סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של עדית המילטון ומרטין היידיגר

Posted on 18 במאי 2017 של

1


אורה כותבת על "השפה" מאת מרטין היידגר (פרדס, עברית: דנית דותן ומיכאל פרידמן)

קשה מאד "להמליץ" על ספרים לקורא אנונימי, חסר פנים, שאינך יודע עליו דבר וחצי דבר (מה גם שהקוראים של טור זה אינם מרבים, וזה בלשון המעטה, להגיב על מה שאנו כותבים). לפיכך מה שאני כותבת הוא בחזקת הגיג שספר מסוים היה הטריגר שלו. "אני רק אניח את זה ככה" והקורא ישפוט אם מתאים לו אם לאו.

ההקדמונת הזו חשובה משום שמדובר בספר פילוסופיה לא פשוט, וגם של פילוסוף שנוי במחלוקת בשל הזדהותו המוצהרת עם תורת הגזע הנאצית.

מדובר בספרון קטן בן 73 עמודים בסך הכל, שמחציתו – מול העברית – הטקסט בגרמנית. למעשה זוהי הרצאה שנשא היידגר בשנת 1950, כששיר של גאורג טראקל, "ערב חורף" מהווה את הציר להסברת הרעיון המרכזי והוא "השפה מדברת". חשוב לקרוא את ההקדמה מאירת העיניים של המתרגמים, וכמובן את הערות השוליים (אה… ידוע שבדרך כלל מתעצלים לעשות זאת, בעיקר אם עורכי הספר תקעו אותן בסוף. אבל הפעם הן בגוף הטקסט, והן חשובות).

כבר בהכרזה "השפה מדברת" יש קושי. שכן בגרמנית נאמר למעשה ש"השפה משפתתת", פועל שאינו קיים בעברית, ובעוד שבעברית יש אמירה כבר במשפט הזה, בגרמנית זה נשמע כמו "סתם" טאוטולוגיה. (מסתבר בהמשך שלא).

הטיעון המרכזי של היידגר, אם הבנתי נכון (ובהחלט יש מצב שלא) הוא שהשפה אינה כלי להעברת אינפורמציה ורעיונות בין אנשים, אלא שהרעיונות כבר נמצאים בילט אין בתוך השפה (זה ניסוח מאד חופשי שלי). היידיגר מסכם זאת כך:

"האדם מדבר רק בכך שהוא תואם לשפה.

השפה מדברת.

דיבורה מדבר עבורנו במדובר".

בשונה מווגנר, שבמקרה שלו ניתן אולי לעשות הפרדה בין האיש ודעותיו לבין יצירתו, כאן אין אפשרות לעשות זאת, שכן היידגר מדבר על השירה כצורת הביטוי ה"טהורה" של השפה, וכמו כן מבדיל בין שפות מדברות, הגרמנית למשל, לכאלה שלא, כשהשפות המדברות הן "נעלות" יותר.

שפה היא נושא מרתק, מבחינה נוירולוגית, פסיכולוגית ופילוסופית. גרעין הרעיון של היידיגר מרתק.

ערב חורף (תרגום דותן ופרידמן)

שֶׁלֶג צוֹנֵחַ כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן פְּתִיתִי,

פַּעֲמוֹנֵי עֲרְבִית אֲרֻכּוֹת מְהַדְהֲדִים,

הַשֻּלְחָן מוּכָן וּמְזֻמָּן לְרַבִּים

וְהַבַּיִת – מְאֻרְגָּן לְמוֹפְתִי.

אֶל הַשַּׁעַר בִּשְׁבִילֵי אֲפֵלָה

יָבוֹא לֹא-אֶחָד מִנְּדוּדִים.

בְּזָהֹב פּוֹרֵחַ עֵץ הַחֲסָדִים

מֵהֶעָסִיס הַקַר שֶׁל הַאֲדָמָה.

בִּדְמָמָה נִכְנַס נַוָּד;

כְּאֵב אִבֵּן אֶת סַף הַדֶּלֶת.

שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן קוֹרֶנֶת

אוֹרָה טְהוֹרָה מִיַּיִן וּמִפַּת.

