השאלון עם דורית זילברמן, מחברת הספר "תלוי איך מספרים" (הוצאת ידיעות ספרים)

Posted on 8 במאי 2017 של

3


1) מהו הספר האהוב עליך?

הנדרסון מלך הגשם/סול בלו

אמריקאי זולל ושמן המגדל חזירים ומצוי במשבר ביחסיו עם אשתו, יוצא למסע באפריקה. המסע הזה, בניגוד לספרים רבים מספור שמילאו את מדפי המאה העשרים איננו מסע נפשי/פסיכולוגי/אנליטי/רוחני מכל סוג שהוא. זהו מסע פיסי ברחבי אפריקה, אך משיג את אותן התבוננויות תובנות עמוקות והארה גדולה שניתן היה להשיג עם הרבה בלה בלה בחדר הפסיכולוג. באפריקה הופך הגיבור לנסיך. מתנקה מהשומן, מהעודף, מהרעלים, והופך לאדם נטו. זהו מסע גברי מובהק. בלתי נשכחת היא הסצינה עם הנמרה. מלך השבט מכניס אותו למבנה גלילי דמוי באר חפור בעומק האדמה, ושם מחכה לו נמרה מאולפת. ועל אף שהוא יודע שהיא מאולפת הוא פוחד פחד מוות. הוא מבין שלרוץ במעגלים לא יביא אותו לשום מקום והנמרה משיגה אותו בשניות. אחרי שהוא יוצא משיתוק הפחד הוא מוצא את הפתרון: הוא מצליח להתמקם מתחת לנמרה ולהיאחז בגופה בשתי ידיו ושתי רגליו. מלמטה. עכשיו היא רצה במעגלים ולא מצליחה לתפוס אותו. זה מבחן הגבריות ההתגברות והגבורה האולטימטיבי שלו, האחרון בשורה של מבחנים, לפני שהנדרסון מוכתר למלך הגשם. הספר הזה הוא דוגמה ל"ספרות גברים" אותנטית ומלמדת. ועל אף שזהו מסע מבחן גברי זהו ספר משנה חיים גם לי, כאדם מסוג אישה. 

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

הרוזן ממונטה קריסטו/ אלכסנדר דיומא 

הרוזן ממונטה קריסטו היה חוויה מעצבת בילדות שלי ואחר כך בילדות של בתי. זהו הספר המסמל עבורי יותר מכל את היום שבו בתי הבכורה הפסיקה להיות בעיני ילדה קטנה שאני מטפחת והפכה להיות בעלת אישיות משלה. זה היה היום, או בעצם יומיים שבהם לא הלכה לבית הספר, למרות שלא ניתנה לה הרשות לכך, היא גם לא אכלה ולא ישנה. היא רק קראה. היא לא קראה היא בלעה את הספר.

חבריו של דאנטס, הגיבור, קינאו בו, והלשינו למשטרה שהוא מרגל לטובת האנגלים. המשטרה כלאה אותו ללא משפט וכך נקרעה ממנו גם אהובתו. דאנטס חפר מנהרה, חבר אל כומר איטלקי, למד ממנו נימוסים והשכלה, ראה בו מורה לחיים, והכומר גם גילה לו סוד על אוצר שהחביא במילאנו. דווקא במקום הנמוך בעולם זכה הגיבור בשכל, דעת, כשרים חברתיים ובמפתח לעושר. הגיבור התחזה למת וכך הצליח להשתחרר מהכלא, ולהופיע מחדש בחברה הפריסאית בצורת הרוזן ממונטה כריסטו. זהו סיפור על תהליך. איך מבחור תמים ובור הופך דאנטס לגיבור־על עשיר, יפה וחד מחשבה, שגברים ונשים כאחד נמשכים אליו. דיומא ידע לפזר זוהר במקום דיו מהעט שלו וללמד את הקורא שהדבר החשוב באמת הוא לא מי אתה, אלא מי אתה יכול לשכנע אחרים שאתה.

3) מה הספר האחרון שקראת?

