סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספרו של יוזף פון אייכנדורף ועל נשים ושינויים

Posted on 28 ביולי 2017 של

1


מיכאל כותב על "מחייו של לא יוצלח" מאת יוזף פון אייכנדורף (סדרת "מפרשים" והקיבוץ המאוחד, מגרמנית: ידידיה פלס)

"אם כך," אמרתי, "אם לא יוצלח אני, טוב, אצא אל העולם ואבקש את מזלי"…

וכך שוטטתי בנחת דרך הכפר הארוך. שמחתי בסתר בראותי את כל מכרי ורעי הוותיקים, מימין ומשמאל, יוצאים לעבודה, חופרים וחורשים בעודי מתנהל לי להנאתי אל העולם הרחב. גא ומרוצה, קראתי לכל העברים שלום למסכנים, אבל למען האמת לאיש לא היה אכפת במיוחד.

לפני כמה שנים נסעתי עם חברה טובה לטיול בנורבגיה. המטרה העיקרית הייתה לראות דובי קוטב בסבאלברד (ראינו שבעה-עשר!), אבל החלק הזה של הטיול ארך רק שבועיים, ואז בילינו חודש בנסיעות על פני כל נורבגיה (כמעט), מהצפון עד אוסלו. בטיול הזה, באופן חד פעמי (לפחות עד אז), לא היה לי כל כך חשוב לדעת איפה נהיה בכל יום, או כמה ימים נבלה בכפר הזה או בעיירה ההיא (טרונדהיים שמה את כולם בכיס הקטן). היה לי מאוד כיף לתת לטיול לקחת אותי, במקום שאני אוביל את הטיול.

זוהי בדיוק הגישה של גיבור הספר המענג הזה, שיוצא אל העולם ולא מתכנן כלום – הכל קורה לו במקרה, והכל (כמעט) לטובתו: כמעט מיד הוא מוצא עבודה כשוליית גננים, מתאהב בדיירת צעירה באחוזה, מנגן ושר מתחת לחלונה ומגיש לה זרי פרחים, מקודם לתפקיד גובה של מסי דרכים, רואה את אהובתו שחברת גבר אחר, בורח מן האחוזה, פוגש שודדים, איכרים, מוסיקאים וסטודנטים, נקלע לטירה מבודדת שבה דיירים מוזרים, בורח גם ממנה, חוזר אל אהובתו ו… אל הסוף הטוב.

לכאורה, מעשייה בתבנית כמעט שגורה, ובאמת לא מפתיע לגלות שפון אייכנדורף שייך לאותו דור בספרות הגרמנית שכולל גם את האחים גרים. הספר נכתב בשנת 1826, בתקופת הרומנטיקה הגרמנית, ולכן יש בו הרבה תיאורים של טבע – עצים, פרחים, דשאים, הרים ונחלים, רוחות ויערות. אבל אל תחפשו כאן הדהוד בטבע של נפשו הסוערת של הגיבור (או משהו כזה), זה לא סיפור מהסוג הזה: הוא כתוב במין מודעות עצמית – ויותר מזה: ללא שמץ של חשיבות עצמית – שהופכת את היצירה שלו למשהו שונה לחלוטין מהמעשיות הקלאסיות.

אין שרים לשום איש ליד ערשו מה הצפוי לו, גם תרנגולת עיוורת יש שהיא מוצאת גרגיר, צוחק מי שצוחק אחרון, מה שאין מצפים לו בוא יבוא, האדם מתכנן והאל מכוון, כך הרהרתי, כשישבתי שוב למחרת עם מקטרתי בגן, ובעודי מתבונן בעצמי בשומת לב מלמעלה למטה, כמעט דימיתי בנפשי שבעצם אין אני אלא פוחח מושלם.

וכדאי מאוד לקרוא גם את פתח-הדבר המעניין.

אורה כותבת על נשים ושינויים

בתזמון מופלא הגיע השבוע לחנות ספרון כתמתם בשם "מאישה לשועלה" מאת דיויד גארנט (תשע נשמות, עברית: יותם בנשלום). מיד היה ברור שעלי לכתוב עליו.

"באחד הימים הראשונים של שנת 1880, בשעת אחר צהריים מוקדמת, יצאו הבעל והאישה לטייל בחורש בגבעה הקטנה שמעבר לריילנדס. באותה עת עדיין נהגו כנאהבים, ולא משו איש מרעותו. בשעת ההליכה שמעו כלבי ציד, ולאחר מכן, במרחק, את קרנות הציידים…

מר טבריק שמע את מסע הציד והחיש את צעדיו כדי להגיע אל קצה החורש… אשתו פיגרה מאחור, והוא אחז בידה וכמעט גרר אותה. לפני שהגיעו אל קצה החורש היא משכה בכוח את ידה מתוך ידו ופלטה צעקה, והוא הסב אליה את ראשו.

