ראיון עם יעל שכנאי לרגל צאת ספרה "ילד רע" (הוצאת כנרת זמורה)

Posted on 16 במאי 2017 של

2


הי יעל, אנחנו נפגשות כאן לרגל צאת ספרך "ילד רע". ספרי לנו קצת על הספר, מנין הגיע הרעיון לספר? איך מתמודדים עם הדילמה המוסרית והרגשית שעומדת בלבו?

הספר הוא דרמה פסיכולוגית משפחתית שעוסקת במשפחה המתמודדת עם גילוי נורא וטרגי של פשע שביצע הבן הבכור עוד בהיותו קטין, שנתיים קודם לגילוי ולמעצרו בידי המשטרה. משפחה, שבתקשורת ובשפת היומיום אנחנו קוראים לה "נורמטיבית", הורים ממעמד בינוני פלוס, מתגוררים בחיפה, האם עובדת סוציאלית במחלקה לילדים חולי סרטן והאב מאמן סיף. נוסף לבן הבכור, בן ה- 19 וחצי ביום המעצר, יש עוד זוג תאומות בנות 16 וחצי. הספר למעשה הוא לא תעלומת רצח, ולא עוסק לא ברוצח ולא במשפחת הקורבן, אלא במה שקורה לנותרים אחריו. למשפחה המרוסקת וההמומה ולדרך שכל אחד מבני המשפחה עושה אחרי שהרעם הזה נופל עליו ביום בהיר. באשר להתמודדות עם הדילמה המוסרית והרגשית העומדת בלבו של הספר, הדילמה היא של בני המשפחה ולכל אחד יש את ההתמודדות שלו. ואולם, במרכז הספר עומדת הגיבורה המספרת שהיא אמו של נדב, הבן הרוצח. למעשה, הספר הוא הקול הדובר שלה כשדרכה אנחנו כקוראים, רואים את כל היתר ומקבלים את המידע על התמודדות כולם. אווה, אמו של נדב, היא גיורת גרמנייה ומכאן שהיא נושאת על גבה מטען יהודי/גרמני/רגשי אשמה קשים והמון דילמות באשר לעד כמה היא נושאת עליה את הסיבה אולי, להפיכתו של נדב לרוצח. שלא לדבר על כך, שמכאן, היא מתמודדת עם שאלת הרוע. הרוע האבסולוטי, מקור הרוע, גנטיקה של הרוע, ועוד. בתור נערה שעזבה את גרמניה והמשיכה לישראל והתגיירה מסיבות הומאניות ומוסריות ואיבדה בשל כך את משפחתה הגרעינית שהתנכרה לה על כך, היא לא תניח לזה לקרות פעם שנייה והיא דבֵקה בבן שסרח כי ילד הוא לא מישהו שנוטשים. בכל מחיר.

לצד ביקורות מפרגנות בעיתונים וברשתות החברתיות, "ילד רע" זכה לביקורת קוטלת אחת שעוררה רעש בעקבות הבוטות שבה נכתבה. בתור מי שפרסמה מספר ספרים, מה יחסך לביקורות? כיצד מתמודדים עם ביקורת שלילית על ספר שכתבת?

לשמחתי, הספר באמת מחובק מכל עבר, ואני שמחה שהשאלה הזו עולה כאן. שאלת הביקורת הקוטלת שעלתה ונכתבה בבוטות כל כך. ללא ספק, לא נעים לקבל ביקורת כזו, אך כיוון שמי שקורא אותה ואני מאמינה שמי שקורא אותה הוא גם נבון ומבין ספרות, גם אם עדיין לא קרא את הספר, מגלה את הרדידות שבה נכתבה הביקורת ואת חוסר ההעמקה בספר מצד המבקרת. נכתבו בה משפטים מופרכים שאינם תואמים את המציאות המוצגת בספר וגם נימת הביקורת הייתה לעגנית, מתנשאת, מזלזלת ובזה לסופרת ולספר. זהו הספר השלישי שהוצאתי לאור. ביקורות הן משהו שסופר מצפה לו בדריכות. ואני חייבת לומר שאפילו ציפיתי לביקורת שיש בה גם צדדים שמעידים על כך שאולי יש משהו בדמות מסוימת, באפיזודה מסוימת אולי בסוף של הספר כפי שבחרתי לסיים אותו, שלא תאם ספרותית לטעמו של המבקר, וזה חשוב. חשוב לומר כל דבר על כל ספר, אלא שחשוב להיות נאמן לספרות ללא שימוש בלעג, בהתנשאות ובקוצר רוח. כשמבקר לוקח ספר על מנת לכתוב עליו ביקורת, הוא צריך להתייחס בכל הרצינות למטרה שעומדת לפניו. לקרוא את כולו, ולא באופן רנדומלי "לדוג" 30 עמודים מההתחלה, מהאמצע ומהסוף, ובוודאי שלא לקרוא את הכריכה ועוד כמה עמודים כדי לסיים את המטלה כ"זבנג וגמרנו." לביקורת יש חשיבות כל זמן שהיא נאמנה לכללים של יושרה ולשמחתי התברכנו בכמה וכמה מבקרים כאלה בעולם הספרות שלנו. חבל שיש מבקרים שמחללים את תפקיד הביקורת. לאלה, אין מקום בעולם הביקורת הספרותית.

