השאלון עם חברות מערכת "המוסך" – מוסף ספרותי לשירה, סיפורת, ביקורת ומסה

Posted on 24 באוקטובר 2017 של

2


1)   מהם הספרים האהובים עליך?

טל ניצן: 'המאהב' של מרגרט דיראס, 'החוחית' ו'הידיד הקטן' של דונה טארט, 'המתנקש העיוור' של מרגרט אטווד (בכלל, מרגרט אטווד), 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, 'איש משום מקום' של אלכסנדר המון. ספרים אפיים שחישמלו לי את המוח ושברו לי את הלב.

דורית שילה: "בין שתי ערים" מאת צ'ארלס דיקנס (ספר שקראתי פעם בחודש בילדותי אבל היות שלא נכתב כספרות ילדים לא שייכתי אותו לשם) וכמו טל, אלזה מורנטה, האהוב עלי הוא "האי של ארתורו".

ריקי כהן: "העיר והבית", נטליה גינצבורג, "אדם טוב קשה למצוא", פלאנרי אוקונור, "לולי וילוז", סילביה טאונסנד וורנר, "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים", אליס מונרו ולאחרונה הצטרף גם "המתנקש העיוור", מרגרט אטווד.

לי ממן: "אל המגדלור" ו"גברת דאלווי" לוירג'יניה וולף שנחתו עלי ללא אזהרה ושינו את כל מה שחשבתי על ספרות ועל גבולותיה. וגם: "בכפיפה אחת" של עמליה כהנא כרמון, "אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור וכרך הסיפורים של אורי ניסן גנסין.

לאה קליבנוףרון: "הקול והזעם" של ויליאם פוקנר.

קראתי בגיל תשע-עשרה וחשבתי שלעולם לא אקרא משהו נשגב יותר. אחרי בערך עשור ומחצה, קראתי שוב והבנתי, לשמחתי, לצערי, שבאמת בכל הזמן שחלף לא קראתי משהו נשגב יותר.

תמר וייסגבאי: הספרים הראשונים של אלכסנדר המון, "קשרי משפחה" של קלאריס ליספקטור, "בוקר טוב חצות" של ג'ין ריס.

נטלי תורג'מן: בנערותי, הכי אהובים ושהכי השפיעו עלי: 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' של מילן קונדרה (שהעתקתי משפטים ממנו והדבקתי על קיר חדרי). 'עולם חדש מופלא' של האקסלי, שגיליתי אחרי שנים שהוא היה תלמיד של המיסטיקן והפילוסוף הארמני גורדייף, וגם תרגל ריקודים מקודשים. עד כדי כך אהבתי את הספר שהיו לי בספרייה שני עותקים וגם עיבדתי אותו למחזמר לילדים (שאם היה שורד הייתי כל כך שמחה לקרוא אותו). וכמו טל, 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

דורית שילה: "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר; "המצחיקה עם העגילים" מאת יעל רוזמן.

טל ניצן: מה שדורית. מתרגשת לגלות שעוד מישהי חוץ ממני קראה ואהבה את 'המצחיקה עם העגילים'. ושאר ספרי אריך קסטנר, בעיקר 'פצפונת ואנטון'.

גיא פרל: יש ספר מאויר ומתורגם שקראתי בילדותי והותיר עלי חותם בל יימחה. אודה מאוד למי שיעזור לי לאתר אותו. המדובר במסעה של סירת צעצוע קטנה שנסחפת מן התעלה שבצד הכביש אל עבר הנהר ומשם אל הים. מעולם לא הצלחתי לקוראו עד תומו משום שהייתי נתקף בפרצי בכי עזים.

לי ממן: "דירה להשכיר" האל-זמני של לאה גולברג, "הביצה שהתחפשה" של דן פגיס, וספר עלום בשם "קשקוש בלבוש" הזכור לי מילדותי ונותר בגדר זיכרון בלבד, כיוון שלצערי עוד לא הצלחתי לאתר עותק שלו.

