דנית צמית כותבת על "על התשוקה" מאת רחל גוטסמן (הוצאת פן וידיעות ספרים)

Posted on 27 ביוני 2017 של

1


טיפין טיפין – לשבור ולאהוב

אני תוהה. אם אנחנו, הנשים, השתנינו – התעוררנו. החלטנו שאנחנו לא מסכימות יותר להסכין עם התנהלותה של החברה הפטריארכלית כלפינו, החלטנו לשנות משהו מהותי. אני תוהה. אם השינוי התרחש בי, האם אני התעוררתי בשנים האחרונות לגלות שהדברים מציקים לי יותר. כי אני חשה בהתעוררות רבתי, אני חשה שמתחת לפני השטח אנחנו רוחשות, מבעבעות. עוד לא התפרצנו וגם לא נתפרץ, כבר מזמן העלנו בדעתנו שכדי לעשות שינוי צריך לפעול בצינורות הקיימים, לעלות בעדינות למקום שמותר ומשם, טיפין טיפין לשבור.

אני מוצאת את עצמי בוחרת באופן מודע לקרוא ספרים של נשים, זה חשוב לי וזה מתגמל אותי. זה לא שאני לא קוראת ספרים של גברים, וגם אין בזה שום טעם כי יש אינספור גברים מוכשרים שכותבים ספרים נהדרים. אבל אני בוחרת לקרוא ספרים של נשים, על נשים ואני נהנית. ואני לומדת ומזדהה ויוצאת מחוזקת. וכל ספר שכזה מעצים את תחושותיי, מעבה את החבל שמחבר ביני לבין כל הנשים האחרות בעולם. את ספרה של רחל גוטסמן "על התשוקה" בחרתי רק לאחר שהתוודעתי לתוכנו משום ששמו ועטיפתו לא מעידות על מה שנמצא בו.

גוטסמן (היסטוריונית של יוון העתיקה) כותבת במילותיה על המיתוסים של העת העתיקה, בעיקר אלה של יוון (אבל זה לא ספר היסטוריה). היא כותבת על מיתוסים שקשורים לנשים, מחייה סיפורים קדומים וצובעת אותם בפוליטיקה הפמיניסטית של היום (אבל זה לא ספר פוליטי). היא מפרשת מחדש את הדמויות, את מי שסיפרו עליהן ואת מי שהקשיבו (אבל זו לא פרוזה). ואת הסיפורים הגדולים, המפוארים, האוניברסליים והלוקליים, היא מתבלת באפיזודות תשוקה מחייה אישיים (אבל זו לא אוטוביוגרפיה). גוטסמן מותחת קו בין העבר העתיק והכללי, העתיק ממש – מהמיתוסים של בריאת העולם – לבין ההווה הפוסט-פוסט-מודרני והאישי. מבחינתה ארוס – התשוקה – אל טרומי שנולד מתוך הכאוס יחד עם גאיה האדמה וטרטרוס התהום – הוא אותו ארוס שפועל בנפשה ובגופה כיום ומניע אותה לפעולה.

"על התשוקה", הוא ספר עיון היסטורי וגם ממואר ארוטי אוטוביוגרפי. הוא בנוי כך שלכל מיתוס נלווית פיסת אמנות (לרוב ציורים אך גם פסלים ושירים) שהנציחה אותו בדרך כלשהי. כך כל מיתוס הופך לגדול יותר מהמילים שמספרות אותו, כפי שהוא באמת. נושא על גבו את כל האנשים שכתבו, סיפרו ושמעו אותו. כל סיפור זכה במרוצת השנים לפרשנויות רבות, ההצגה של שתיים או שלוש פרשנויות לא באמת יכולה להקיף את עולם התוכן של כל סיפור. אבל נדמה לי שהמטרה כאן היא להקיש מכך על הגמישות של כל סיפור, ברמה הפרשנית שלו אבל גם בחוזק ההישרדות שלו. אל המתודיקה המחלקת את הספר לנושאים וכותרות, אל המיתוס שזוכה לאמנות תואמת, נלווית לפעמים חוויה אישית שטורפת את המשמעויות שלו. מה שהופך את "על התשוקה" לספר טוב, הוא לא הציורים, לא הביקורת והפוליטיות, לא רוחב והיקף הסיפורים אלא המילים והשפה. גוטסמן היא מספרת סיפורים מעולה, וזוהי התכונה שהופכת סיפור משעמם למיתוס נוטף עסיס מתוק. מילותיה מחיות את הסיפורים הישנים, צובעות אותם בצבעים והם נקראים בשקיקה:

"מאהבתם של אפרודיטה וארס נולדה הרמוניה – האלה המעניקה תיאום, איזון ושלווה מושלמים. מתוך אהבה עמוקה, סוערת, קשה ורבת מכאובים, מזיווג בין יופי להרס, בין רוך ומלחמה, נוצר אפוא יופי מאוזן, תדרים שקולים ומסונכרנים. ההרמוניה אינה התגלמות של כוח מיטיב וטהור שכולו יופי חסר פגמים, כי אם איזון עדין בין המיטיב לקורע, בין טוהר לביבים; היא שַלווה וסערה המתגלמים ברגע אחד. כדי שדבר מה יהיה באמת יפה, הוא חייב להיות קצת מלוכלך; התרגשות מטלטלת תהא כרוכה תמיד בסכנה וכאב; יצירה כרוכה בשדים, אהבה בשיברון לב, תשוקה בחשיפה חסרת רחמים. הרמוניה ודיסהרמוניה הן אחיות תאומות, דמויות-מראה המשתקפות זו בפני זו במעגליות נצחית; מוזיקה המבטאת לא רק את היופי, אלא אף את שברו." (עמ' 149)

אני מוטה. סטודנטית לשעבר במחלקה להיסטוריה, ייתכן שבחרתי ללמוד את הנושא רק בגלל הסיפורים. אז ודאי תשאלו אותי על הנאמנות ההיסטורית, האם היא קיימת כאן? התשובה היא לא, אין כאן נאמנות היסטורית וזה כלל לא משנה, אולי המחסור בנאמנות שכזו הוא הנאמנות בעצמה משום שבהיסטוריה אין אובייקטיביות, אין סיפור "אמתי". כל סיפור הוא במילותיה של המספרת, ולכן הוא נצבע בצבעיה, מחשבותיה, עקרונותיה ומטרותיה. מצד אחד על התשוקה הוא ניסיון להבין אחרת את הנשים שהמיתוסים אוהבים לשנוא, להבין כיצד השנאה הזו נמשכת עד ימינו, מעקרת ומגבילה אותנו. מצד שני העיסוק בסיפורים קוסמיים, בתשוקה ואהבה יש בו נאיביות אינהרנטית. אם תרצו האמזונה הלוחמת שוכנת כאן בכפיפה אחת עם בת טיפש עשרה חולמנית.

הספר לא חף מבעיות, חלק מהסיפורים חוזרים על עצמם ומעייפים, ואחרים מוצאים את המשכם בפרק אחר או רק לאחר מספר עמודים. הטקסטים האישיים תלושים במובן שהם לא מייצרים קו עלילה סדור. יכול להיות שזו בדיוק המטרה, אבל קישור בין הסיפורים האישיים נוסף על הקישור הקיים בינם לבין המיתוסים, היה מעשיר את הספר. האג'נדה של גוטסמן ברורה ומוחלטת וייתכן שהדבר יכול להרחיק קוראים מסוימים. אבל היא יודעת לקרוא את נפשן של נשים פנימה, או לתמלל את הנפש שלה. והיא עוסקת במיניות פתוחה, על כל האפשרויות שקיימות בנו, בלי הסוגרים והמגבלות שהחברה הממשטרת הטילה עלינו וממשיכה לתחזק בכל עת.

"על התשוקה" הוא שיר הלל לנשיות באשר היא, על שלל גווניה. גוטסמן לא מתנצלת, נהפוך הוא, היא מתריסה, כמו אומרת "אטול בעצמי, מה שאינכם מוכנים לתת לי". מהו הדבר שהיא מבקשת? היא מבקשת להיות אישה, אישה כנועה, חושקת, נקמנית, אוהבת, חכמה, נגררת, קורבנית, משוגעת, מכשפת, מאיימת, חייתית, מגוננת, מאהבת, חרמנית, בתולה, קשה, קלה, יפה, מכוערת ועוד ועוד. כולן נשים, את כולן היא מהללת.


על התשוקה מאת רחל גוטסמן. הוצאת פן וידיעות ספרים. 302 עמודים.

 

מודעות פרסומת