הגעת לעולם הספרות מעולם הפרסום, איך ולמה עשית את המעבר? האם יש קווים משיקים בין התחומים?

עד שנת 1998, כשבני השני נולד, עבדתי בפרסום ואהבתי את העולם הזה. עבדתי תחילה במשרדי פרסום ואחר כך עברתי לצד המפרסם. התפקיד האחרון שלי בפרסום היה למעשה אחראית יחסי ציבור וקידום מכירות של סמל"ת, סוכנות מכוניות לים התיכון, יבואנית פיאט, אלפה ולנצ'יה, שזהו תפקיד משיק לתפקידה של מנהלת הפרסום שאפילו חלקה איתי חדר במחלקה. עולם הספרות לא זר לי כיוון שנולדתי בבית ספוג ספרים, כתבתי בילדותי ובנעוריי והשפה העברית היא למעשה אהבת חיי. כיוון שסיימתי לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה והתגוררתי כמה שנים בלונדון, גם האנגלית שלי טובה ולכן כשעזבתי את סמל"ת באמצע ההיריון עם בני בשנת 1998, הייתי בשמירת היריון והתחלתי לתרגם עבור הטלוויזיה החינוכית את התכנים והרציונל מאחורי פרקי סדרת "רחוב סומסום" שהייתה אז הפקה משותפת לטלוויזיה הישראלית-ערבית והפרקים היו בחלקם בערבית. משם המשכתי לתרגום של כמה ספרים בהוצאות קטנות ואז למעשה עברתי ללימודי תעודת עריכה והצעתי את עצמי כעורכת פרילאנס להוצאות ספרים. עשיתי את המעבר הזה כי רציתי להיות עצמאית, אחרי שנים רבות של עבודתי כשכירה והייתי זקוקה לשעות גמישות לאחר לידת בני. אחרי שנים שבהן ערכתי כפרילנסרית בהרבה הוצאות ספרים, החלטתי ב 2014, לפתוח את הוצאת רימונים ואני אסירת תודה על ההחלטה הזאת למרות העליות והמורדות שהתחום הזה ידע ויודע ועוד יידע בעתיד. הקווים המשיקים בין התחומים של עולם הפרסום ועולם הספרים הם בעיקר בתחומי השיווק וההפצה. מבחינתי, עולם הספרות הוא העולם שבו אני מרגישה ש"הגעתי הביתה". זהו בהחלט המקום שלי.

את מחזיקה בהמון כובעים בעולם הספרות: מו"לית, סופרת, מתרגמת ועוד. איך את מנווטת בין כל התפקידים הללו? האם יעל המו"לית שונה מיעל הסופרת? כיצד?

אני מרגישה שאני מנווטת מצוין בכל התפקידים האלה כי הם מהווים את כל התכנים כמעט שמרכיבים את עולם הספרות והמילה הכתובה. אני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה בעשייה ספרותית. אם אני כותבת, אם אני מו"לית, אם אני מתרגמת ספר ילדים או נוער ואם אני מעבירה סדנת כתיבה או עריכה פרטנית או קבוצתית. עבודת העריכה והטיפול בטקסטים אהובה עליי כל כך. זאת יצירה בפני עצמה. לגרום לרומן להפוך ליצירה מהודקת וסוחפת אחרי שהגיע אליי ככתב יד גולמי ומאוד לא מפותח, זו דרך נפלאה שעושים עם כותב, והסיפוק בה עצום. באשר לתהייה אם יעל המו"לית שונה מיעל הסופרת, אני מאמינה שכן. כמו"ל, למרות שאני מחוברת לכתבי היד שאני בוחרת להוציא בהוצאה, הראיה שלי היא ספרותית ומסחרית. בכתיבה שלי, הראייה היא ספרותית בלבד. אין לי שום משקפיים מסחריות כשאני כותבת את הספר שלי וגם עושה הכול כדי להתרחק מכל קשר בין הספר שאני כותבת, להוצאת הספרים שאני מנהלת. עד כדי כך חשובה לי ההפרדה ולכן גם הוצאתי את ספרי הקודם והספר הנוכחי, בהוצאות לאור אחרות, כי היה חשוב לי לקבל את הגושפנקא ולהיבחר על ידי אנשי ספר אחרים מהוצאות אחרות, בזכות כתב היד והאיכות שלו. יש חשיבות לכך שבעניין של הספר שלי, אני לגמרי אצא מהתמונה של כל מה שאינו נוגע לכתיבה נטו. שאנשי מקצוע אחרים יבחרו בו, ירצו בו, יחבקו אותו, יערכו אותו ויפיצו אותו לחנויות, כמו גם ייחצנו אותו. במקרה הזה, אני כותבת נטו מבלי להתייחס בשום עניין ואופן לצד המו"לי של העניין.

