סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של קרל אובה קנאוסגורד וניצה אייל

Posted on 20 באוקטובר 2017 של

2


אורה כותבת על "מוות במשפחה" (המאבק שלי I) מאת קרל אובה קנאוסגורד (מודן, עברית: דנה כספי)

השורה התחתונה היא השורה התחתונה:

"…והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיניי הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה."

כך, במילים העצובות, הנוראות, היפות האלו מסתיים הספר. בכך גם מסכם המחבר את טלטלת הרגשות שעברה עליו מרגע שנודע לו על מות אביו חמישה ימים קודם לכן. מצער ויגון ועד השלמה שקטה, שלא לומר אדישות.

הספר הזה הוא הראשון מבין שישה (לעברית תורגמו שלושה) המכונסים תחת הכותרת "המאבק שלי", בהם פורש המחבר, שעדיין לא מלאו לו חמישים, את קורות חייו – ולא בסדר כרונולוגי.

ואני לא אכנס לפשר הבחירה בשם "המאבק שלי". כידוע, גם היטלר כתב ספר בשם זה.

רבות וטובות שמעתי על הספר הזה, וכשהתחלתי לקרוא קצת הופתעתי, כי חיכיתי כנראה למשהו אחר לגמרי, וקיבלתי את "דור הפלקט" (תכף) הנורווגי.

("דור הפלקט" מאת מולי פלג, הוצאת אינדיבוק. בספר מתאר המחבר את ילדותו ונעוריו בשכונת פועלים בגבול רמת גן-גבעתיים. כמו קנאוסגורד הוא יורד לפרטי פרטים של הדברים הטריוויאלים ביותר, אך בשונה ממנו הוא הדביק לחברים ולמורים שמות בדויים. אני לא יודעת אם המחבר מתכונן לכתוב ספרים נוספים על חייו, אבל המטרה המוצהרת של הספר הזה הייתה להראות כמה צרות אופק ואינדוקטרינציה היו בחינוך שקיבלנו. "קיבלנו" – כי גם אני הייתי שם, באותו תיכון, באותו המחזור.)

ובכן – זהו החלק הראשון של הספר – תיאור מפורט עד כדי מה היה מרוח על פרוסות הלחם של ארוחת הערב, ומה לבש לאיזו מסיבה ומאיזה מותג, נחשב או לא, הנעליים/התיק/הגיטרה וכן הלאה. ותיאור מפורט של כל הילדות והנערות שאהב, שמזמז ושהיה חבר שלהן (וזה לא חופף…) ולרגע אחד זה לא משעמם. להפך. זה סוחף ואי אפשר לעזוב את הספר.

וכן, כל שמות הלהקות וסגנונות המוסיקה של שנות השבעים והשמונים, ושמות סופרים, משוררים והוגי דעות. אלינו כל אלה לא הגיעו. באמת היינו "דור הפלקט".

החלק השני מספר רובו ככולו על הימים הראשונים לאחר מות האב. המחבר הוא גבר כבן שלושים, והקשר שלו עם אביו, שעזב את משפחתו ולימים נעשה אלכוהוליסט, רופף מאד. המחבר ואחיו הגדול נוסעים לבית הסבתא, שם חי בשנים האחרונות גם האב, ושם מת, כנראה משתיית יתר. הבנים מוצאים בית מטונף, מלא בקבוקים ריקים ואת הסבתא סנילית ואלכוהוליסטית אף היא. ושוב, בפירוט רב, מתאר המחבר את עבודת הניקיון של הבית, כולל אילו חומרי ניקוי נרכשו לצורך המשימה ובאיזה צבע הסמרטוטים ושקיות האשפה. ותוך כדי עבודת המירוק והצחצוח נחשפים הכמיהה ההדדית, שהוחמצה, ובגדול, לקשר שבין אב ובן.


מיכאל כותב על "אל אמי" מאת ניצה אייל (הקיבוץ המאוחד, "סדרת אדום דק")

בפרק הראשון של הסדרה "האוס", אומרת להאוס החולה הצעירה, שמצבה מתדרדר והולך, שהיא רק מבקשת למות בכבוד. התשובה שלו, שהיא אולי כנה אבל קשה מאוד, היא: "אין כזה דבר. הגוף שלנו מתפרק, לפעמים כשאנחנו בני תשעים, לפעמים לפני כן, אבל זה תמיד קורה ואף פעם אין בזה כבוד… זה תמיד מכוער, תמיד. אפשר לחיות בכבוד, אבל לא למות בכבוד".

