סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של פול אוסטר ואמיר זיו

Posted on 15 ביוני 2017 של

1


אורה כותבת על "לא ספרים" (תרגום מאנגלית) ו-low tech (אבל תהיה גם המלצה על ספר…)

שתי הרשתות שהמילה "ספרים" היא חלק משמן, או לפחות מהסלוגן שלהן, מוכרות הכל: ספרים, דיסקים, משחקי קופסה, בובות פרווה, מגבות חוף, צנצנות קפה נמס ובשמים.

אנחנו מוכרים אך ורק ספרים. כלומר, כמעט אך ורק ספרים, כי יש תחום אחד שאנחנו לא יכולים לעמוד בפניו, והוא קצת קרוב לספרים – המחברות!

זר לא יבין זאת, אבל מי שהוא חובב מחברות, מזיל ריר בעומדו מול מחלקת המחברות הקטנה אך המשובחת שלנו, ולגמרי ברור לו מדוע מחירה של מחברת הוא ארבעים שקלים, או שבעים, או מאה. יש הקונים מחברת, ולא כותבים בה, כי הם שומרים עליה כדי לכתוב בה משהו ממש ממש מיוחד. פסיכולוגיות, שמתי לב, מרבות לקנות מחברות (ופסיכולוגים ופסיכולוגיות רבים שולחים ידם בכתיבת שירה. ידעתם?)

והנה מה שכותב פול אוסטר על קניית מחברת ב"מחלקת המחברות" של "ארמון הנייר" (מתוך "ליל האוב", אותו לא קראתי, הוצאת עם עובד, עברית: ברוריה בן ברוך)

"…הבחנתי במדף אחד שהוקדש לכמה מוצרים מיובאים באיכות גבוהה: דפדפות כרוכות בעור מאיטליה, פנקסי כתובות מצרפת, אוגדנים יפניים מנייר אורז מעודן, היתה שם גם ערמה של מחברות מגרמניה וערמה נוספת של מחברות מפורטוגל. במיוחד משכו את ליבי המחברות הפורטוגליות, בשל כריכתן הקשה, קווי המשבצות והקונטרסים התפורים על נייר מוצק, חסין לכתמים, וברגע שנטלתי מחברת אחת ואחזתי אותה בידי, ידעתי שאני עומד לקנות אותה. לא היה בה שום דבר מהודר או גנדרני. היה זה פריט מעשי – מאופק, פשוט, שימושי, כלל וכלל לא מסוג הספרים הריקים שהיה עולה בדעתך לתת למישהו במתנה. אבל מצאה חן בעיני כריכת הבד של המחברת, ואהבתי גם את הצורה: עשרים ושלושה וחצי על שמונה עשר וחצי סנטימטרים, ולפיכך מעט קצרה ורחבה יותר מרוב המחברות. אינני יודע להסביר מדוע, אבל המידות הללו גרמו לי סיפוק עמוק, וכשהחזקתי את המחברת בידי בפעם הראשונה הרגשתי משהו קרוב לעונג גופני, תחושה פתאומית וגורפת של נעימות בלתי מוסברת."

עוד טכניקת כתיבה "משוכללת" חביבה על פול אוסטר, וכשהלכה אמי לעולמה, לפני קצת יותר משלוש שנים, נשאר פול אוסטר האדם האחרון, פחות או יותר, הכותב במכונת כתיבה (ואולי גם הוא נגמל לבסוף מהרגל משונה זה?)

על מכונת הכתיבה האהובה שלו כתב פול אוסטר בספר "מכונת הכתיבה שלי", (הוצאת עם עובד, עברית: משה רון), ספר הנראה ממבט ראשון כספר ילדים, אבל הוא ממש לא, ובו מסופר על חברו הטוב, סם מסר, שהיה מסתגר בחדר העבודה שלו ומשוחח שיחות נפש עם מכונת הכתיבה שלו, בעודו מצייר אותה. הספר מלווה בציוריו של מסר, והוא פשוט ומקסים.

הספרים, אגב, מצולמים על מכונת הכתיבה של אמא שלי, "אוליבטי" דגם משנות השבעים.

מיכאל כותב על "ארבעה אבות" מאת אמיר זיו (עם עובד)

מדי פעם מתפרסמת ביקורת על ספר כלשהו שכתב סופר (להבדיל מסופרת), כשהמבקר/ת נפעם/ת מיכולתו של המחבר "לכתוב אישה", כלומר לכתוב את האופן שבו נשים מדברות, פועלות, חושבות.

תמיד מוזר לי לקרוא ביקורות כאלה, כי הן מניחות שכל הנשים מדברות וחושבות באופן זהה, מה שכמובן אינו נכון. אבל נניח שכן, ונניח שבדומה לכך, גם כל הגברים פועלים וחושבים באותו אופן – אם ככה, הרי שגם צריך לדעת איך "לכתוב גברים". האם רק סופר-גבר יצלח למשימה הזו? האם לסופרת יהיה קל יותר "לכתוב גבר" בהשוואה לסופר ש"כותב אישה"? טאנה פרנץ', סופרת מתח אירית שכבר המלצתי כאן על ספריה בעבר, כותבת דמויות גבריות אמינות מאין כמוהן. כך גם טוני מוריסון (במיוחד זכורים לי "חמדת" ו"ג'אז" בהקשר הזה).

מכל מקום, אמיר זיו כתב ספר גברי מאוד. מתוך שלושת חלקיו, שניים מתרכזים בגברים, וגם החלק השלישי, הגם שהוא מסופר בקולה (האמין!) של אישה צעירה, מספר עליהם.

את העלילה (עלילות, למעשה) לא אסגיר, כי זה יהיה ספויילר בלתי נסלח. מה שכן, אפשר לספר שהחלק הראשון נפתח בחליפת מכתבים כמעט קומית בין דייר בבניין לסגן מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה, אבל מקבל אופי אפל מאוד בהמשך. החלק השני, והטוב מבין השלושה, בעיניי, מתרכז במפגש טעון במסעדה בין וטרינר לעיתונאי, שהקשר המדויק ביניהם מתפענח תוך כדי הארוחה. על החלק השלישי, שגם הוא מוצלח מאוד, לא אכתוב דבר, כדי לא לקלקל.

זה לא ספר מתח, לפחות לא במובן השגרתי של המונח, אבל הוא מאוד מותח. מצבה המוזנח של הדירה שלי בסוף השבוע שבו קראתי את הספר הוא עדות טובה לכך – לא הצלחתי להפסיק לקרוא…

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

מודעות פרסומת