דנית צמית עם רשמים מביקור ראשון בטקס חלוקת פרסים ספרותיים

Posted on 18 באוקטובר 2017 של

1


כשירין כץ שאל אותי אם אני רוצה לסקר את פרס גפן התשובה הראשונה שלי הייתה לא. כי זו התשובה הראשונה של כל סוציומט על הצעה לכינוס חברתי או קולגיאלי. אבל המשך השיחה והניסיון שלי לפרוץ את חומות הסוציומטיות האישיות שלי לטובת התקדמות וחוויות נוספות, לצד חזיונות שווא חסרי כל ביסוס על טקסים נוצצים, שמלות נוטפות מחשופים ואפטר-פארטיז מלאי אלכוהול והזדמנויות, כל אלו יחד שכנעו אותי להסכים.

כך מצאתי את עצמי נוסעת באחר הצהריים סטנדרטי של בין החגים לעיר הגדולה, ובשל פוביית החניות התל אביבית שלי, חניתי בחניון הראשון של רחוב הארבעה (למרות שידעתי שבהמשך יש עוד לפחות ארבעה חניונים עד הסינמטק) הלוא הוא חניון שרונה. בחירה שגויה לכל הדעות שבגללה שילמתי כמעט כפול על החניה וגרוע מכך, נקלעתי אל לב המרקט הסואן. התחלתי לחפש את היציאה ואת אור היום, מבעד להררי אדם בולסי אוכל סמי-רחוב, מוזיקה מזעזעת וערבוביית ריחות מחליאה. בליל שנועד מלכתחילה להוביל לאובדן אוריינטציה מוחלט – על אף שזו לא פעם ראשונה לי בשוק הזה, אבל בכל פעם נדמה שהוסיפו עוד דוכן של מגיש טלוויזיה המתקרא בפני חבריו שף, והוא מציג את פרשנותו הכה מרעננת לקציצה או לאוכל מנחם.

ואכן, כשכבר מצאתי את היציאה חשתי אבודה ובמקום ללכת במעקף שעובר על יד גופתה של FM88, עקפתי את כל המתחם והגעתי שוב לרחוב הארבעה, הפעם ללא גלגלים, רק כדי לעבור על פני שני חניונים וחניית כחול לבן מרווחת בדרך למחוז חפצי. חלקתי את הדרך הזו עם קהל רב גילי, ילדים והורים ובעיקר בני נוער – שחלקם מחופשים. את הדרך חלק עמנו גם כלי רכב לא מזוהה, הכלאה לא מוצלחת בין מנקה רחובות לטרקטור, שהתאמץ מאוד לאבק אותי ואת שותפיי למדרכה בכל הטוב שגדרות האלומיניום המקיפים את אתרי העבודה על הרכבת הקלה לא חסמו.

ואז סוף סוף חזיתי בגביע הקדוש – היעד. הקהל הרב גילי שילש את עצמו ועמד מחוץ למה שהיה נראה כמו בית ספר. ידעתי שאני צריכה להגיע לסינמטק, אך נראה שהשארתי את הבחירה החופשית שלי אי שם בכניסה לנתיבי איילון ונכנסתי היישר אל תוך קלחת מהממת של שחי בני נוער. בתוך מה שנקרא "אשכול פיס", התקיים פסטיבל אייקון – האכסניה של פרס גפן שבאתי לסקר. ברחבה הוקמו דוכנים שמכרו ספרים, דמויות משחק מספרים, גלימות, חרבות, שרביטים ושאר חפצים שימושיים. בפינות המוסד הלחלוחי ישבו בני נוער על הרצפה, המדרגות והמעקים, אחרים נכנסו לאולמות, נדמה שרק לי אין כיוון בתוך המבנה הזה.