לאה קליבנוףרון: 'ילדי ש"י (שכונות ירושלים) מגלים תושיה' של ב. מנוחה, קובץ סיפורים על הגולם מפראג ו-'הטיגריס שאהב לאכול מילים' של דונלד ביסט.

ריקי כהן: רוני ונומי והדב יעקב של מאיר שלו שגיליתי בילדותי השנייה, בקריאה לבני הבכור.

תמר וייסגבאי: זה קל, "מדיקן" של אסטריד לינדגרן כמובן.

3) מה הספר האחרון שקראת?

נטלי תורג'מן: 'מצבי רוח' של יואל הופמן. בעקבות כמה פוסטים שעלו לאחרונה בפייסבוק חזרתי שוב לספריו, שגרמו לי להתגעגע לתקופה שבה למדתי אצלו, לביקורים במעלות ולאישיות.

לי ממן: "בלוע" של נורית זרחי.

דורית שילה: הביוגרפיה של ז'ורז' סאנד.

ריקי כהן: 'למען איזבל', מאת אנטוניו טאבוקי, מאיטלקית: אלון אלטרס.

לאה קליבנוףרון: 'לידה פעילה' של ג'נט בלאסקאס – זה נחשב? וגם 'ווקמן' של מעין בן הגיא ו'החלומות נטו על צידם' של מיכל מוגרבי.

טל ניצן: שני ספרי שירה יפים-יפים, ספר הביכורים של לי ממן, 'לְמה הדבר דומה', וספרה השביעי של שולמית אפפל, 'תדמייני שאת כוכבת'.

תמר וייסגבאי: 'ווקמן' של מעין בן-הגיא, "טוהר" של ג'ונתן פראנזן. עכשיו באמצע 'האמן ומרגריטה'.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

לי ממן: יש לי חיבה מוגבלת לז'אנר האלגוריה הדיסטופית. אני יכולה להבין את ההישג שעומד בבסיסן של יצירות שנחשבות גדולות כמו "הדבר", "חוות החיות", "בעל זבוב" או "לב המאפליה", אבל יש לי מעט מאוד הנאה מקריאה של ספרים כאלה. החיכוך הזה שיש לפעמים בין מוסר וספרות נראה לי עניין מאוד עדין. אני לא אוהבת להרגיש צודקת כשאני קוראת.

לאה קליבנוףרון: למעט פנינים מסוימות, רוב שיריה של ויסלבה שמבורסקה. כנראה שהיא גורמת לאנשים להרגיש שהם נאורים, מודעים ואוהבי אדם. מצד שני, שני כדורי אדוויל אחרי מיגרנה ממושכת מביאים לאותה התוצאה.

טל ניצן: 'צלה של הרוח' של קרלוס רואיס סאפון, קיטש שטוח ומייגע.

שניים וחצי ספריו של מישל וולבק שקראתי ולא יספתי.

דורית שילה: "כניעה" של מישל וולבק וכן "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכסופרי (מעייף וטרחני)

ריקי כהן: "פרנסוס על גלגלים", בעיקר בשל הסיום הסכריני המאכזב, שגם מקלקל את המסר הפמיניסטי שהספר הציג לפניו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

דורית שילה: ״חרוזים שחורים״ מאת אברהם סוצקבר. אין מספיק מילים לתאר את שירתו מעוררת ההשתאות של סוצקבר וכן את תרגומיו המופתיים של בני מר. איך ספר כזה עובר מתחת לרדאר של עולם התרבות הישראלי? זה נבצר מבינתי. אני רוצה להאמין שהיחס הישראלי המבזה ליידיש עבר מן העולם, ושהספר זכה לקבלת פנים צוננת כי מדובר בשירה (כבוד מפוקפק). מצד שני השילוב של השניים כנראה קטלני.