קרבת דם / מתן חרמוני

זהו ספר מכמיר לב, שקראתי במתח, כדי לראות איך הגיבור-הילד מתמודד עם מות אביו ועם אמו הבלתי נסבלת בעליל. הסיפור מסופר מזווית ראייה בוגרת, כשהגיבור כבר אב בעצמו, ואל מול בנו הוא בודק את התבגרותו. הספר בודק את זווית הסטייה הזעירה בין מה שהגיבור חלם להיות (מחזאי) לבין התוצאה העלובה שאליה הגיע בסופו של דבר (מרצה מפוטר ומורה לתיאטרון ללא קביעות). לא בלי הומור אבל גם עם הרבה עצב. מתן חרמוני הוא הגשמת חלומו של מרטין בובר ("דעותיו הקדומות של הנוער"), שכן חרמוני מחובר לכל הספרות היהודית המזרח אירופית, והיהודית אמריקאית, והישראלית הצעירה שנכתבה לפניו, (זהו ספרו השלישי של חרמוני). אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה המתעתעת שהדובר אלי מבעד לספריו הוא זקן-צעיר. הוא סבא זלמן (שלי) בן 90 והוא ילד צעיר ויתום כמו אחיו הצבר של  היתום מסיפורי שלום עליכם. רק שהוא גר בבאר שבע, שהיא עצמה גיבורה חשובה בספר. הוא ילד שגדל בתוך חבורת נערים ולהקת כלבי פרא. ספר שהוא חוליה בשרשרת של כותבים יהודיים מצחיקים ועצובים בו זמנית.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

עיין ערך אהבה/ דוד גרוסמן

הספר יצא בתקופה שפרופסור פרי הצליח לייצר את הרושם כאילו אנחנו בישראל מלאים בחנויות ספרים נוסח "בארנס אנד נובל" שלוש קומות מלאות ספרים. נוצר הרושם שכל סלון צריך ספר ולא סתם אלא את הספר עיין ערך אהבה. התביישת לבוא בין הבריות בלי להכיר את הספר הזה. ואני לא צלחתי אותו. לא יכולתי בשום אופן לסיים קריאתו, ולא שלא הייתי מאומנת בקריאת זרם תודעה נוסח וירג'יניה וולף. לא. ועל אף זאת. הקמתי מפלגה שותקת וחשאית של כאלה שלא הצליחו כמוני לסיים אותו. הקמנו קבוצות תמיכה. זאת פעם ראשונה שאני יוצאת מהארון בקשר אליו. ספר שנראה כמו יכולת טכנית מעולה בלי נשמה.


5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך? 

המצב השלישי/עמוס עוז

הספר "המצב השלישי" של עמוס עוז יצא לאור בדיוק כשפרצה אחת המלחמות ולא זכה לתשומת לב מספיקה. אבל אני, שעברתי תאונת דרכים וגיליתי על גופי ובנפשי את המצב השלישי שמתי לב אליו מאוד. עוז התעסק בכמה וכמה ספרים ברצון למות. כמעט למות. להתאבד כמו אמו. למשל, בספר ששמו יותר מרומז על כך "מנוחה נכונה". עוז הצעיר הכיר שני מצבים: לחיות או למות. ואז הוא גילה את המצב השלישי, שזהו צוהר מיסטי למצב ביניים. לא זה ולא זה או גם זה וגם זה. כמו שזה קרה לי בתאונה. גם עוז אגב עבר תאונת דרכים קשה. ואולי הוא חצב את המצב מעוד מצבי קיצון. במצב השלישי – לא מוכרחים להפריד בין החומרים; מגלים שהכל נובע מאותו גרעין. שהכל עשוי מאותם אטומים: מכיתת הזכוכית המנצנצת בשמש; כלבים; פרח; אנחנו. ולא מוכרחים להיפרד מהמתים המשמעותיים בחיינו. אפשר להיפגש איתם ברגעים מסוימים. הרבה אחרי שזה קרה לי נודע לי שקוראים לזה תקשור. אפשר להגיע לזה דרך הכתיבה. דרך החלום והחלום בהקיץ. באופן אקדמי כתבתי על זה פוסט דוקטורט. כאן אני כותבת פוסט אישי ורגשי. ספר מצחיק, על גיבור שלפעמים נשמע טרחני, אבל שזה לא יטעה – הקטרזיס בספר הזה מושלם. את הגרסה שלי למצב הזה כתבתי בספרי "נוגה, קומי". שם גיליתי שלא צריך להפריד גם בין הדתות. ושבאיחוד המיסטי את נהיית אחת עם הטבע ועם היקום.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