מיכאל כותב על "מיתולוגיה" מאת עדית המילטון (מודן, מאנגלית: אלה אמיתן)

השמועה – הנכונה, כנראה – מספרת שכשג'ואן רולינג הגישה את כתב היד של "הארי פוטר", המוציא לאור חשש שנערים לא ירצו לקרוא ספר שנכתב בידי אישה, ולכן הוסיפה רולינג לשמה את האות ק', על שם סבתה קתלין (למרות שאין לה שם שני), וכך "נולדה" הסופרת ג'יי קיי רולינג.

איך זה קשור לספר "מיתולוגיה"? על המהדורה שברשותי – בהוצאת "מסדה", לפני שהספר עבר ל"מודן" – מופיע השם "ע. המילטון". אני תוהה אם מאותה הסיבה.

מכל מקום, עדית המילטון הייתה סופרת, מורה ומנהלת בית ספר לבנות, שהתחילה ללמוד (בבית, בעזרת הוריה המחנכים) לטינית ולימודים קלאסיים בגיל שבע. הספר הזה, שנכתב בשנת 1941, נחשב במשך שנים רבות לספר המבוא הטוב ביותר שנכתב על המיתולוגיה היוונית, ועד היות הוא מופיע ברשימות קריאת החובה של חוגים ללימודים קלאסיים, גם בארץ.

סיפורי המיתולוגיה חיים עד היום, והם מהדהדים בשפה, בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובספרות. המילטון מספרת אותם נפלא, משימה לא קלה, כפי שהיא מעידה בהקדמה:

כדי לכתוב ספר על מיתולוגיה חייבים לשאוב ממקורות שונים ונבדלים זה מזה. מרחק של 1200 שנה מפריד בין הסיפורים הראשונים שמסרו לנו את האגדות המיתולוגיות לבין האחרונים. שונים סיפוריהם זה מזה כ"סינדרלה" מ"המלך ליר"…

השתלדתי לפקוח את עיני הקורא להבחין את ההבדל הקיים בין הסופרים השוניםזה מזה כל כך. ככתות הכל, כשנוטך אדם ספר ממין זה אין הוא שואל אם הצליח המחבר לספר את הסיפורים הישנים הללו בצורה מעוררת עניין, אלא באיזו מידה עלה בידו לקרב את הקורא אל המקור.

הספר מחולק לשישה חלקים, שמציגים, כמובן, את האלים האולימפיים ואת עלילותיהם, וגם את הגיבורים והאוהבים, הנבלים והמלכים, המפלצות ויצורי היער והים שמאכלסים את הקורפוס העצום של סיפורי המיתולוגיה.

אבל המילטון לא רק מעבירה אלינו את העלילות, היא גם משלבת בהן פרשנות ומידע, שהופכים את הסיפורים לעשירים ומחכימים יותר:

היוונים יצרו את אלוהיהם בדמותם ובצלמם. רעיון זה לא עלה כלל על דעת איש קודם לכן. עד אז לא היה להם לאלים דמיון עם המציאות; שונים היו בדמותם מכל יצור חי. במצרים, למשל… אלה בעלת ראש חתול, המעידה על אכזריות קשה ובלתי-אנושית, או ספינקס מסתורי ואלים, התלוש מכל יצור שיש בו רוח חיים… בארם נהריים תבליטי חיות ויצורים שלא היו ולא נבראו: אדם בעל ראש ציפור, אריה בעל ראש שור, ושניהם בעלי כנפי נשר

כאלה היו האלים שהעולם הטרום-יווני סגד להם. ואם נדמה בעיני רוחנו שאנו מעמידים לידם פסל של אל יווני – כה פשוט וטבעי בכליל יופיו – הרי נבין, כי אמנם רעיון חדש בא לעולם, ועם בואו נעשה היקום רציונלי.

יש ספרים מוצלחים רבים שמספרים היטב את סיפור המיתולוגיה היוונית, למשל ספריה של שהם סמיט ("מפלצות מיתולוגיות" וגם הסדרה על גיבורים, גיבורות ותחבולות; ספרים אלה כוללים גם מיתוסים של תרבויות נוספות, לא רק זו היוונית) או "אטיקוס – מספר הסיפורים" מאת לוסי קוטס (אחד הספרים המוצלחים בנושא לגילאים הצעירים). ספרה של המילטון מתאים לנוער (אני קיבלתי אותו מהוריי בגיל 11 בערך) ולמבוגרים כאחד. 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

 

מודעות פרסומת