ריקי כהן: "קול צעדינו", רונית מטלון, רומן מופת מעורר השתאות, פרופיל המשפחה והאם המזרחית בכתיבה מבריקה וחפה מקיטש וסטריאוטיפיות. זכאי לכל פרס והכרה קיימים בעולם.

טל ניצן: 'בא לעולם' של מרגרט מצאנטיני (בתרגום אלון אלטרס). ספר מורכב, שאפתני ויפהפה, שגם עובד לסרט (גרוע) ובארץ לא זכה להרבה תהודה משום-מה. הרקע הוא מלחמות יוגוסלביה, נושא סבוך ומרותק כלשעצמו, אבל מעבר לכל דבר אחר הספר הוא הישג אנושי מטלטל.

תמר וייסגבאי: "חדר משלו" מאת מתן יאיר לתחושתי לא קיבל את תשומת הלב הראויה. ספר ביכורים מרשים. עם קול אמין של ילד – דבר שאינו מובן מאליו כלל.

לי ממן: בפרוזה – "מט ילדים" של בלה שייר (הספרייה החדשה, 2011). על אף שהיה מועמד לספיר, אני חושבת שלא הגיע למספיק קוראים. ספר חד-פעמי מבחינת האופן החי שבו הוא מציג את חוויית הילדות של מי שגדלה בברית המועצות לשעבר, וגם את שבר ההגירה.
בשירה זה קורה כל הזמן שספרים טובים מתפספסים, כי מדובר מראש בקהל קוראים מצומצם ובספרים שהחשיפה שלהם מוגבלת כיוון שהם כמעט ואינם משתתפים במבצעים והנוכחות שלהם בתצוגה ברשתות קרובה לאפסית. בטח ובטח כשמדובר בספר ביכורים של משורר/ת צעיר/ה. מכורח המצב הזה, ספרי ביכורים נפלאים שבעיני ראוי היו שיגיעו להרבה יותר קוראים – אם למנות רק כמה מהדוגמאות – הם "כותנה" של ילי שנר (כרמל), "שטחים פתוחים" של מאיה ויינברג (עיתון 77), "קילו ברזל קילו נוצות" של מירל'ה משה אלבו (עיתון 77( ו"שומרת הלילה" של נועה ברקת (הוצאת מקום לשירה).

לאה קליבנוףרון: 'הנפש נעתקת' של רות קרא איוונוב קניאל, שיצא לפני מספר חודשים. ספר נוקב ואמיץ באופן יוצא דופן ואולי לכן לא זכה לתהודה שהיה ראוי לה. קשה לעמוד מולו ולהישיר אליו מבט.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

ריקי כהן: נטליה גינצבורג, אליס מונרו, חוליו קורטאסר, רוברטו בולניו, נורית זרחי, רונית מטלון, קלאריס ליספקטור. משוררים: נורית זרחי, סילביה פלאת', אלחנדרה פיסארניק, ט. כרמי, טל ניצן, לאה פילובסקי.

דורית שילה: לא מובן מאליו עבורי לענות דווקא על משוררים אהובים ולא סופרים, אבל כנראה שעבודה יום יומית ב"מוסך" עושה משהו לבת-אדם. תשובה אם כן מקומית: אנה הרמן ושחר-מריו מרדכי.

לאה קליבנוףרון: פאול צלאן, אלחנדרה פיסארניק, דילן תומס, קרוליין פורשה (אבל אני קוראת אותם לאט-לאט).

טל ניצן: עגנון, מרגרט דיראס, חוליו קורטאסר, דונה טארט. בשירה, יאיר הורביץ, נורית זרחי, סירקה טורקה, ססאר ואייחו.

7) ספר שנתן לך השראה?

גיא פרל: כל ספריו של אריך נוימן מותירים אותי נפעם ומהורהר לתקופות ארוכות. האחרון בהם שקראתי היה 'אדם ומשמעות' ובו מסות העוסקות בין השאר בתהליך היצירה. רק מקצתם של כתבי נוימן תורגמו לעברית וחבל כל כך שרוב כתיבתו של האיש החכם הזה שחי בתל אביב עד שהלך לעולמו בשנת 1960 אינה נגישה לקוראי העברית.

