ביקורת: "הצמחונית" מאת האן קאנג (הוצאת סאגה)

Posted on 5 ביולי 2017 של

4


אחרי קריאה של 51 עמודים בספר "הצמחונית" מאת האן קאנג, כתבתי לי הערה קטנה בשולי הדף: "זה ספר די נורא". וזה אכן ספר נורא מהרבה בחינות – הוא לא מזמין, לא מעורר הזדהות, הוא מעיק ויש בו תיאורים של אלימות, אונס, התעללות בבעל חיים, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ונסיון להזנה כפויה. ובכל זאת, המשכתי לקרוא בו כי רציתי לדעת לאן הסופרת תיקח את הסיפור הזה (וגם כי הוא זכה בפרס המאן בוקר הבינלאומי. וגם כי הוא קצר).

"הצמחונית" מתאר אישה אחת – יונג יה – משלוש (וחצי) נקודות מבט; הסיפור נפתח מנקודת מבטו של בעלה שמתאר את אשתו כאדם הממוצע בעולם. לא יפה מדי, לא מעניינת מדי – אישה טובה ובינונית להחריד. אלא שיום אחד היא מחליטה להפסיק לאכול בשר, והדבר יוצר שרשרת תגובות הרסנית וחסרת פרופורציות. כשהיא נשאלת מדוע הפסיקה לאכול בשר, היא רק עונה בקצרה "חלמתי חלום" (במה שמזכיר קצת את תשובתו החוזרת ונשנית של ברטלבי הלבלר – "אני מעדיף שלא"). הימנעותה של יונג יה מלאכול בשר מרגיזה מאוד את בעלה, מבישה אותו בציבור, מרתיחה בהמשך גם את אבא שלה שמנסה להאכיל אותה בכוח ויוצרת פיצוץ גדול שמפרק לגורמים את המשפחה הבורגנית והנורמטיבית לכאורה שהיא משתייכת אליה. אחרי שאנחנו שומעים את הסיפור מנקודת מבטו (השוביניסטית והכוחנית) של הבעל שמתבייש באשתו ולבסוף נפרד ממנה, נקודת המבט הבאה היא של הגיס של יונג יה – אמן וידאו שמגלה שלגיסתו יש כתם לידה מונגולי על ישבנה ומוצא את עצמו נמשך אליה מבלי שיכול לשלוט בעצמו. נקודת המבט האחרונה היא של האחות, שנאלצת לספוג את ההתפרקות שהביאה ההחלטה של יונג יה להפוך לצמחונית, ולהיות היחידה במשפחה שממשיכה לתפקד ומנסה בין לבין גם לדאוג לאחותה.

ההתרשמות שלי מהספר הזה נחלקת לשני חלקים או רבדים, שכמעט ואין ביניהם קשר. הרובד הראשון הוא הרובד הפרשני/הגותי של הסיפור. אין ספק שהאן קאנג מצליחה להפעיל את הקורא, לגרום לו לחשוב ולשקף את עצמו ואת החברה שלו בתוך היצירה. הרי יונג יה בסך הכל לא רוצה לאכול בשר; בתור אדם בוגר שחי בחברה דמוקרטית, לא אמורות להיות לכך שום השלכות. ובכל זאת, החברה כל הזמן מנסה לדכא אותה, להחזיר אותה לתלם, היא נתפסת כאיום על החברה בעצם העובדה שהיא יושבת לשולחן ולא מסכימה לאכול בשר. האלימות שסביבה, אם מצד בעלה ואם מ מצדו של אביה, מדגישה עוד יותר את הבחירה שלה שלא להשתתף ברצח ואלימות – בחירה שמתגלמת באי אכילת בשר. אבל היא ממשיכה להיענש על כך שוב ושוב, היא מקוטלגת כמשוגעת וכשהיא מחליטה לבסוף לא לאכול כלל – גם אז חייה לא ברשותה. האן קאנג מציגה באמצעות יונג יה את חוסר החופש שלנו ביחס לעצמנו, אפילו אם אנחנו חיים בחברה נאורה ודמוקרטית. אל הרובד הפרשני והביקורתי הזה התייחסו גם יוענה גונן ב"הארץ" ונטע הלפרין ב"ישראל היום", ואתם מוזמנים לקרוא את הביקורות שלהן ולהעמיק בנושא.

אבל מבחינתי יש גם רובד שני לספר  – רובד שקיים בכל ספר, רק שלרוב הוא לא נחווה אצלי בצורה כל כך נפרדת; אקרא לו לצורך העניין "רובד הפשט". לצד הרעיונות המעניינים והעמוקים שמעלה קאנג, ישנה גם הפרוזה עצמה, השפה וטוויית העלילה, ובכל הקשור אליהם – אני נאלץ להודות שלא נהניתי מהספר. למרות שמדובר ב-169 עמודים בלבד, הרגשתי שאני נאבק בקריאה, משתעמם או מתעייף, חסר חשק להמשיך לקרוא, ולא מתחבר לאף אחת מהדמויות. אפשר כמובן לטעון שזהו האפקט שרצתה קאנג לייצר – ניכור ואבסורדיות – אבל אני ככלות הכל משתייך לזן המוזר הזה של אנשים שקוראים ספרים בשביל (בין השאר) ליהנות מהקריאה. ובכל הקשור לפן או לרובד הזה של ההנאה, הספר נחל מבחינתי כשלון חרוץ.

כך ש"הצמחונית" הוא אולי ספר חשוב, מאתגר ומעורר מחשבה, אבל כל אלה לא מכסים על העובדה שהוא לא כתוב בצורה מעניינת.

והערה אחרונה לסיום: כפי שאולי ראיתם בסוף השבוע האחרון, גם אני משתתף בטבלת המבקרים של הארץ (או לפחות השתתפתי בגליון שפורסם בסוף השבוע האחרון). הפייסבוק שלי געש ורגש עם פרסום הטבלה, ורבים התרגזו על נתינת הציון לספרים. כיוון שכנראה אמשיך לספק להארץ את הציונים שלי לספרים, אשמח אם תגידו לי כאן, בפייסבוק או במייל, אם אתם מעוניינים שאחתום את הביקורות שלי בקורא בספרים בציון מ-1-10 שממילא אתן להארץ (אבל אני מניח שלא את כל הציונים הם יפרסמו), או שאתם מעדיפים שהאתר הזה יהיה נקי ממספרים. מן הסתם יהיו דעות לכאן ולכאן, אבל אשמח לשמוע אותן לפני שאקבל החלטה סופית. אספר שלספר הזה נתתי את הציון 7, אבל אין לי מושג אם הוא יכנס לטבלת המבקרים.

_______________________

הצמחונית, האן קאנג. מאנגלית שרון קרמנר. הוצאת סאגה. 169 עמ'.

 

 

מודעות פרסומת