שכחתי לציין שכבר הייתי על סף איחור, ואני לא אוהבת לאחר, כלומר זה לא שאני לא אוהבת לאחר, אני פשוט לא מאחרת. אף פעם. החלטתי סוף סוף להקשיב לעצמי וברחתי מחוויית התיכון שהחלה להתרגש עליי. שמתי פעמיי לכיוון הסינמטק. חיפשתי שלט, חץ, משהו. נדה. התחלתי לחשוב שכל הפרס הזה הוא פיקציה, פניתי לקופאים והם אמרו שאין להם מושג ושלחו אותי לשולחן פינתי שאכלס שתי נשים, ועליו תלוי שלט גדול של פסטיבל אייקון. בייאושי כי רב זרקתי לכיוון השולחן – פרס גפן??! וזכיתי לתשובה שהחזירה באחת את האוריינטציה שלי למיקומה – אולם 1, קומה שנייה. פתאום חשתי קלה, הזדקפתי ונשמתי.

אולם 1 בקומה השנייה לא היה מלא, ואני דילגתי מטה מטה אל הקצה השמאלי של השורה השנייה ממנה יכולתי לראות בבירור את הסלוטייפ שמדביק את השלט הקטן לפודיום, את שערות האף של הזוכים והמנחים וגם יכולתי להשקיף משמאל על מעין מאחורי הקלעים קטן של העוסקים במלאכה. את שתי השורות הראשונות חלקתי עם המו"לים, הסופרים והמתרגמים שהיו מועמדים לפרסים (זיהיתי את מרביתם מהתמונות האמנותיות ברשתות החברתיות), בני משפחה שליוו אותם, חברי האגודה למדע בדיוני ופנטסיה, ונספחים. בשורות העליונות ישבו אנשים אחרים שהפרס הזה עניין אותם, מבאי הפסטיבל.

מיותר לציין שתקוותי לשמלות שופעות, נצנצים ושמפניה גוועו מזמן. קיוויתי שלפחות יהיה קצת מעניין. אחסוך לכם את ההמתנה – לא היה. אבל כן זכיתי לכמה הארות אישיות בנוגע לקונספט של טקסים ופרסים בכלל. אל הבמה הקטנה עלו (וירדו) באופן די עקבי כמה אנשים שנקראו להנחות את הערב שבמסגרתו ניתנו שני פרסים – פרס עינת ופרס גפן. וכיאה לטקס שעוסק בעולמות מקבילים, הוא זכה למצגת שעשתה במנחים כבשלה, הסגירה מראש את הזוכים, נזכרה בדיעבד להראות את תמונותיהם ובאופן כללי דאגה שיהיה קצת מעניין ומאוד מביך.

מביך, היא כנראה המילה שמסכמת כראוי את כל החוויה. בין המצגת הקופצנית לזוכים שלא הגיעו לקבל את הפרס, ולשלל בדיחות פרטיות, נראה כי מי מאיתנו שאינו שייך לעוסקים במלאכה, למועמדים לפרסים ולקרוביהם, ובכן חש פשוט לא שייך (אולי זו רק אני?). לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלמעשה אנחנו מוצאים את עצמנו בהמון טקסים מהרגע שאנחנו נכנסים למסגרות, מפמפמים לנו בתדירות את הקונספט הזה. ואני, שלא הייתי בטקס מאז שסיימתי את התואר השני, שמתי לב עד כמה שהדבר הזה לא היה חסר לי. ושלמזלי אני זכאית לעוד כמה שנים בוואקום טקסי, עד שאצטרך לשוב אל הטקסים של הבן שלי.

הטקס לא היה קצר וכך המשכתי לדוש ברעיון הטקסים. העניין הוא שאנשים שורדים בסיטואציה הזו רק בזכות המתח וההמתנה לדבר שלשמו הגיעו. והצרה היא שבטקס הזה קודם כל הכריזו על הזוכים ואז עלו כל הנאומים. בואו נאמר שלא הייתי היחידה שהרימה עיניה למעלה בחיפוש אחר השלט הבוהק שמעל הדלת הגדולה. אבל לפחות זכינו לאתנחתא קומית בדמות סרט מדע בדיוני שהופק בתחרות הסרטים 48 והפיג את הישנוניות שכבר שרתה על האולם בשלב זה.