האם יש קונפליקטים בין התפקידים? היכן יש התנגשויות ואיך פותרים אותן?

אין שום קונפליקט מבחינתי בין להיות מו"לית, להיות סופרת, עורכת ו/או מתרגמת. הקונפליקט היחיד הוא לא קונפליקט אלא קושי קל בכך שאם אני עורכת באופן פרטי ספר לאדם שרוצה בסוף העריכה לפנות להוצאות לאור ותחילה מבקש ממני שאוציא לו את הספר, אני לרוב עושה את ההפרדה ואז לפעמים תוהים מדוע. אם את מאמינה שהעריכה היטיבה את הספר מדוע לא תרצי להוציא אותו? והשאלה של הכותב בהחלט הגיונית. אלא שהתשובה שלי היא פשוטה ואמיתית לגמרי. יש אינסוף ספרים וכתבי יד, אני לא יכולה להוציא כל ספר גם אם אני חושבת שהוא טוב מאוד וראוי להוצאה לאור, ומסיבות מגוונות. החל בתקציב שנתי להוצאה לאור שלא חורג ממספר מסוים של כותרים, עבור דרך, החלטה להוציא X ספרים שהם ספרי מקור, Y שהם ספרי תרגום וZ-  שהם ספרי ילדים או נוער, או חריגה ממכסת הספרים שהוחלט להוציא בשנה הקרובה. ברגע שכותב מבין את זה, הכול עובד מצוין. אני עדיין מבטיחה לעזור בהפניית כתבי יד טובים להוצאות אחרות, והראיה לכך היא שאכן ספרים שהפניתי להוצאות לאור אחרות, לאחר העריכה שלי, התקבלו שם ויצאו לאור לשמחתי ולשמחת הכותב. לתרגם אני מתרגמת בדרך כלל ספרי ילדים ונוער בהוצאה שלי ולערוך אני עורכת לעתים גם להוצאות אחרות בעיקר עריכות תרגום. הקונפליקט פה מתבטא בתעריפי התשלום. לעתים אני מקבלת בהוצאת ספרים אחרת, תגמול נמוך מכפי שאני הייתי משלמת לעורך תרגום אצלי. וכאן מגיע קונפליקט, איך יכול להיות שקולגה שלי משלם כל כך נמוך, לעומתי, כשאני כהוצאה בעלת פחות משאבים מהוצאה בינונית או גדולה, משלמת יותר. במקרים כאלה אני אכן מתמקחת ואם אני מצליחה להעלות את התעריף, גם אם קרוב לתעריף שאני משלמת, אני עושה את העבודה. במקרה שלא – אוותר עליה.

מה את חושבת על שוק המו"לות בארץ ולאן פניה של הספרות בארץ ובכלל?