לי ממן: בהמשך לדבריה של ריקי – "קול צעדינו" של רונית מטלון הוא נקודת ציון מרכזית בספרות העברית בעיני. קראתי אותו זמן לא רב אחרי שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, ואני זוכרת את תחושת הגילוי והפליאה שליוותה את הקריאה: זו הפעם הראשונה שהרגשתי שיש ייצוג לעולם שבאתי ממנו, ולא כפולקלור או כקישוט, ואת ההבנה שכדי להעמיד רומן אוטוביוגרפי מופתי לא מוכרחים להיוולד כבן למשפחה אשכנזית משכילה בשכונת רחביה. כל הספר הזה משובץ במראות וקולות ושברי ערבית שהכרתי מילדותי. הסתובבתי איתו משך שבועות והקראתי פרקים שלמים לאמי ולסבתי – בפעם הראשונה הרגשתי שיש מפגש בין העולם שבאתי ממנו לבין הספרות שאני קוראת, וזה היה מרעיש. אני חושבת שאם היתה נקודה שבה הגדר של מה שנהוג לזהות כקאנון הספרות העברית נפרצה – במובנים רבים זה היה ב"קול צעדינו", שמלבד היותו רומן אדיר הוא גם מעשה בעולם, מבחינת הייצוג המורכב שהוא מעניק למי שבמובנים רבים נעדרו מהספרות עד אז, או זכו בה לייצוג חלקי מאוד או צפוי למדי.

לאה קליבנוףרון: Just Kids של פטי סמית' ו'שובי נפשי' של הרב שג"ר.

ריקי כהן: "חיים כרותים", מאת אתי הילסום, שקראתי בנעוריי ויצא לפני כמה שנים בהוצאה מחודשת תחת השם "השמיים שבתוכי". ממואר מלא בעוצמה רוחנית של אישה חיונית ומבריקה. הילסום נרצחה באושוויץ.

8) ספר עיון מומלץ?

נטלי תורג'מן: וידוי, אני מכורה לסדרת הפסיכואנליזה של עם עובד (שאת כולה או נדמה לי שלפחות את רובה עורך עמנואל ברמן), זה אחד המדפים היקרים בספרייה שלי ונראה לי שלא פספסתי אף ספר מהם. מפרויד, פרנצי ועד תומס אוגדן ולואיס ארון. בנוסף ממליצה על ספר העיון 'הסופים' של שרה סבירי, האקדמי והמקיף ביותר שנכתב עד כה בעברית על הדרך הסופית.

דורית שילה: "גלגולי לשון" ו"בראי השפה" מאת גיא דויטשר. (אחד הבלשנים המוכשרים שספריו תורגמו/עובדו לעברית), "פרויקט הפסאז'ים" של ולטר בנימין – הגיע הזמן שהחיבור הזה יתורגם לעברית.

גיא פרל: זה עתה סיימתי את הספר 'מקורות הרוע בנפש האדם', קריאה יונגיאנית של מיתולוגיות בריאת העולם, מאת אילנה לח. דרך קריאה במיתולוגיות של בריאת העולם, מנסה לח להתמודד עם שאלות שונות הנוגעות לרוע והמרכזית שבהן – האם יצר לב האדם רע מנעוריו? מרתק להתבונן בשאלה הזו ובשאלות נוספות הנוגעות לרוע דרך קריאה במיתולוגיות של בריאת העולם. ספר ובו תרומה משמעותית לתיאוריה היונגיאנית ולשיח בינה לבין תיאוריות אחרות.

