יונתן ברג על פגישה מקרית ומעניינת עם הספר "בום שיווא: יומן מסע של סאדהו ישראלי" מאת גופל גירי

Posted on 21 ביוני 2017 של

2


האומץ שבקפיצה אל המסתורין

שבוע הספר, עבור סופרים רבים, נדמה לי, הוא שבוע מבלבל, שדרים בו יחד רגשות מנוגדים. מצד אחד, שמחה למראה הדוכנים והספרים ובעיקר קהל הקונים. השפע מעורר תקווה, כמעט מקים לתחייה את העולם אותו אתה מדמיין בינך לבין עצמך, לא בלי בושה, עולם בו הספרים הם דבר מרכזי, והקרבה אליהם היא אלמנט דרמתי בחייו של האדם. הקרבה הזו מכילה בתוכה קרבה נוספת, לחיי הרוח, הניסיון לשקף את חיינו כאן, ומתוך אותו שיקוף לחלץ גם תגובה על חיינו, תגובה שהיא הדבר היחיד שבכוחו לחלץ אותנו מהווה, ובתוכו מניפת הסכסוכים הפנים ישראליים והחיצוניים, לעבר, קודם כל, האמון באפשרות של מציאות אחרת.

אבל אוחז בך גם בלבול מול השפע הזה. הכתיבה, מעשה אינטימי כל כך, בודד כל כך, אשר במהותו הפנימית נטול שבח והדר הופך לפתע מוחצן כל כך, מוקף בקודים של העולם הצרכני. הכרוז מכריז על כל ספר כרב מכר מרתק ויוצא דופן, לכל ספר יש שבחים, לכל סופר רשימת תארים. השנה לא הצלחתי לעמוד מאחורי הדוכנים. ראיתי את חבריי הסופרים נאבקים באותו בלבול, זה הספיק לי, עומדים מול הקונים, מעט המומים מהצורה שבה החדר הסגור הפך לפתע לכיכר העיר, והספר, שהוא מעשה של אדם אחד הנשלח לאדם אחד, הופך לאחד משורת ספרים בדוכן, וההמון חולף על פניו במהירות, והנה אחד מרים אותו וכבר שומט, והא הופך לדימוי על דרך העולם מול הספר.

אבל למזלי הלכתי, כי הספרות תמיד מספקת מפגשים, והרחבה של האני והידע על העולם. בדוכן של הוצאת "בבל" עמד אדם מאחורי הדוכן שנראה שונה מכולם – תיק של סאדהו על כתפו, רסטות ארוכות, גוף רזה ומסוגף. הוא לא פנה אלי עד שלא הרמתי ספר עבה בצבע כחול שעליו תמונה של כלי כסף – קומנדל – שמשמש את הסאדהו – הנזירים ההינדיים – לרחצה וטהרה, רק אז פנה אלי וסיפר שזה ספר שהוא כתב והוציא לאור לבדו, ביוגרפיה על חייו, גופל גירי (רון שני) שמו. בחור צעיר שהסתובב באירופה ואז בילה בהודו עשור, ושב לארץ, ופה היה מהוגי הפסטיבלים הראשונים שהיה בהם זיקה להודו. שוחחתי אתו כמה דקות, כמה פעמים יוצא לחובב הודו כמוני לשוחח עם מי שבילה שם עוד לפני הבום התיירותי והתרמילאי הגדול? אבל דבר לא הכין אותו לספר המרתק שלו.

הספר נקרא "בום שיווא: יומן מסע של סאדהו ישראלי" והוא כתוב באופן דיווחי כמעט יבש, מסע ממקום למקום, מעלייה לרגל לעלייה לרגל, ממרכז רוחני אחד לאחר, מהרי ההימלאיה לגואה ולואראנסי ולהארידואר ושוב להרים ושוב לנהר הגנגס ושוב לגואה ולגוקרנה, ובכל מקום כזה הוא יושב לכמה ימים או חודשים עם נוודים טרופי חיפוש אחרים. גופל עלה למרכזים החשובים של ההינדואיזם במסע עלייה לרגל בלתי נפסק, היאטרה, שבעיקרה נודדת בעקבות שנים עשר אבני השיווה לינגם המקודשים. למד טנטרה ופילוסופיה ממורים שונים, ויצא שוב ושוב לעבר הטבע הפראי כמקור של מענה וצלילות. שנים ארוכות של חיפוש, ימים של שלווה ונוכחות, לימוד, ושוב חוסר נחת, תנועה, התמקמות ושוב בערה פנימית ויציאה לדרך. הספר חוצה את הודו אין ספור פעמים, ומגלה אותה בעידן שלפני הבום התיירותי, והבום הישראלי, והוא מספר לא רק את חייו של גופל, אלא גם את תולדות הניו-אייג', את ההסתאבות שלו, ואת הצורה שבה הפך מסעות בודדים למערכת משומנת של תנועת המונים.

אבל מהדיווח הכמו יבש הזה עולה דיוקן של אדם שמוסר את כל כולו למסע אחרי מענה רוחני, ואת הסיפור הזה, לפתע הבנתי אגב הקריאה, לא מספרים מספיק, אולי כי האנשים שעושים את המסע הזה מוסרים את כל כולם ואינם רוצים לבזבז את זמנם על התבוננות ורפליקציה, כשאפשר לחיות קרוב לאש האמת, בדוני (מקום האש במרחב בישיבה המשותפת של הסאדהו) אין שום טעם להשחית רגע. הספר הזה העמיד מולי את מוגבלות הספרות, את הגבולות הקשיחים של הספרות, ואת הקושי הגדול של חלקים גדולים מהחברה האנושית להתקרב למעשה הספרותי העכשווי, בעיקר כאלה שמחוברים חיבור עז לספרות הקדומה, שהיא בעיקרה דתית, והטוטאליות שלה מייתרת את הספרות העכשווית.

גופל מספר בדייקנות וכנות יוצאת דופן את חייו של מי שאינו יכול אלא למסור את עצמו לאותו מסע. ההתמסרות הזו, מהיכן היא נולדת? כמה מאתנו מסוגלים להגר מבלי שההגירה הזאת תכפה עלינו על ידיי מלחמות ורעב ועוני? בתוך אותה התמסרות לחיי הרוח ניצבת תכונה שנשחקה עד בלי די: עצמאות. לטעמי, את תולדות האדם אפשר לתאר כמאבק תמידי להכחדת התכונה הזאת. המערכות הגדולות, מעצם טבען, מבקשות משהו מנוגד, החברה, מטבעה המסורבל והגמלוני, זקוקה לתנועה משותפת של רבים. היא זקוקה להם בכדי לארגן את הקיום הכלכלי, את הביטחון ואת החינוך. היא זקוקה לתנועה המשותפת הזו כדי להצדיק את עצמה, אבל גם כדי למצות את היכולת שלה. התוצאה של המסע המשותף הזה הוא בעל ערך גדול: המכנה המשותף החברתי הוא זה שמחלץ את המוסר המשותף לנו, הוא זה שמחלץ את התפתחות היחסים בין העם להנהגה הפוליטית, הניסוי החברתי הוא ככל הנראה הניסוי האנושי הגדול מכולם, ואולי גם המוצלח ביותר, אבל הוא שוחק, במודע, את העצמאות וההתמסרות של היחיד.

זהו הפרדוקס הגדול: ההתמסרות לאותו מסע בודד מאלצת את ההתרחקות מהחברה, ואותה התרחקות, בהכרח, מנתקת את חיי האדם מכמה מהמוקדים החשובים ביותר לניסוח הזהות שלו, בעיקר מהמשפחה, המנגנון החשוב ביותר בכינון זהות. לאבדן זהות יש מחירים כבדים, ובלי כינון זהות חלופית, האדם מסור לכוחות פרועים בהחלט. להתרחקות הזו יש גם מחיר גופני, זה אולי נשמע טריוויאלי, אולי אירוני, אבל המסע הבודד פוגע בגוף, במובן הפשוט ביותר: המועצה הרחבה שדאגה לו – המשפחה והחברה- נעלמת והאדם נותר להתמודד לבדו. אני חזרתי מהודו בגלל קריסת הגוף, גופל היה חזק יותר, ממושמע יותר, בעל דבקות רבה יותר, נשאר שם ועבר דרך הכאבים.

לא כל אחד יכול לצאת לדרך הזו, אבל כל אחד יכול לקרוא את הספר הנהדר הזה. הקריאה בספר הזה לאורך השבוע האחרון העירה בי את הימים בהימלאיה, בואראנסי, את ההתמסרות, את הצדק העמוק שבהתרחקות מהבית, ולכן מהעיר ומהמדינה, אבל את הספר ואת גופל מצאתי בשבוע הספר, בין הדוכנים המסודרים בכיכר העיר. לכיכר הזו יצאו מביתם כל אותם אלא שנאבקים בין ההתנגדות להתמסרות לחברה – הסופרים – והתקרבו אל החברה שמקיפה אותם, ולמרות ריבוי התלונות גם דואגת להם, ומקשיבה להם. אני כותב את הביקורת-רשימה הזו כי הספר היה עבורי מסע מרתק, ואיני רואה כיצד הוא יגיע לקוראים רבים, כאלו שאינם מכירים את הכותב באופן אישי. הספר יצא לאור בהוצאה עצמאית ואפשר לרכוש אותו רק דרך המחבר. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון והנה הוא – 046930878 – לטעמי זהו ספר יוצא דופן ומרתק, שגמול הקריאה בו בתוך תוכי החברה המערבית גדול במיוחד.

 

 

מודעות פרסומת
Posted in: עיון