השאלון עם אילנה וייזר-סנש, מחברת הספר "על בהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

Posted on 15 במאי 2017 של

1


1) מהם הספרים האהובים עליך? 

שניים עומדים מזה שנים בראש הרשימה שלי: "מגילת סן-מיקלה" של אכסל מונתה  ו"רסיסים" של אן מייקלס.

דומה שבשני הטקסטים האלה חבוק העולם כולו. האחד מדבר על מסע  בזירות אנושיות ומחוזות שונים על פני אירופה, מפגשים וארועים שפקדו את המספר, נוסע מלא פליאה ופעור העובר בו בזמן מסע פנימי מתוך כמיהה למחוז חפץ שבאי קאפרי. מייקלס מתארת בפרוזה שנוגעת בשירה, בשפת יופי אינסופית ומטלטלת אנושיות וכאב,  רוע, הצלה וגעגוע, מימוש ופרידה ואהבה.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך? 

כמובן "מסעות מור החמור", סיפור מכמיר ומתוק ונשכח מעט של לאה גולדברג על חמור תם וסקרן שיוצא לטיול בכרך ובכפר ולומד מעט על החיים. מאז ילדותי הולך אתי הספר הזה לכל מקום, ממתין בהכנעה על מדפי הספרים שלי ונשלף מדי פעם לקריאה כשמזדמן במחיצתי ילד עם אוזן כרויה.

3) מה הספר האחרון שקראת?

"ימי עלמה ותום" של דן שביט, עורך הספר שלי "על בהונות". זהו טקסט מורכב, חכם ומרתק על החיים והתיאטרון ומה שמתרחש ביניהם, כאשר הזייה סוחפת, מערבלת ומטשטשת את הגבולות שבין מציאות לאמנות.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

"הביתה" של אסף ענברי. האמת היא שבעודי קוראת הייתי שבוייה בתוך תהייה מפותלת מתוך נסיון לזהות משהו שאולי אני מחמיצה. אני עדיין ממתינה להסבר כלשהו לגבי אותו דבר מוחמץ. 

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך? 

הספר "אוסטרליה" של עירית דנקנר קאופמן. עירית היא כותבת חכמה ומדוייקת, תאוריה הלכאורה מרושלים משהו כמו מותירים שוליים למחשבה ולרגש- הם למעשה מלאכת מחשבת של אירוניה דקה ומודעות להשפעתו של טקסט על הקורא. כאב הוא התימה המרכזית של דנקנר-קאופמן וכתיבתה רווית האנושיות משליכה סימני דרך מתעתעים, כמעט אגביים שהולכים ומטביעים את הקורא עד אבדון. 

6) מיהם הסופרים האהובים עליך? 

מורי ורבי חיים באר, שאין כמותו ביכולת להעניק תחושת קירבה אינטימית בין קורא לדמות גם כאשר אין בהכרח הכרות בין עולמם של השניים. באר  רוקם את עלילותיו כך שלעולם לא יישאר קורא אדיש לברואים הבדויים, ובתוך כך יפלס יקום ענק של ידע את דרכו אל הלב.

אליס מונרו המופלאה, האנושית, מכמירת הלב. נדין גורדימר – שיודעת לרקוח תבשיל שמרכיביו חתרנות, סוציולוגיה, מגדריות, היסטוריה אנושית ומדינית, וסיפור- מעל לכל סיפור.

חייבת לציין גם את לידיה ז'ורז' ותעוזתה להמריא למחוזות שירה והזייה תוך זניחה של תבניות מוכרות כלשהן, פעמים גם על חשבון פיענוחו של הסיפור.

7) ספר שנתן לך השראה? 

Gathering של אן אנרייט האירית, זוכת פרס מאן בוקר. משפטיה הפרומים, לעתים נטולי סוף או פואנטה וסיפור רווי פערים על סודות שפיענוחם מסכן את בניין הקלפים המשפחתי …ככה אני רוצה לכתוב. בדיוק. 

8) ספר עיון מומלץ?  

הספר של הלן אפשטיין (CHILDREN OF THE HOLOCAUST (1979, בו נתקלתי לראשונה במונח "דור שני". הספר היווה ציון דרך בהתפתחותי כאדם כותב, ולימד אותי רבות על מי אני ומאיפה באתי.

וספרו הנפלא של אורי ברנשטיין "על הפרסונה" שמפענח את המושג יצירתיות, ואת הפער שקיים בין האדם הביוגרפי לאדם הכותב.

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?

אין לי כאלה. אני נוקשה בכל הקשור לזמן הקריאה שלי, ולמה שנסלח בעיני בנוגע לטקסטים ספרותיים. הזמן קצר כל כך, וספרי הקריאה הממתינים ליד מיטתי מצקצקים באוזני, עושים ככל יכולתם למצוץ את לשד הקשב וההתפנות שלי לספר שבידי, דוחקים בי לשלוף אותם מתוך הערימה- "אני עכשיו, לא אני! אני!"

***

אילנה וייזר-סנש היא סופרת, מבקרת, תסריטאית ובלוגרית. בימים אלה רואה ספרה השלישי – "על הבהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.  

ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.

האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו? 

שלוש הדמויות הללו –  האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.  

גיבורי ספרה של אילנה וייזר-סנש, כמו גיבורי חייה, מתהלכים "על בהונות", נתונים בסחרחרת של דמויות יצירי טראומה אישית והיסטורית. הדמויות הן תאומי נפש אינצסטואליים הלכודים זה בזה, רדופים ושבויים עד סופם. כמותם, הסופרת, שבוייה אף היא בתוך נתיב מורעל של סיפור אישי ומשפחתי שלא היה ממנו מפלט עד שהביאה את עלילת ספרה אל הדפוס.

הרומן "על הבהונות" הוא סיפור אהבה אובססיבית שמבוסס על סיפור אמיתי. גם וייזר סנש, כמו גיבוריה חוותה בצעירותה אהבה שאי אפשר היה להניח לה. סיפור אהבה שנמלטה ממנו זמן מה לפני נישואיה המשיך לרדוף אותה, מתחבט בתוכה, מסכן ומבקש  לכבוש מקום  שרק  הספר שהחלה לכתוב איפשר להרגיע. יותר משלושה עשורים נאבקה המחברת בניסיון להבין את האובססיה של הכתיבה הסיזיפית של רומן שהתעקש להיכתב שוב ושוב עד לסיומו ואת האחיזה של אנשים בטראומות עבר כדי להחיות את התאווה לחיים בתוך שיגרה מנוונת, את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, את החיבור המשפחתי שנשאב ללא הרף בחזרה אל הטראומה, כמו גם את מערכת היחסים המעיקה המסוכנת של נעמי ואוריאל, ואת מקומה של החיות שמשתמרת לכאורה באהבה נושנה בתוך שגרת יחסים עם בן זוג.

 

 

מודעות פרסומת