אמא אווזה: דנית צמית כותבת על ספרי ילדים חדשים

Posted on 29 באוגוסט 2017 של

1


בחירות

יש ילדים שאוהבים בובות, וילדות שאוהבות מכוניות. יש ילדים שמעדיפים פאזלים ואחרים שבוחרים בקוביות. יש ילדות שמתלהבות מאורות מנצנצים, ויש את אלו שמעדיפות צעצועי עץ פשוטים. לילדים שלנו העדפות שונות, עם חלקן נולדו ואחרות ירשו מאיתנו. ומן הסתם יש ילדים שאוהבים ספרים וכאלה שפחות. ספריות של ילדים הן לרוב הן: כלבים, קיפודים ואריות מוכרים, דירות להשכרה ובלונים למכביר. אבל הספריות של המבוגרים שונות, באחת יש קלאסיקות ובאחרת ספרי מתח, אחת מלאה ספרי עיון ואחרת רומנים רומנטיים. כולנו מסכימים שהילדים שלנו שונים, כל אחד יחיד ומיוחד, אם כך גם הספריות שלהם צריכות לשקף את הייחודיות שבהם, את העדפותיהם האישיות, את האופי שלהם.

הבת שלכם לא אוהבת לקרוא? היא לא מוכנה להתיישב על הספה ולהקשיב למילים שהפכו את הילדות שלכם לקסומה? או להקשיב לספר שכולם ממליצים עליו? אולי הוא פשוט לא מעניין אותה. התבוננו עמוק יותר אל האופי שלה ובחרו לה את מה שמתאים לה, שתפו אותה בבחירה. קחו אותה לחנות הספרים ותנו לה לבחור (כן מגיל אפס) את מה שהיא מעדיפה (עם הנחייה כמובן, גוגול זה לא לגיל הגן למרות ששמו מזכיר חפץ מעבר).

לפני כמה חודשים בשיחה עם חברה יקרה היא סיפרה שהבן שלה לא אוהב ספרים, בכלל. אמרתי לה שכנראה שהספרים שיש לו פחות נכונים עבורו, שאולי הם לא נוגעים בעולמות הקרובים ללבו. שאלתי אותה מה הוא אוהב והמלצתי לה על ספר בנושא. מאז הקטן שלה אוהב לקרוא ומצפה בקוצר רוח לשעת הסיפור שלו ולספרים חדשים. לולא אמרה לי שזו אחת העצות הטובות שקיבלה ושהיא מעבירה אותה הלאה בכל הזדמנות, לא הייתי כותבת על כך. אבל אולי יש עוד כמה ילדות וילדים שעוד לא מצאו את הספר המתאים להם, ואת השער אל עולמות השפה והספר.

בוער בי לומר משהו מעבר לעצה קטנה. יכולתי לכתוב על איך מתקבעת העדפת ספרים – תורשה או סביבה ומי כאן התרנגולת – אבל זה לא רלוונטי. יכולתי לכתוב על כך שמי שמוצא את דרכו האישית בספרים בגיל הינקות יש סיכוי גבוה יותר שיאהב ספרים בהמשך – אבל אני בכלל לא בטוחה שזה נכון. אולי הדבר היחיד שחשוב לי לומר כאן, הוא שאל תתייאשו, אם לא הולך, חפשו את הספר המתאים (לא חייבים לקנות, בכל עיר יש ספרייה והן בילוי מושלם לקיץ המוגזם הזה), המשיכו לחפש ויותר חשוב המשיכו להציע. אל תעלבו, אל תשפטו את הילד שלכם, ואם הוא לא רוצה, שחררו אותו ואת עצמכם.

***

אם הילד שלכם פעוט מתחיל, בדיוק בגיל שבו ספרים מבד או ספרים עם מילים מועטות כבר קטנים עליו, אבל הוא עוד לא מוכן לספרים גדולים יותר. הוצאת מטר הוציאה סדרה במיוחד בשבילכם: ספרים נפרשים לידיים קטנות. האמת שהסדרה הזו מתאימה לכל הפעוטות, קטנים כגדולים. ארבעה ספרים שעוסקים כל אחד בנושא אחר: יצורי הים, חיות הסוואנה, חיות הג'ונגל וחוויה בחווה. את הספרים תרגמה מצרפתית וערכה נעמי בן-גור. הספר שייך לסוגת הספרים לפעוטות שנעה בין ספרים של ממש למשחק, ובכך היא מזמינה גם פעוטות שספרים פחות מדברים אליהם, משום שהם יכולים לראות בהם משחק. הספר מקופל ונפתח בחלקים ימינה, שמאלה ולמעלה עד שהוא יוצר שטיח שמתאר עולם שלם בהתאם לנושא. אבל לא רק בציורים עסקינן, כל חלק שנפתח מספר סיפור קצר, לעיתים מחורז על מה שמופיע בו, לפניו או אחריו. הספרים מזמנים את הקוראים להיכנס לתוך עולם קסום ולגלות את מאפייניו. האיורים מלאי חיות וצבעים בקווים עגולים ורכים, והטקסט מלווה אותם:

"ברוך בואכם לעולם המקסים / של הימים והאוקיינוסים. / מתחת למים יש עולם גדול, אך כדי לראותו, צריך לצלול. / לבשו את חליפת הצלילה ו…הופ, נקפוץ-נצלול למים – פלופ!"

בעולם יצורי הים, שבימים אלו מקסים במיוחד את הקטן שלי, למדנו על תמנון, דיונון, דג חרב וברקודה, ראינו צוללת וצוללנים ואפילו דובי קוטב וכלבי ים.

הספר שנפרש לשלוש שורות שיוצרות מעין שטיח ריבועי יוצר עולם רב ממדי: אצל יצורי הים רואים את הקרקעית, ועולים עד לשפת המים. ריבוי הממדים של העולם מתבטא גם בתנועה: עם הפרישה של חיות הסוואנה, אנחנו מגלים לביאה שרודפת אחר טרף.

הטקסט כאן אינו מרשים, אין זו גולת הכותרת של הספר. אלא העולם הצבעוני שהוא יוצר, ההשתתפות האקטיבית של הילד ביצירת העולם הנפרש, באמצעות השימוש בידיים. המידע שהספר מספק מלא ומעניין ותואם את הגילאים אליהם הוא פונה. משום שאנחנו לא מעבירים דפים אלא מצרפים דף לדף ותמונה לתמונה, הילד יכול להמשיך ולעבד את המידע שספג, בזמן שהוא מקבל מידע נוסף. הוא יכול לייצר קישורים בצורה נוחה מאוד, בין החיות השונות או כלי התחבורה שמופיעים בספר. וריבוי הפרטים מאפשר למנף את הספר ללמידה וחוויות נוספות דרך שאלות שלנו ושל הילדים ויצירת פעילויות נלוות.

"יצורי הים" / "חיות הסוואנה" / מצרפתית: נעמי בן-גור / הוצאת מטר / לא ממוספר / 74 ש"ח

***

לדב אלבוים אני נוטה חסד עוד מהימים שהרחיב את אופקיי בין בהייה אחת לאחרת בהרי הימלאיה מושלגים. לכן התרגשתי לקרוא את ספרו החדש "לא סתם אנטילופה". הספר מציף ונוגע בכל כך הרבה נושאים: בשאיפות אישיות; במציאת האני בהשוואה לאחרים; בחופש בכלל ובחופש הבחירה בפרט; בחשיבותן של עצות ולמידה מחברים; בהפרזה שניתנת לתהילה וממונים ועוד. גיבורת הספר היא לופה, אנטילופה מגן חיות באירופה שחולמת על מרחבי אפריקה. לופה היא חיה גנרית ואין היא מסעירה את באי גן החיות כפי שעושה האריה או הדוב. מיואשת מהיעדר היחס, לופה מחליטה לעשות מעשה ומתחילה להתעמל בקצב רצחני. עד מהרה היא הופכת לאטרקציה של הגן ולסלבריטי לכל עניין ודבר. אך כצפוי, אור הזרקורים אינו זוהר כפי שנדמה ולופה שוכחת מיהי, שוכחת מה היו חלומותיה ואינה מוצאת פינה משלה. בלילה היא נפגשת עם טובה הפרה הזקנה וזו מייעצת לה להקשיב ללבה ולמצוא בפנים את התשובה. בעזרת קבוצה מרשימה של כבשים היא מצליחה לנתר אל עבר הלא-נודע ולמצוא חופש במרחבים אליהם שאפה כל חייה.

הסיפור על גיבורה שאינה מרוצה מחייה, שמצליחה בכוח רצונה ויכולותיה להפוך למוצלחת מאוד, אך מגלה שהפסגה לא תואמת את ציפיותיה, הוא אולי סטנדרטי. אך מאחורי הסיפור המוכר כל כך, אלבוים מוסיף תפיסה פילוסופית אחרת, לופה לא חיפשה תהילה מלכתחילה, היא חיפשה את עצמה:

"אני לא סתם, אני עולם מלא. / יש לי מחשבות, חלומות ותקוות. / אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה".