נזכרתי בקטע הזה כשקראתי את הספר הצנוע-לכאורה הזה של ניצה אייל, שכותבת על מות אמה, ואני חושב שאחרי שקוראים אותו מבינים שהרופא הדגול לא בהכרח צודק. אייל עושה בספר הזה משהו שלא זכור לי שנתקלתי בו בספרים שאינם בדיוניים: היא מספרת את הסיפור לאחור. שמות הפרקים הולכים אחורנית בזמן, מ"תשעה חודשים אחרי", דרך (בין השאר) "יום אחרי", "מוות", "חצי שנה לפני" ועד "ארבע שנים לפני", ואחריו עוד שני קטעים קצרים.

"הרמזור מאדים ואני עוצרת בבת אחת. מופתעת. שוב חלמתי. לידי עומדת מכונית לבנה, קטנה, חלונות פתוחים, מוסיקה קצבית. שלושה נערים צוחקים בקול. צחוק משוחרר כזה, מתגלגל ומדבק… הם קולטים מבט אימהי ואינם נרתעים, מחייכים חזרה. הנער שיושב מאחור מנופף לעברי בזר פרחים צבעוני עטוף בנייר ורוד מסתלסל בקצה וקורא אליי בשמחה: זר לאימא, ליום האם… אני צוחקת אליהם ומנופפת בחזרה, איזה יום יפה. זה היושב ליד החלון מחייך אליי ושואל, תגידי, מה עם אימא שלך? את מביאה לה פרחים היום?

שאלה שכזו – כך פתאום, מכיוון בלתי צפוי, ברמזור של צהריים, באמצע העיר, ביום מרומז של אביב. כבר אין לי למי להביא פרחים, אני אומרת. החיוך קופא על פניהם. שתיקה."

כך נפתח הספר, ולמרות שמדובר בקטעי יומן שהולכים, כאמור, אחורה, אין מרווחים בין הפרקים (המודפסים כגוף אחד) והתחושה היא שהספר הוא מונולוג ארוך שנקרא (ואולי גם נכתב?) בנשימה אחת, עמוקה מאוד. יש בטקסט דחיפות, כאילו אייל רוצה לנשוף את האוויר מהר. זה מזכיר לי שורה מתוך שיר של אגי משעול, שמתארת את עצמה בערב ספרותי: "קוֹרֵאת לְתוֹך הַחֹשֶךְ מַהֵר מַהֵר דְּבָרִים שֶחָשַבְתִּי כֹּל כָּךְ לְאָט".

זהו ספר לא קל, כפי שניתן לשער, אבל הוא מרגש מאוד, ואייל מפגינה בו כושר התבוננות מרשים באנשים – היא עצמה, אמה, אביה, אבל גם חולים נוספים במחלקה שבה הייתה מאושפזת האם וגם בני משפחתם, העובדים בבתי החולים, דיירי בית האבות שבו התגוררה האם, שכנים וחברים. יפה בעיניי שאייל לא מעלימה פרטים "מביכים" או "לא נעימים". זה ספר כן מאוד, ובכך כוחו.

"אני יושבת לידה ושואלת, אימא, אולי כוס תה? פרוסת לחם בריבה? ומספרת, על הנכדים והנכדות, על המשפחה. על החיים. אין תגובה. ולפתע היא שואלת, שלא כדרכה, בקול רם מהרגיל, קשה וצורמני, תגידי, מי צריך אותי? אני שותקת, הלומה. והיא שבה ושואלת בתובענות, תגידי לי, מי צריך אותי? מחברת כהלכה, בשטף, מילה למילה…

אני צריכה אותך, אימא, אני אומרת בדחיפות, בפחד…

לאט לאט היא מפנה את גופה הסגוף ישירות אלי, זיק רוגז מתריס מעיניה הדהויות, ובקולה החדש, הקשה, מסננת בחדות ובכעס רב: אגואיסטית שכמותך.

שבה וחוזרת, אגואיסטית שכמותך.

אני לא נושמת."

ולמרות כל העצב שיש בספר (ויש, כמובן), הרגשתי ששורה עליו גם רוח אופטימית, של אהבת אדם. קראו אותו והחליטו בעצמכם.

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

מודעות פרסומת