שאלון המתרגמים: תמר משמר על תרגום הספר "חוצה את הקו" מאת נלה לרסן (הוצאת עם עובד)

Posted on 27 בספטמבר 2017 של

2


1) לאחרונה ראה אור הספר "חוצה את הקו" בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

האתגר היסודי בתרגום הספר, שתקף כנראה לכל תרגום, היה להיכנס לזמן-מרחב ולשפה שבהם מתקיים הסיפור, שנות העשרים של המאה העשרים בהרלם, תקופה הידועה בכינויה "הרלם רנסנס". דבר יסודי נוסף שדרש תשומת לב מיוחדת כרוך בכניסה לתודעה של הגיבורה, איירין רדפילד, שהסיפור מסופר מנקודת מבטה, בדרך כלל בגוף שלישי אך עם דיבור פנימי מתחלף, ישיר או עקיף יותר, לאורך הספר. הדבר דרש קשב לניואנסים דקים ביותר, משום שבמידה רבה המשימה היתה לעקוב אחר תנועה של תודעה. בצד זרם התודעה המעודן הזה, שהוא ברובו פואטי מאוד ומהוקצע, מאופק ואפילו מנומס הייתי אומרת, ודורש מה שאני קוראת משלב גבוה-במידה, היה צורך למצוא את המשלב המתאים לדיאלוגים, שהם יותר מחוספסים וסלנגיים. המשימה היתה גם להקפיד על מעברים "הגיוניים" בין שתי צורות המבע האלה, בין זרם התודעה לדיאלוג.

דבר אחר שהעסיק אותי קשור למילים ספציפיות, למשל השימוש בכינוי הגנאי "ניגר" ונגזרותיו. התרגום ל"כושי" ונגזרותיו, שרווח בעבר בתרגומים לעברית, נתפס בעיני כהוספת חטא על פשע, וכינוי כל כך מאופיין כדאי שיישאר בתעתיק של המקור. מילה חוזרת אחרת ששאלתי את עצמי לגבי תרגומה היתה queer. המורכבות המיוחדת של מילה זו בטקסט נובעת מהמשמעויות המגדריות שנוספו לה והתחזקו במשך השנים, וכן מהעובדה שבטקסט הספציפי הזה יש בין השאר קו עלילה קווירי. אבל השימוש במילה בתקופה ההיא מכוונת יותר למילה "מוזר" בעברית, וזו המילה שבחרתי בלית ברירה, על אף שהיא שטוחה מעט ומחמיצה את הריבוד המיוחד שהמילה האנגלית צברה מאז הופעתה בחוצה את הקו בשנות העשרים של המאה הקודמת.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

אני אוהבת מאוד את הספר הזה, חשה אותו בכל נימי נפשי. יזמתי את תרגומו ותרגמתי אותו מתוך אהבה גדולה, ארוכת שנים. הוא מהספרים שכל מילה בו מדויקת, הוא מתומצת ודחוס, ויש בו הקפדה רבה מאוד על הסגנון ועל כל גוון דק של רגש. מבחינת המוזיקה של השפה אני אוהבת בעיקר את התיאורים האורבניים הפואטיים, שהרבה פעמים גם חופפים לסוג של עליית המתח ברגעים דרמטיים של העלילה, כדוגמת זה (תחילת פרק 2):

"זה מה שאיירין דרפילד זכרה.

שיקגו. אוגוסט. יום בהיר, חם, ושמש קופחת, אכזרית, שהמטירה קרניים כאילו היו גשם מותך. יום שבו אפילו קווי המתאר של הבניינים רעדו כמוחים על החום. חוטים רוטטים עלו מן המדרכות המהבילות והתפתלו על נתיבי המכוניות הזוהרים. המכוניות שחנו בשולי הכבישים היו להבה מרקדת, וזגוגיות חלונות הראווה החזירו בוהק מסמא. חלקיקי אבק משוננים עלו מן המדרכות הבוערות, מעקצצים את עורם החרוך או המיוזע של הולכי רגל יגעים. כל משב של רוח קלה כמו ליבה את להבת האש בהפחות האוויר האטיות שלו.