לאחר עוד סשן תודות מרנין וארוך מאוד, ניתנה התודה הסופית והמיוחלת – לנו, וגם האות לזוז ניתן, כלומר האור נדלק. אמנם היו שמועות על הרמת כוסית בלובי הסינמטק, אך כשהגעתי ללובי עיני חזו רק בכוסות פלסטיק עם נוזלים מקפצים והדבר היחיד שרציתי היה אוויר צח ומשקה אנטי-פלסטיקי. חמקתי החוצה והתנחמתי בלחות החמימה של תל אביב. ככל שתהיה אדם שהפסיק לעשן לפני כך וכך שנים, אחרי סיטואציות מסוימות, ובייחוד כאלו המכבידות על הנפש – בא לך סיגריה. החזקתי את עצמי, הסתפקתי בבקבוק ביטר-למון (בזכוכית!) וקניתי מצית. אבל לא לי – לבנזוגי, שיהיה לו. וביציאה מהפיצוציה כמעט ונתקלתי בדוב, כלומר באיש מחופש לדוב ובבחור ששאל את בעל המקום אם יש לו משהו זול לאכול.

בדרכי חזרה אל המרקט והחניה, נעצרתי לכמה רגעים מול אשכול הפיס בו הגיע לשיאו וסיומו פסטיבל אייקון, לגמתי משקה קר, ובחנתי את החצר שהתנהל בה דו קרב בחרבות, משחק קופסה כלשהו והיו בה הרבה בני נוער ומבוגרים צעירים בשיער בצבעים שונים, בגדים מתקופות שונות, ורובם ככולם התעסקו בנייד שלהם. חשתי הערכה לקהילה הזו המלוכדת והמחבקת, אין ספק שאם היה בטקס הזה משהו חיובי, הייתה זו האהבה שהם הפגינו כלפי עצמם. חשבתי שזה נחמד ומעורר השראה שיש ז'אנר ספרותי שמאגד סביבו אנשים מכל הגילאים ומצמיח פסטיבל מרשים. וחשבתי, איך לא, גם על עצמי. נזכרתי שבעבר קראתי ספרי פנטזיה וספרות ספקולטיבית (מפעם לפעם אני עדיין מרימה ספר בסגנון או שלא נדע רואה סדרות דומות על המרקע). אבל אף פעם, גם בתקופה הכי גיקית שלי, לא הגעתי לרמה של חברי פסטיבל אייקון. וזה מרשים כשאנשים לוקחים את התשוקה שלהם עד הסוף.

המשקה נגמר ועמו המחשבות שנרקמו בבהייה דרך גדרות האשכול. חזרתי באיטיות נינוחה אל השוק, פחות המומה, יותר מהורהרת. הצטיידתי באוכל הודי במחיר מופרז ושבתי הביתה מוקדם מן הצפוי, עם מסקנה שידעתי אותה כבר כשנשאלתי אם אני רוצה לסקר את הפרס – לא, אני סוציומטית מדי.

 *

ובכל זאת, התכנסו כאן לכבוד הפרס, אז הנה רשימת הזוכים בפרס גפן ובמענק הכספי שנלווה לו: בקטגוריית הספר המקורי יואב בלום על "הקבוע היחידי"; בקטגוריית סיפור קצר מקורי רותם ברוכין עם "מציאות ואבידות"; בספר מתורגם הוצאת אופוס ובועז וייס על דואו ספרים: "הארץ מתעוררת" ו-"הארץ בלהבות" (מאת אורסון סקוט קארד ואהרון ג'ונסטון); ספר הפנטזיה המתורגם היה לא אחר מאשר "הארי פוטר והילד המקולל"  (מאת ג'ק ת'ורן, ג'ון טיפאני וג'יי.קיי.רולינג) זכו בו ספרי עליית הגג וידיעות ספרים והמתרגמת גילי בר הלל סמו; ובספר הנוער המתורגם זכו כנרת-זמורה- דביר והמתרגמת יעל אכמון על "האורקל הנסתר: גורלו של אפולו" (מאת ריק ריירדון).

ותודה לאמיר הירשפלד, יו"ר פרס גפן, שענה על שאלותיי באישון לילה במהלך ימי הפסטיבל הסוערים.

מודעות פרסומת