לי ממן: לא בטוחה שספרי פילוסופיה הולמים לגמרי את הקטגוריה, אבל "המיתוס של סיזיפוס" מאת אלבר קאמי הוא אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד. אני אוהבת  גם לקרוא מסות כתובות היטב – בספריה של מיכל בן נפתלי, למשל – בעיקר "רוח" ו"על הפרישות"-  יש כמה וכמה כאלה, וגם המסות של אריאל הירשפלד אהובות עלי.

לאה קליבנוףרון: לא לגמרי ספר עיון, אבל אין דרך אחרת לסווג אותו: 'האל הפראי – עיון בהתאבדות' של המשורר  אל אלוורז. עיון בהתאבדות שהוא עמוק כל-כך עד שיש בו ממד של טרנספורמציה ולידה מחדש.

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?

טל ניצן: פורנו עיצוב פנים.

דורית שילה: מגזיני רכילות צרפתיים, מה שהם קוראים "פיפל". מדי פעם נופל אחד כזה לידי בעבודה ואני מתעדכנת די בהנאה.

לי ממן: כל מה שערוך וכרוך! כעורכת בהוצאת ספרים שצריכה לעבור על הרבה מאוד כתבי יד, בכל פעם שאני קוראת ספר שלא קשור לעבודה ולא זקוק לעריכה התחושה היא של גילטי פלז'ר.

לאה קליבנוףרון: כל מיני שרלוק הולמסים ובלוגים עם מתכונים טבעוניים.

ריקי כהן: אין. משתעממת מזה. מעדיפה טוויטר.

***

'המוסך' – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, הפועל בתוך אתר הספרייה הלאומית – החל להופיע בחודש אפריל 2017. הולדתו בהרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הכרה בנחיצות אלטרנטיבה קבועה נוסד "המוסך".

עריכת 'המוסך' נעשית על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – מתוך התשוקה הפשוטה לספרות טובה. 

לכניסה לאתר "המוסך" לחצו כאן.

מערכת 'המוסך':  

תמר וייס – סופרת, עורכת ותסריטאית. מספריה: "שטח מת" (הקיבוץ המאוחד), "צפלין" (כתר). תסריטיה לילדים שודרו בערוץ הופ. יוזמת ומובילה פרויקטים ספרותיים-חברתיים כגון תחנות קריאה ברחובות ירושלים, פרויקט 2 לספרות ערבית ועברית עכשווית ועוד.

ריקי כהן – משוררת, עורכת, מפיקה ומנחה אירועי ספרות. ספר שיריה, 'ערמה מלוכלכת בכל חדר', (ספרא) יצא לאור בשנת 2014. כמו כן ערכה את הספרים: 'אצלכם זה בוכה', (בוקסילה, 2014), 'את לא נולדת אישה' (מרום תרבות, 2016).

לי ממן – עורכת אחראית בהוצאת פרדס ומשוררת. ספר ביכוריה, 'למה הדבר דומה' (ידיעות ספרים), ראה אור הקיץ.

טל ניצן – משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים הם: שירה –  'לחצר הפנימית' (אבן חושן, 2015) והרומן – 'את כל הילדים בעולם' (אחוזת בית, 2015). 

גיא פרל – משורר ומבקר שירה, אנליטיקאי יונגיאני, מורה באונ' ת"א ובביה"ס לאומנויות המלה. ספריו: 'יש נקודה מעל הראש שלך' (הקיבוץ המאוחד, 2013) ו'לשאת את הנפש במהופך' (קשב לשירה, 2016).

לאה קליבנוף-רון – משוררת, במאית ועורכת. במאית הסרט 'המשיח תמיד יבוא' וזוכת המלגה הבין-לאומית של קרן פוזן לכתיבת רומן ביכורים. 

דורית שילה – ד״ר לספרות, מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל-אביב. מתרגמת ומבקרת ספרות.

נטלי תורג'מן – משוררת, דרמה תרפיסטית ויוצרת תיאטרון. ספר ביכוריה, 'מחוללת' (פרדס), יצא לאור בשנה שעברה.

חברות מערכת המוסך

מודעות פרסומת
מתויג: