שאלון המתרגמים: לי עברון על תרגום הספר "לא אנושיים" מאת פיליפ קלודל (הוצאת תמיר // סנדיק)

Posted on 6 ביוני 2017 של

1


1) לאחרונה ראה אור הספר "לא אנושיים" בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

ספרו של פיליפ קלודל בוטה מאוד, בעיטה בתחת של הבורגנות במיטב המסורת הצרפתית. הוא מורכב מ-25 סיפורים קצרים שנונים ואכזריים. יש אירוניה בכך שהספר הגיע לידי, כי האזהרה שמופיעה לפעמים בתחילתם של סרטים – "לא לבעלי עצבים חלשים" כנראה נכתבה במיוחד בשבילי, אבל הנה אני ועצבי החלשים התמודדנו איכשהו עם 25 תפוזונים מכניים. וזה היה האתגר הראשון.

האתגר השני והמהנה הרבה יותר היה התמציתיות והשנינות. קלודל כותב בקיצור יובשני, בלי מילים מיותרות, כמעט בלי סימני פיסוק, וברבים מהסיפורים יש פאנץ' ליין בסוף. כדי לשרת את השנינות ואת הפאנץ' ליין חשוב לדייק. בכך עזרה לי עורכת התרגום הנהדרת אסנת יקירה.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

כפי שניתן להבין מתשובה מספר 1, אהבה אולי אינה המילה המתאימה, אבל נאומו של נשיא צרפת הצחיק אותי:

"בני ארצי היקרים, איני יכול עוד. צר לי על שנבחרתי. צר לי על שבחרתם בי. הייתם צריכים להצביע בשביל המטומטם השני, שהתמודד נגדי. הייתי נהנה לראות אותו סובל כשם שאני סובל. הוא היה ראוי לכך יותר ממני. לא הייתי צריך להיות נשיא. זה הרס את חיי. אשתי עזבה אותי. בני שינה את מינו. הכלב שלי מת. אמי עדיין חיה. איני יודע מה לעשות עוד. הייתי רוצה, אם אין זו בקשה מופרזת, שאחד מכם יאזור אומץ ובאחת מהופעותי הפומביות הרבות יירה לי כדור בראש, בצוואר או בלב. אני, אישית, מעדיף את הצוואר. הירייה תפתיע אותי והפצע יהיה אנוש. הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אני מוקף שומרי ראש בכל רגע ורגע ודי שאגע אפילו בסכין מכתבים, מיד הם יחטפו אותו ממני. בני ארצי היקרים, הבינו את כאבי. מילדות חלמתי להיות נשיא אבל קיבלתי מושג מוטעה על התפקיד. אינני מצליח להגדיל את ההון האישי שלי. פוטנציאל השחיתות שלי מוגבל מאוד. השופטים אינם מצייתים לי והשרים עוד פחות. אפילו העוזרים שלי, גברים ונשים כאחד, מסרבים למציצות שמעת לעת אני מבקש מהם. המנהלים הכי קטנים של החברות הכי זניחות נהנים יותר ממני. כשאני יוצא לרחוב או נואם באירוע, אני שומע עלבונות מכל עבר. אפילו חוטף יריקות. אמת, לא עשיתי דבר וחצי דבר ממה שהבטחתי שאעשה, אבל בעניין הזה רק חיקיתי את השיטות של כל קודמי. יכולתי לעבוד בדואר או להיות כרטיסן ברכבת. כל כך אהבתי לשחק בקטר העץ שלי בילדותי. אמי יכולה להעיד על כך. בני ארצי היקרים, הייתי מת להגיד לכם שתקפצו לי, אבל המסורת מחייבת אותי לברך אתכם לרגל השנה החדשה. אני מאחל לכם אפוא כאבי לב לרוב, מחלות, אסונות, שכול ואבל, תאונות, סבל וייסורים לכם ולמשפחותיכם. לכו כולכם להזדיין בתחת. מוּתי הרפובליקה, מותי צרפת."

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

עוד בילדות תרגמתי לעצמי שירים ופזמונים אהובים במחברות, מתוך התשוקה לגעת בטקסט שריגש אותי, לעשות אתו משהו. וכשקראתי ספרים שידעתי שהם מתורגמים מאנגלית הייתי מתרגמת אותם בחזרה בראש. באוניברסיטה למדתי ספרות אנגלית וצרפתית והיה לי ברור שאני עוסקת ואעסוק בטקסטים, בספרות, בשפות. עבודת התרגום המקצועית הראשונה שלי הייתה תסכית רדיו ל"קול ישראל", "איש הגבינה" מאת מלווין סיימונס. אני כתבתי שני תסכיתים (שהוקלטו בבימויו של טל פרידמן) ואחר כך הציעו לי גם לתרגם את התסכית של סיימונס, שכלל שירה חרוזה ומשחקי מילים מהנים.

 

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

כשהייתי סטודנטית פניתי להוצאת שלגי, שמתמחה ברומנים רומנטיים, לא זוכרת אם זה היה בעקבות מודעה שהם פרסמו או שפשוט ניסיתי את מזלי בהוצאות שונות. הספר הראשון שתרגמתי בשבילם היה "אל תשלח פרחים" מאת סנדרה בראון.

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

על שני חלקי השאלה אני כמעט יכולה לענות את אותה תשובה: "אין דלת" מאת תומס וולף שתרגמתי לאחרונה להוצאת "תשע נשמות". הפרוזה המפעימה של וולף היא כמו נחשול רגשי ומוזיקלי שסוחף את הקורא (ועלול גם לסטור לו ולהשליך אותו לחוף). היו רגעים שהתחשק לי להטיח את הראש בקיר. ואחר כך, כשהצלחתי 'לפצח' פסקה, רגעי עונג צרוף. זה ספר שאני שמחה וגאה בו מאוד, ומקווה שיזכה עוד לחשיפה רבה ולקוראים רבים.

אבל מבחינת ההנאה הוא רק במקום השני, משום שהספר שנהניתי לתרגמו יותר מכול הוא "מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן, שתרגמתי לתמיר//סנדיק ספרים בשיתוף עם הוצאת א(ה)בות ועומד לראות אור בקרוב. מבין הרומנים של אוסטן אולי "מנספילד פארק" אינו האהוב ביותר על רוב הקוראים (וגם לא היה האהוב עלי ביותר) עד שנכנסתי לעובי הקורה. כשתרגמתי הרגשתי כאילו אני מציצה אל מאחורי הקלעים בתיאטרון מריונטות ועומדת ליד המפעילה (הפורצת מדי פעם בצחוק מרושע על חשבון הדמויות) וגם כאילו אני מבקרת בסדנה של בעל מלאכה גאון. יש בספר הזה אירוניה וארס-פואטיקה עכשוויות מאוד. הוא ליווה אותי במשך זמן רב וכשגמרתי לתרגם אותו הייתה לי תחושת אובדן: לא עוד משפטים עסיסיים להיאבק בהם כדי לשמר גם את התחביר המפותל וגם את ההומור המרנין, לא עוד אבחנות דקות ויפהפיות על אופיין של הדמויות, על דינמיקה של יחסים ושל יצירה. אבל אתנחם בספר המוגמר.

 

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

אני מעריכה מאוד את שתי המורות שלי לתרגום ועריכה (למדתי במכללת עלמא), אילנה המרמן ועתליה זילבר, ואת המורה שלהן, אמציה פורת, שרוחו שרתה על השיעורים. אי אפשר גם שלא להזכיר את הקולגה שלהם, נילי מירסקי. מבין הקולגות שלי יש כמה וכמה אנשים שעושים עבודה נהדרת ותענוג לעקוב אחריהם. אזכיר כמה שמות ובטח חסרים פה רבים וטובים: עדה פלדור, שרון פרמינגר, מיכל אלפון, ניר רצ'קובסקי, טלי קונס.

 

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

היות שכבר השבתי פעם על השאלון של קורא בספרים (כאן) לא אחזור על עצמי, ואציין רק ספר שקראתי לאחרונה בהנאה רבה: "כל הג'אז הזה" מאת סנונית ליס. זה ספר מותח וסוחף, שבאמת אפשר (וגם רוצים) לקרוא אותו ברצף בלי הפסקות, וכשמגיעים לסוף המפתיע מעריכים אותו אפילו יותר. ואחרי שחולפת התלהבות הקריאה, מגלים שהדמויות (הבנויות ומאופיינות היטב כל כך) נשארות בראש ובלב יחד עם מחשבות ותובנות שהספר מעורר. שהוא לא רק סוחף אלא יש בו עומקים מהדהדים.