דווקא ביום זה יצאה איירין לקנות את הדברים שהבטיחה להביא משיקגו הביתה לשני ילדיה הקטנים, בריאן ג'וניור ות'יאודור. כמנהגה, היא דחתה את זה לימים האחרונים, העמוסים, של ביקורה הארוך. ורק היום החם והמהביל הזה היה פנוי ממחויבויות עד הערב. די בקלות היא מצאה את האווירון המכני לג'וניור. אבל חוברת הצביעה, שטד הנחה אותה לגביה בכל הרצינות ובהפצרה עיקשת, הריצה אותה הלוך ושוב בין חמש חנויות, ללא הצלחה.

היא הייתה בדרכה לחנות השישית כשאדם התמוטט ממש מול עיניה הכואבות והתגולל לכדי ערמה דוממת על הבטון הלוהט. קהל קטן התאסף סביב הדמות חסרת החיים. האם האיש מת או רק התעלף? שאל אותה מישהו. אבל איירין לא ידעה ולא ניסתה לברר. היא פילסה לעצמהּ דרך בתוך הקהל ההולך ורב, מרוגזת מהרטיבות ומהדביקות ומהלכלוך שחשה עקב המגע עם כל כך הרבה גופים מזיעים.

לרגע היא עמדה, השיבה רוח על עצמה וטפחה על פניה הלחות בממחטה לא מתאימה. פתאום קלטה שכל הרחוב מתנודד מול עיניה והרגישה שהיא עומדת להתעלף. בהבנה מהירה שדרושה לה הצלה מידית היא הרימה יד מנופפת אל המונית שחנתה היישר לפניה. הנהג המיוזע קפץ החוצה והוביל אותה אל מכוניתו. הוא עזר לה להיכנס, כמעט הרים אותה בידיו. היא שקעה במושב העור החם."

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

אני יכולה לומר שהגעתי לתרגום מתוך שלל העיסוקים שלי במשך השנים, כמו חקר הספרות, עריכה ועריכת תרגום. אבל המשותף לכל הוא אהבה גדולה לעיסוק בשפה והיצר הפואטי שטקסטים מסוימים מעלים בי וכמעט דורשים ממני "תרגמי" (ואני מנסחת זאת כך על אף שבדרך כלל אין לי חיבה גדולה למיסטיקה). והכול מתחיל כמובן בקריאה, אני תולעת ספרים עם קבלות, וכבר קרה לי שתשוקה לקריאת ספר מסוים או גוף יצירה גדול יותר של סופר/ת מסוים/מת כמעט הסיטה את מהלך חיי. למשל, ההסתגרות של כשנתיים שאירעה לי בראשית שנות האלפיים עם אלפי עמודי כתביה של הסופרת האפרו-אמריקאית הגדולה, בת תקופתה של לרסן, זורה ניל הרסטון, ובכלל עם סופרי התקופה הזאת של ה"הרלם רנסנס".

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

חוצה את הקו של נלה לרסן הוא למעשה ספר הפרוזה הראשון שתרגמתי. לפני כן תרגמתי שירה, בעיקר לעצמי, וטקסטים עיוניים או חלקים מהם לאתרים או לספרים שונים. אני עוסקת הרבה בעריכת תרגום, ותמיד היה ברור לי שעלי "לחצות את הקו" כדי לתרגם ספרים שאני באמת אוהבת ו/או חשובים בעיני. אני מתכננת לתרגם מאנגלית עוד ספרים כאלה, שגם חסרים על המדף העברי והם must לכל חובב ספרות ושוחר תרבות. אני מתרגמת כעת ספר נוסף מהקלסיקה של "סיפורי מעבר" האפרו-אמריקניים ומחפשת לו מו"ל.

 

5) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

אני אוהבת מאוד את בחירות התרגום ורבים מהתרגומים של נילי מירסקי, אילנה המרמן ומשה רון. אזכיר כעת במיוחד את תרגומה של מירסקי לאנה קרנינה של טולסטוי ואת תרגומה של אילנה המרמן להזר של קאמי. משה רון הפליא מאוד בתרגום סיפוריו של ריימונד קארבר, ובמקרה זה מדובר בתרגום שהיתה לו השפעה רבה מעבר לעצמו, הוא השפיע על דור שלם של כותבים בשפה העברית. באופן כללי אני דוגלת בתפיסה האוטופית (והמיושנת משהו) שספרות יש לתרגם רק מאהבה, ורק ספרים שחשובים ספרותית או תרבותית, וכאלה יש באמת רק מעטים. ואני מאמינה בכוחם של מתרגמים להשפיע, באמצעות התרגומים שלהם, על הספרות והתרבות שבה הם חיים.