פרנץ קפקא

המכתבים שכתב הסופר פרנץ קפקא לאהובתו, ומכתב אחד שכתב לאביו, הפוכים ממש ליצירתו, והם שגרמו לי להתאהב בו. בעוד שיצירתו מאופקת ומנוכרת, כמעט משפטית, הרי מכתביו מלאי השתפכויות של רגש. פרנץ קפקא היה משפטן, ועבד בחברת ביטוח. היה עליו לדווח על אסונות, שריפות, הצפות, מוות, בשפה היבשה ביותר, ומדוחות אלה נולד סגנון ספרותי חדש ופורץ דרך אז. מכתביו בדיוק להיפך – כל אישה הייתה רוצה לקבל מכתבי אהבה חכמים ומרגשים כמו שקפקא כתב למילנה. מילנה היתה נשואה ועל כן בלתי מושגת כשפרנץ אהב אותה. בסופו של דבר, כשעזבה את בעלה עם או בלי קשר אליו, הקשר לא צלח. באותה תקופה הייתי נשואה לגבר, שלא אמר לי מעולם את המשפט הכי בסיסי בין אוהבים: "אני אוהב אותך". לא יכולתי אלא לחלום ולייחל למכתבים כאלה, מצד אחד, ולסגנון הכתיבה הנקי ומדויק של הספר המשפט, שכתב קפקא, שני אלה כשני הפכים גרמו לי להכתיר אותו כסופר האהוב, ואת זה גם הנצחתי בספרי "אשה בתוך אשה בתוך אשה בתוך" (שחידש את הוצאת "תרמיל" של צה"ל בשנת 1991). הספר נכתב אליו: קפקא הוא הנמען הסמוי. סוג של אהוב ספק דמיוני ספק קיים של הגיבורה. וזה מה שכתבתי לו שם: "בקוראי  ספר אני נפקדת. נוכחותי צצה באחת מדמויות הספר… צונחת לתוך שמלות מאופנה אחרת".


7) ספר שנתן לך השראה?

מגילת סן מיקלה/ אכסל מונתה

בצעירותי קראתי את הספר הזה וחלמתי להגיע למערה הכחולה באי קאפרי. בדמיוני ערבבתי אותה עם אגדת הציפור הכחולה, וקראתי לה מערת האושר. ב-1986 סוף סוף הייתי בדרכי למערה הכחולה ולאי קאפרי, שסיפוריו המרהיבים ורוויי האווירה, השרו עלי אווירה של קסם. בדרך לשם, 30 קילומטר צפונה מנאפולי, עברתי תאונת דרכים, שהרחיקה אותי מנאפולי וקרבה אותי מרחק רבע שעה מהמוות. אושפזתי בבית חולים בנאפולי והשתקמתי במשך שנה. הסקתי שאני עדיין לא ראויה להגיע למערה הכחולה. אחרי עשר שנים, כשהכל שקע, ביקשתי לכתוב רומן על האירוע חוצה החיים שעברתי. זכרתי שהיה איזה ספר, שיכול לשמש לי תחקיר ורקע חלומי מתאים לתחושות התודעה המעורפלת ששרתה עלי כל זמן האשפוז בנאפולי. חיפשתי את הספר, ומצאתי את פרטיו בגוגל. בחנות הספרים להפתעתי שמחתי לגלות שאין צורך להזמינו, חיי המדף של הספר הזה נצחיים. הוא תמיד זמין לרכישה. רכשתי. קראתי ונעזרתי בו והוא שימש השראה לפרק 19 בספרי "נוגה, קומי". כשסיימתי את הספר ביקשתי לשבצו בספרייה שלי, המסודרת לפי א'ב' של שמות המשפחה של המחברים… ולמרבה הפלא, הוא היה שם. הוא כל הזמן היה בספרייה שלי, כבר מהפעם הראשונה שקראתי אותו. הסקתי שהיה עלי לקרוא אותו באופן חדש ושונה אחרי התאונה, ולא בעותק הישן המחכה לי שם עם ההערות שלי, ההדגשים מפעם, והאסוציאציות שהיו לי לפני התאונה. והיום שניהם שוכנים זה בצד זה באות מ'. למערה הכחולה עוד לא הגעתי – אבל דבר אחד ברור, אחרי שאהיה בה, אקנה עותק חדש של מגילת סן מיקלה, מאת אכסל מונתה.