התהליך שהיא עוברת רצוף בעשייה פנימית וחיצונית: "לופה התייסרה, הגתה וחשבה עד שהבריקה בתוכה תשובה". וגם לקראת הסוף כאשר היא מחפשת פתרון הוא לא ניתן לה מידי דמות חכמה ממנה, דמותה של זקנת השבט מזכירה לה שהתשובה נמצאת בה ולופה הוגה את הרעיון המקורי בעצמה. מהפן הזה הספר שם דגש מהותי על אינדיבידואליזם מחשבתי ופרקטי, לופה משחררת את עצמה. היא גם לא גיבורה גדולה מהחיים והיא לא משחררת את יתר החיות בגן החיות, על אף שנדמה כי יש לה ביקורת על הדרך בה החיות חיות בגן.

לעתים קרובות החיות הגיבורות בספרי ילדים מואנשות ומאבדות לא את תכונותיהן החייתיות, שמשמשות את הסופרים, אלא את השאיפות החייתיות שלהן. לופה אמנם מואנשת, אך היא אינה שואפת לשנות את העולם, והיא לא יודעת מה היא רוצה להיות היא רק רוצה שניתן לחיות לחיות. אלבוים מצליח להלך על קו התפר שבין ההאנשה לשמירה על החייתיות באופן משכנע ומוצלח. והוא גם משתמש פה ושם במילים "גבוהות", שכיף לקרוא לילדים, ולצערי הן כבר לא שכיחות בספרי ילדים כיום:

"לופה הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, / כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעיניים. היא כבר מזמן שכחה / מי היא ומה היא ומה יום מיומיים."

אל הספר שמכיל נושאים כבדים והרי משקל מצטרף האיור הקומי של אביאל בסיל להשלמת התמונה וריכוכה. כבר מהכפולה הראשונה אנחנו רואים את טובה הפרה האדומה והידענית מתבוננת בסיפור מהצד בעיניים חכמות והיא מלווה את הספר כולו בחיוכים אירוניים. הילדים המבקרים בגן זוכים לקבל מטר לשלשת מציפורי גן החיות, לופה עצמה מלאת הבעה וזוכה לקלוזאפים משכנעים וגם למחזרים מלאי אהבה בעיניים. וכתמיד בסיל מצליח לייצר תנועה על הדף, הומוריסטית ומלאת צבע.

"לא סתם אנטילופה: סיפור לילדים" / דב אלבוים / איורים: אביאל בסיל / הוצאת עם עובד / לא ממוספר / 74 ש"ח

***

ב"המשתה" המפורסם של אפלטון המחזאי אריסטופאנס מספר את הסיפור המיתולוגי על אנדרוגינוס ועל מקורה של האהבה. לפי הסיפור בני האדם הראשונים היו יצורים עם ארבע רגליים, ארבע ידיים, שני ראשים וכן הלאה. משום שחשו חזקים, הם רצו למרוד באלים ולכן זאוס חתך אותם לשניים ובני האדם הפכו כמונו. מאז כל אחד שואף להתאחד מחדש עם החצי שלו, גבר עם גבר, גבר עם אישה, אישה עם אישה. וזוהי למעשה מהות האהבה. הסיפור הנפלא, שסיפרתי כאן בחצאי מילים (חטא גדול אני יודעת, ואם אתם לא מכירים אותו רוצו לקרוא את "המשתה"), עלה בי כשקראתי את ספרו של יוסי גודארד "למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנה" במעין הפוך על הפוך. אצל גודארד נקודת המוצא היא נתק ומלחמה בין החסידות הלבנות לחסידות השחורות שנמצאות במאבק מתמיד. בכל שנה הן נלחמות בקיץ ובחורף עושות הפסקת אש וטסות לאפריקה להתחמם. חסידה קטנה לבנה שנפצעת במלחמה מסתתרת במערה וחסידון שחור הרפתקן מוצא אותה והם מתחברים. משום שהיא לא יכולה לעוף הוא נשאר איתה וסועד אותה בזמן שכל החסידות, הלבנות והשחורות, כולל הוריהם של השניים טסים לאפריקה. מפה לשם לזוג הצעיר בוקעים ארבעה גוזלים, שניים מהם שחורים עם בטן לבנה, ושניים לבנים עם כנפיים שחורות. כשכל החסידות שבות מאפריקה הן מופתעות לגלות את הגוזלים המעורבים, אך בזכות הזוג הנהדר שני המחנות מתחילים לרקוד ולהתערבב וחותמים על הסכם שלום.