ספר שלא זכה להערכה מספקת הוא "כשהמזל בא, צריך להזמין אותו לשבת" מאת מרים פרסלר. ספר ילדים/נוער שמשתכן עמוק בלב ובראש, ועדיין ספון שם כעבור שנים.

***

לי עברון, ילידת 1975, משוררת ומתרגמת, שני ספרי שיריה "יבשות נעות" ו"דבר בלתי נראה" ראו אור בהוצאת פרדס, תרגמה ספרים רבים מאנגלית ומצרפתית ובהם "העדינות", "המזכרות" ו"אני מרגיש יותר טוב" מאת דויד פואנקינוס, כותבת ביקורות על ספרי ילדים ונוער מתורגמים באתר "הפנקס".

בימים אלה רואה אור הספר "לא אנושיים" בתרגומה (הוצאת תמיר//סנדיק).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

לפני כמה ימים מתה אשתי. בלי כל התראה. כפוית טובה שכמותה. החלפתי אותה מיד. לקחתי אותה אחת. למה לשנות. ביום ההלוויה באתי יחד איתה. כל הקולגות באו להלוויה. דוראן ניגש אלינו. הוא נראה מופתע. חשבתי שאשתך מתה. נכון, אחרת לא היינו כאן. אז מי זאת. זאת אשתי. זה בדיוק מה שאמרתי. לא תפסת. זאת אישה אחרת. אבל היא נראית ממש כמו אשתך. ברור כי לקחתי אותה אחת. אה אוקיי. אני שונא שינויים. עדיין מייצרים אותה אבל ליותר זמן. היה לי מזל.

גבר הולך לשירותים ומגלה שאיבר מינו נעלם, גופתו של חסר בית נמכרת כמיצג אמנות, מסיבת התאבדות, נישואים עם דובים ומחנות ריכוז לעניים – נושאים אלו ועוד נכללים באסופת הסיפורים הסאטירית, הסוריאליסטית וחסרת הרחמים של פיליפ קלודל. בשנינות, עורמה וכשרון רב עומד קלודל על הרעות החולות של התקופה המודרנית, ונוגע בין היתר בניכור בין בני הזוג בחיי הנישואים, יחסי הורים וילדים, פערי מעמדות ודקדנס תרבותי.

הסופר הצרפתי עטור השבחים מגיש לקוראיו נתח אנושיות נא, מתוך תפיסה שספרות תפקידה לעתים לנער ולעורר את הקוראים. בקטעים מדויקים וחדים, ללא סננים וללא גינונים, הוא מציג את ההוויה האנושית במערומיה ומפתיע שוב ושוב את הקוראים. "בלא אנושיים ניסיתי לשים עלינו אף אדום, להקצין משהו אמתי כדי לעמוד על עומק הגיחוך. קיוויתי למתֵן את האכזריות שקיימת בחברה שלנו, בכך שאוציא לאור השמש את הגרוטסקיות שבה כדי שנוכל לצחוק עליה, וכך אולי גם לשפר אותה, אף על פי שאין לי אשליות בנושא: היומרות שלי צנועות במיוחד", אומר קלודל. "לא אנושיים נכתב בהשראת עובדות אמתיות. כל דמיון לאנשים או אירועים אמתיים אינו מקרי כלל וכלל. פשוט הגזמתי קצת. ממש בקטנה. ויש לי רק מטרה אחת: לגרום לאנשים לצחוק, גם אם באי-נוחות, על חשבוננו – וקודם כול, על חשבוני".

פיליפ קלודל הוא סופר, קולנוען ומחזאי צרפתי. ספריו "הנפשות האפורות", "הדו"ח של ברודק", "הנכדה של מר לין" ו"העץ של בני טורג'ה" זכו בפרסים רבים ובשבחי הביקורת ברחבי העולם. "שקשוק המפתחות", שראה אור בהוצאת תמיר//סנדיק נבחר על ידי עיתון "הארץ" לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2015. הוא כתב וביים ארבעה סרטים לרבות "לאהוב אותך מאז" בכיכובן של אלזה זילברשטיין וקריסטין סקוט תומאס, שזכה בשני פרסי סזאר.

מודעות פרסומת