8) ספר עיון מומלץ?

לא בדיוק ספר עיון, שמזמן לא קראתי, אבל לרוב הציבור החילוני נחשב יותר כספר לימוד ולא כספר קריאה.

תהלים/ דוד המלך

רבים מהפסוקים בספר תהלים ידועים לכל אחד ואחד, גם לאלה שמעולם לא קראו בו. כל פסוק אומר לי הרבה. ברגעי הייאוש והחרדה, הרגשתי את הפסוקים האלה בתאי הדם שלי. למשל, עם מותו של אבי היקר לי כל כך. פסוקים כמו: אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַיְיָ  עִם יוֹרְדֵי בוֹר: שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ , בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קודשך.

בצעירותי, התחנונים שלי היו תמיד אל אהוב. והאהוב שלי היה תמיד אלוהי בלבי, גם אם לא הראיתי לו את זה. זה היה סוד. ולא פעם הוא היה רק קולב לתלות עליו את האהוב המיתולוגי שהמצאתי בלבי. פרק כג' השתרבב לי ביותר מסיפור אחד שכתבתי, ובעיני זה בדיוק מה שאני מבקשת מהגבר של חיי. ואם אין כזה – אז מאלוהים:

א מִזְמוֹר לְדָוִד, יְיָ רֹעִי לֹא אֶחְסָר: ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: ג נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: ד גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה: ו אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי, וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ לְאֹרֶךְ יָמִים:

***

דורית זילברמן היא עורכת דין, דוקטור לספרות וחוקרת ספרות, אשר כיהנה כראש החוג לכתיבה בבית ברל והיתה מעורכות כתב העת "מאזניים". היא זכתה בפרס ראש הממשלה ובפרס קוגל לספרות. בימים אלה רואה ספרה ה-18 במספר – "תלוי איך מספרים" (הוצאת ידיעות ספרים). 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

נערה נעלמה. המשפחה התפרקה והתפזרה ברחבי עולם. אמה, היחידה שנותרה בארץ לצדה, כבר נמצאת על סף איבוד שיקול הדעת. היא פונה למשטרה – שלא עוזרת – עד שנודע לה כי מסיבה לא ברורה בתה יצאה את הארץ ונעלמה בלב אזור אסון הצונאמי שסחף הכול. זהו סיפור מרגש, סוחף ובעיקר כנה, ללא עכבות וחשוף לחלוטין, על מערכת יחסים טעונה של אם ובתה המתבגרת, על הקרבה, הריחוק, הכעס, החיכוכים ובעיקר על האהבה העצומה שאין לה גבול גיאוגראפי או נפשי.

תלוי איך מספרים מבוסס על אירוע אמיתי שזכה לפרסום בשעתו בכותרות העיתונים ובערוצי הטלוויזיה, כתוב ביד נאמנה של סופרת מיומנת.

"דורית זילברמן כתבה כבר כמה ספרים נוגעים ללב, אבל הספר החדש הזה, תלוי איך מספרים, הוא לא רק נוגע ללב הוא גם משוכלל… הקשרים והיחסים בין האם והבת, אנה ורוני, בספר הזה מוארים, וזה מה שמשוכלל בעיני, מוארים באיזו תערובת של כעס, הומור, חמלה וגעגועים." [עמוס עוז]

"קרוב, אינטימי, מרתק ומקסים – הספר החדש של דורית זילברמן, לוקח את הקורא מתל אביב דרך הודו, מבעד לעור ואל מעמקי הנפש" [מתן חרמוני]

 

 

*) צילום תמונת שער: מתן שליטא

 

 

 

 

מודעות פרסומת