 

6) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

אני קשורה מאוד לכתיבתה של וירג'יניה וולף, וקודם כל בגלל המוזיקה של שפתה. כשאני קוראת אותה במקור, באנגלית, בכל סוגה, תחושתי היא שאני כמעט מנגנת או שרה את מה שאני קוראת. אציין כאן במיוחד דווקא את קובץ יומניה, חירות של רגע, שהיה בשבילי חוויה גדולה בשנים האחרונות, כמו תפילה קראתי בו כל לילה כמה דפים לפני השינה. אני אוהבת מאוד את הווידויים, הן של אוגוסטינוס והן של רוסו, אבות ז'אנר הווידוי. מחברת הזהב של דוריס לסינג היה ספר משנה תודעה מבחינתי, וכן סדרת הספרים שלה ילדי האלימות. ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין הוא ספר שהשאיר עלי רושם עמוק ומתמשך, וכמובן כתבי קפקא, וכתיבתו של פיצ'גרלד. אני מעריכה מאוד את כתיבתם של טוני מוריסון, איאן מקיואן, קוטזי, ג'ונתן פראנזן ודיוויד פוסטר וואלאס. בספרות הישראלית האהבה הגדולה שלי, שהיא גם מושא המחקר שלי, היא הסופרת רחל איתן וספריה ברקיע החמישי ושדה ושדות. אני גם קשורה מאוד לסופרת שהיא ההשראה הגדולה של רחל איתן עצמה, דבורה בארון. בשירה ההשראות הגדולות שלי הן יצירותיהן של אדריאן ריץ' ואודרי לורד. באופן כללי אני נקשרת יותר ליצירות אקספרימנטליות ומאתגרות, או לכאלה שיש בהן איזה יסוד מהפכני, בתוכן ו/או גם בצורה. אני חושבת שלא היתה התייחסות מספקת לתרגומי ספרי המאמרים של רוזה לוקסמבורג, שאלות עתים בוערות ומשבר הסוציאל דמוקרטיה, שיש להם רלוונטיות חדשה לזמננו. בספרות הישראלית העכשווית, לא היתה לדעתי התייחסות מספקת לספריה של נגה אלבלך, שהיא סופרת מיוחדת בעיני. ומצער אותי מאוד שספרי שירה כה משמעותיים כמו כל השירים של חיים לנסקי ומחצית מול מחצית – כל השירים של יוכבד בת מרים, שהופיעו בשנים האחרונות, לא זכו להבלטה הראויה להם.

***

ד"ר תמר משמר היא משוררת, חוקרת ספרות תרבות ומגדר, עורכת ומתרגמת.

בימים אלה רואה אור הספר "חוצה את הקו" בתרגומה (הוצאת עם עובד).

עוד על הספר:

שיקגו. שנות העשרים של המאה העשרים. איירין רדפילד שותה תה בגג של מלון יקר, ללבנים בלבד. אישה בלונדינית, זוהרת, זרה לכאורה, ניגשת אליה. מתברר שזוהי קלייר קנדרי, חברת ילדות מהגטו השחור בדרום שיקגו. היו שמועות שקלייר חצתה את הקו וחיה כלבנה.

פגישה חוזרת בין שתי הנשים בהרלם, בירת הקהילה השחורה, פורעת את חייה הבורגניים והשלווים לכאורה של איירין, כשזו נחשפת לתשוקת החיים חסרת הרסן, המסוכנת, של קלייר. בדרמה המתרחשת בין שתי הנשים ובינן ובין הבעלים שלהן – האחד שחור כהה עור ולכן אינו יכול להתחזות ללבן, והאחר לבן גזען שאינו יודע שאשתו שחורה – איירין מגלה שאולי אין היא שונה כל כך מחברתה. לא רק נאמנות גזעית מכתיבה את יחסה לקלייר, אלא גם מניעים פסיכולוגיים מטרידים. מעשיהן של שתי הנשים ימיטו עליהן אסון. 

רומן מודרניסטי מהודק, מתוחכם ומעודן אשר עוסק בסוגיות פוליטיות של גזע ומגדר בלי לוותר על הבנה עמוקה של טבע האדם. מפרי עטה של נֶלָה לַרסֶן (1964-1891), מחשובי היוצרים של תנועת ה"הרלם רנסנס", שהתגלתה מחדש בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת.

הרומן חוצה את הקו, נחשב קלאסיקה בז'אנר "סיפורי המעבר". 

 

מודעות פרסומת