במהלך הקריאה נפעמתי, האם יכול להיות שגודארד כותב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? באמת? גודארד כותב כאן על טאבו לא של ספרות ילדים, טאבו של הספרות הישראלית בכלל. תאמרו, הוא פשוט כותב על שוני בין שחור ולבן – גזעים, או אנשים שונים – נושא שגור בסך הכל. אז זהו שלא, יש כאן הסכם שלום, ומלחמות בקיץ, יש כאן סכסוך. האם זה נכון להציג את הסכסוך, גם אם הוא לא מפורש לילדים? התשובה בעיני דפנטיבית, כן בהחלט. אולם יש לי השגות על הכתיבה עצמה.

העלילה עצמה הופכת במהלך הספר למעט תלושה: אם אנחנו על גבול המציאות כאן, רצוי שנהיה נאמנים לה. כך נראה לי לא סביר שמשפחות החסידות פשוט יעזבו את ילדיהם בתואנה קלושה שטסו לפניהם. הרבה פעמים סופרי ילדים נופלים כאשר הם לא נותנים צידוק מספיק להשתלשלות העניינים רק כדי להגיע לנקודה שאליה הם מכוונים. כתוצאה במקום שהנושא ישרת את העלילה, היא משרתת אותו. מהצד השני, גודארד דואג לא רק לגעת בסכסוך המתמשך והאינסופי שבין הלבנים לשחורים שאינם רוצים להתערבב, הוא גם מציג את ההורות של חסידון וחסידונת כהורות שיוויונית, כשהם מתחלקים בדגירה.

הסוף המיוחל נצבע קצת בצבעים חורקים, כל החסידות, לבנות ושחורות, רואות את הזוג וגוזליו ומתפלאות. ואחרי כן כל חסידה לבנה מתחברת עם חסידה שחורה, גם כאן יש קצת דוגמטיות, לא עדיף שחלק יתחברו עם האחרות וחלק עם בנות מינן? כמו אצל אפלטון – האנדרוגינוס לא היה רק גבר ואישה, אלא גם אישה ואישה וגבר וגבר. כל סוגי האהבה צריכים להיות אפשריים. גודארד נוגע כאן בנושא מאוד חשוב, אך חלק מהקצוות האחרים של הסיפור נותרים פרומים. ואף על פי כן הסיפור חשוב מעין כמוהו, יוצא דופן ובמיוחד שורות הסיום שלו שמרכיבות את הסכם השלום:

"למלחמות אמרנו די! / לחמנו כבר יותר מדי! / מהיום נהיה חברים וחברות, / שחורות, לבנות ומעורבות. / וכשנביט אלה באלה / קל יהיה להיזכר, שבכל אחד מאיתנו / יש גם צבע אחר.

את הסיפור אייר אור יוגב, וזה הספר הראשון שהוא מאייר. יוגב השתמש כאן בפלטת צבעים מצומצמת כיאה לסיפור שעוסק בצבע, והיא מורכבת מלבן, שחור, כתום ובז'. הלבן והשחור מייצגים את הקיטוב שהופך לשילוב, הכתום הוא המשותף בין המחנות בכל זמן כי הוא צובע את המקור והרגליים של החסידות כולן והבז' משמש רקע. האיורים תנועתיים מאוד ודרמטיים מאוד, עד כדי כך שהם מעט מפחידים ותוקפניים. ולפעמים קצת משתלטים על הספר ולא משאירים מקום לחוות את הטקסט שגם הוא בשחור ולבן לסירוגין. כלומר הטקסט והאיור משלבים זרועות להדגשת הקיטוב שהצבע מייצר ובמובן הזה הם מאוד מסונכרנים.

"למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנה" / יוסי גודארד / איורים: אור יוגב / הוצאת הקיבוץ המאוחד / לא ממוספר / 68 ₪  

***

אני נוהגת לסיים את הטורים שלי בשירים שמשאירים טעם נוסף בפה ומציתים מחשבות ורגשות. אבל כיאה למסגרת הפרקטית שבה פתחתי, כך גם אסיים. הכתיבה בארץ על תרבות בכלל וספרות בפרט מצטמצמת משום שאכסניותיה נסגרות בזו אחר זו, הבמות משתנות, מתאחדות ומתיישרות. ספרות הילדים והנוער היא נישה בתוך נישה, אך היא חשובה מעין כמוה. יש מעט במות לכתיבה עניינית ומעמיקה על ספרות ילדים, אחת חשובה במיוחד היא "הפנקס", מגזין אינטרנטי על ספרות ילדים ונוער שגם הוא בסכנת סגירה. אם חשוב לכם השיח, אם מעניין אתכם לקרוא, השקיעו מעט ועזרו להם לשמר את האכסניה הנהדרת הזו. כולנו מרוויחים מריבוי כתיבה, מריבוי קולות, ממגוון ומצבעים שונים: http://ha-pinkas.co.il/

מודעות פרסומת