנונו של ברנרד. אפילו באותה פעם אחרונה שבה הובהלה לכאן פרנקליין עם צירים מוקדמים בשבוע העשרים ושניים, ברנרד נשאר בחדר במשך כל האירוע המייסר."

נעשה כאן תחקיר עמוק ויסודי, שכן ארנס מצליחה לתאר הרבה סוגים של לידות וספק אם יש אישה שילדה, או גבר ואישה שהיו בחדר לידה ואינם מוצאים את עצמם חוזרים אל המקום והזמן הזה ברגע אחד. ארנס מצליחה לקלוע בתיאור שלה: "היא גיששה כה וכה באי-שקט עד שלבסוף שבה ונזכרה במדקרת פחד: התינוק יצטרך לצאת. הוא יצטרך לצאת בדרך ההיא". והיא חושפת בלי סייגים את לב הרחם ועומק הציר, את עוצמת השאגה ומליחות הדמעות.

"אחת עשרה שעות" עוסק באימהות, אך אין בנים בסיפור הזה, אלא שושלות של נשים. בת לאם ואם לבת, הזכר שנולד לא שרד. נשים שנמזגות אחת בשנייה, והופכות לאישה אחת, שאיבדה בן ואם, שנאנסה, שעזבה בית, שננטשה, שנבגדה, אישה כואבת, בוכה, יולדת. בסיפור קטן, קטן במובן שהוא אנושי, רגיל ומציאותי, סיפור שלא חורג מגדר האפשרי ולכן יש בו מצד אחד הזדהות גדולה ומצד שני הוא יוצר עניין רב. ארנס לא לוקחת הפסקות, אין חלוקה לפרקים, או לחלקים, כי הזמן של הסיפור כמוהו כזמן בעולם – מתמשך, בלתי פוסק. החיים לא נעצרים בכאב.

______________________

אחת-עשרה שעות, פמלה ארנס, מאנגלית: אורית הראל. הוצאת כתר. 194 עמ'.

מודעות פרסומת