במקום שנמצאה בו אשתו לפני רגע ניצב שועל קטן שצבעו כתום בהיר. השועל תלה בו מבט מתחנן ופסע פסיעה או שתיים לעברו, והוא הבין מיד שזוהי אשתו המביטה אליו…"

בעוד שהשינוי הפיזי של סילביה פוקס (!) קורה כהרף עין, ההשתנות שלה מאישה לחיה היא תהליך הדרגתי, שבראשיתו היא נוהגת כאישה בגוף שועל אך בסופו בורחת אל הטבע, חוברת לשועל זכר ויולדת לו ארבעה גורים. ועם זאת, היא עדיין שומרת על קשר מסוים עם מי שהיה פעם בעלה. בד בבד גם הבעל הננטש, אין דרך אחרת לתאר את מצבו, משתנה בהדרגה, ויש לו תובנות חדשות על, כמה בנאלי, מהי אהבה ומהו האושר.

השכנים בטוחים שסילביה ברחה עם מאהב, וזה מה שגרם למר טבריק להשתגע, ויש קוראים ופרשנים שיאמצו "סברה" זו. אבל גארנט, שקולו כמספר נשמע היטב בסיפור, מסביר לנו שהוא בטוח שלא משל הוא, והדבר אכן קרה, וגברת טבריק אכן הפכה לשועלה.

תוך כדי הקריאה אני נזכרת בעוד שתי נשים, דמויות ספרותיות, שעוברות סוג של שינוי:

האחת היא בלנקה, בספרו של אנטוניו מוניוס מולינה "בלעדיה" (כתר, עברית: יערית טייבר)

"האישה שלא היתה בלנקה פסעה אל מריו מעומק המסדרון ולגופה חולצת המשי הירוקה, מכנסי הג'ינס ונעלי העקב של בלנקה. כשהתקרבה וחייכה אליו, צמצמה מעט את עיניה, העיניים שצבען וצורתן היו כשל בלנקה אך לא היו שלה, ובירכה אותו לשלום בנימת קול זהה כל כך לקולה של בלנקה, עד שנדמה כי באמת בלנקה היא זו שדיברה. בדיוק כמו בלנקה היא התכופפה מעט כשנשקה לו, משום שהיתה מעט גבוהה ממנו, אבל במקום לקפוץ את שפתיה בשעה שרפרפו על שפתיו על שפתיו… פתחה את פיה ותרה אחר לשונו של מריו, שהיה מופתע כל כך מן הלבביות הפתאומית…"

למי שלא קרא – מריו בטוח שהאישה שאיתו, הדומה כשתי טיפות מים לאשתו, היא בעצם אישה אחרת, כפילה של אשתו שנטשה אותו וברחה עם מאהב. והסיבה לחשדו היא שהאישה "שאינה בלנקה" התחילה להתנהג באופן "פראי" או "חייתי" כלומר – מיני יותר מהרגיל. במקרה הזה הייתי מעמידה את מריו על טעותו, וגם מסבירה לו מה גרם להתעוררות של אשתו (היא מצאה עבודה מספקת).

מה שצריך לעורר מחשבה בשני הסיפורים הלכאורה הפוכים האלה הוא היחס למיניותה של האישה, והחשש ממנה. אישה מינית , "פראית", אינה אלא חיה (גארנט) או לא–אשתי (מולינה).

הדמות השניה שחשבתי עליה בזמן הקריאה, ולא בכדי, היא לולי ווילוז, גיבורת ספרה של סילביה טאונסנד וורנר "לולי ווילוז" (לוקוס), עליו כבר כתבתי לפני כמה חודשים. להזכירכם – לולי ווילוז – רווקה מזדקנת ומהוגנת הסמוכה על שולחנו של אחיה, הופכת למכשפה.

דיויד גארנט וסילביה טאונסנד וורנר היו שניהם חלק מחוג בלומסברי. גארנט עודד את טאוננסנד-וורנר לכתוב ולפרסם. לפיכך אין פלא שנמצא בספרה תיאור שכזה:

"כמה מוזר שסיביל החליפה את החזות השועלית היפה שהיתה לה במסיכת השעווה המהוקצעת הזו. אם כי היא נראתה כך רק כששתקה, כמו עכשיו, כשהקשיבה להנרי בעיניים מושפלות אל צלחתה הריקה. כשדיברה שב אליה המראה השועלי… אילו מחשבות היו לה? מדוע היתה שונה כל כך כשדיברה? איזו מהן היתה סיביל האמיתית: השועלה החמדנית והזריזה או מצבת הזיכרון הזו?"

מה באמת חושבים דיויד גארנט וסילביה טאונסנד וורנר על מקומה של האישה הדעתנית והמשוחררת נקל לנחש. לגבי מולינה… אני לא לגמרי סגורה .

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

מודעות פרסומת