זאת שאלה גדולה. לא גדולה, ענקית בעצם. אני מניחה שקשה מאוד לענות חד-משמעית על שאלה כזו. שוק המו"לות בארץ ספג חבטות קשות בשנים האחרונות והטלטלה עדיין נותנת את אותותיה. ייקח זמן עד שהשוק יתייצב לגמרי ובינתיים קמות  אלטרנטיבות שהן אמנם אלטרנטיבות שוליים כעת אבל אין לדעת לאן המגמה תתפתח. אני עוקבת בעניין אחרי המגמה הזו שהיא מעניינת ומרתקת מבחינת השוק. הוצאות אינדי, ספרים שיוצאים דרך גיוס מימון המונים וספרים דיגיטליים, אלה הן אלטרנטיבות מעניינות כל זמן שהספרים שיוצאים במסגרת הזו, הם ספרים ראויים. וכאן מגיעה תשובתי לאן פניה של הספרות בארץ ובכלל. הספרות תחיה לעולם. היא פשוט תשנה צורה גם בשיווק שלה וגם באופן יציאתה לאור. גם הכתיבה משתנה ויהיו ז'אנרים חדשים ותתי-ז'אנרים. כל זמן שיש מי שיקרא ז'אנרים שונים וחדשים, יהיה מקום לכולם. זה חלק מהקִדמה, מההתחדשות ומהשינויים שאנחנו עוברים במאה ה-21 ונמשיך לעבור. ואני בעד קולות חדשים, חדים ובועטים. כל זה רק מעודד את היצירה ואת חריפות המחשבה.

ולסיום – נשמח אם תמליצי לנו על ספר משובח שקראת לאחרונה, או על ספר חבוי שכדאי שנכיר.

אני אבחר שני ספרים, ברשותך. האחד ישראלי והאחר מתורגם. לאחרונה קראתי נובלה שיצאה בהוצאת "תשע נשמות", שמה "טיולי יום א' של ז'אן דזר" מאת ז'אן דה לה ויל דה מירמון. הנובלה היא פנינה ספרותית של סופר שנפטר בגיל צעיר מאוד, בן 27, והותיר אחריו את הנובלה הזאת, שמתארת את חייו של פקיד אלמוני שנבלע בהמון המשוטט להנאתו ברחובות פריז. סדר יומו מונוטוני וקבוע וימיו חולפים בהמתנה ליום ראשון. יום ראשון הוא כל חייו של ז'אן דור כי אז כדי להפיג את בדידותו, הוא משוטט ברחובות פריז, קורא את שלטי החנויות, חולם חלומות ופעם אחת אף מחזר אחר נערה צעירה שמהפכת את חייו. לכאורה. עולמו מתמלא בפרטים שאיש לא היה שם לב אליהם. הספר מעורר מחשבות רבות על הרחוב וה"חוץ" ותפקידם בעולמו של אדם ומעלה תהיות רבות באשר לשעמום ולבדידות, כמו גם לתכנים הממלאים את חיינו. הספר האחר הישראלי, הוא ספרה של גפנית לסרי-קוקיא, "הים של וינה" בהוצאת כנרת זב"מ דביר. הספר הוא קובץ סיפורים קצרים ונפלאים, שנפרשים לאורך השנים שעל סף מלחמת  העולם השנייה. חייהם של האנשים שמתוארים בסיפורים, מלאי מסתורין ואופל יחד עם רגעי אהבה ויצירה. אהבתי את השפה ואת רוח התקופה שבספר. ממליצה מאוד מאוד.

***

יעל שכנאי, ילידת תל אביב, נשואה ואם לשניים ומתגוררת בגבעתיים. סופרת, מו"ל הוצאת רימונים, עורכת ומלווה כותבים ומתרגמת ספרי ילדים. שכנאי הוציאה לאור את "פירורי קינמון", קובץ סיפורים קצרים (2008, הוצאת רימונים), ו"אור נדלק במרפסת", רומן (2012, הוצאת מעריב). ילד רע הוא ספרה השלישי.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

בערב אפריל נעים חוזרים בני הזוג אווה וגדעון פרנקו למעונם ומגלים שמול ביתם ־ מבצרם חונה ניידת משטרה. בנם הבכור מואשם ברצח ללא מניע. מרגע זה שום דבר לא נותר כשהיה.

אווה — עובדת סוציאלית במקצועה, גיורת ששורשיה נעוצים בעוולות מפלצתיות מהעבר — אכולת אשמה. היא מחפשת ללא לאות אחר מקור הרוע, מתוך צורך עז להבין מה הוביל את בנה־יקירה לבצע מעשה רצח בדם קר בלי הבעת חרטה או רגשות כלשהם, בעוד גדעון, ספורטאי ובן למשפחה ממלח הארץ, הולך ומתרחק, הולך ומסתגר בתוך בושתו, ובנותיה הצעירות, התאומות, הולכות ונשמטות ממנה.

ברגישות מעמיקה ובמבט חומל עוקבת יעל שכנאי אחר השלכות הרגע שבו הכול נעצר ונשבר ופורשת בילד רע כרוניקה של חיים בקריסתם, התנפצותה של משפחה לרסיסים, לפרודות קטנות של כאב אנושי, וניסיון כמעט נואש להמשיך הלאה. מחדש

מודעות פרסומת