השאלון עם דורון שנער, מחבר הספר "חלונות נמוכים" (הוצאת כנרת זמורה ביתן)

Posted on 29 באפריל 2017 של

1


1) מהם הספרים האהובים עליך?

יש קוראים סלקטיביים וישנם קוראים אקלקטיים. אני שייך לסוג השני. אני קורא הכל, כל הסוגים, בכמויות תלויות תקופה, סבלנות, עומס עבודה או מספר שעות הטיסה לאותו חודש. בעבר נהגתי לסחוב איתי לנסיעות עסקים לחו"ל כמה ספרים, ואם טסתי למדינה "מסודרת" גם לבלות בחנויות ספרים ולצאת משם עם עוד כמה לקרוא בדרכי חזרה. בשנים האחרונות אני כבר מסתובב עם 54 ספרים עלי (ספרתי!) כולם טמונים במכשיר גאוני, האיי-פד. בחשיכה של הלילה, כשכולם ישנים, אני מחליף את הדפים לרקע שחור ועובר בין עמודים בנגיעה רכה. ספרי מתח, אותם אני מסיים בשעתיים: יו נסבו, ריימונד צ'נדלר, לי צ'יילד וגם ליעד שוהם (וגם הרלן קובן וג'ון גרישם ועוד). את כל הספרים של ארווינד אדיגה (הטיגריס הלבן, האיש האחרון במגדל), את ספריו של דן אריאלי, ספריו של אהרן אפלפלד (יש לי את כולם (!) ולא מצליח לשכנע את בנותי לקרוא בהם, מה עושים?), ויש ספר אחד שכבר לא ניתן להשיג בחנויות אך אני אוהב לחזור ולקרוא בו, "הודו, מקץ אלף מרידות" מאת זוכה פרס נובל לספרות וי.סי. נאיפול. (איך אומרים? רשימה חלקית לחלוטין). 

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

בבית הילדים בקיבוץ, אחרי המקלחת ולפני השינה, היה המחנך מושיב אותנו בפיג'מות ומקריא לנו פרק מתוך הספר "אבא ארך רגליים" מאת ג'יין וובסטר. איני יודע כמה עמודים מכיל הספר הזה אבל איכשהו הוא הצליח למשוך את הקריאה בו שנה, ואז, ללא אתנחתא כלל, עבר לקרוא את "נער הפלדה" מאת יורי פראייוגי. שני הספרים מספרים על ילדים, יתומים, בבית יתומים, חייהם קשים, מתגברים על גורלם בזכות אופיים וחסדי אחרים. אין לי מושג מדוע בחר בספרים האלה, אולי האווירה המיוחדת של הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ דחפה את העולה החדש מרומניה לחפש עבורנו תקווה בסיפורי יתמות בסיפורים ארכאיים. אם הם יצאו מזה בשלום, אז על מה זה תלינו. נו, אקט חינוכי. הסיפורים היו עצובים, עם מוסר השכל עמוק, עצובים אמרתי? רבע שעה בכל ערב. שנאנו כל רגע.

לבנות שלי העדפתי להקריא ספרים אחרים: את כל סידרת דוקטור סוס (כמובן), את "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" מאת מאיר שלו, וקצת לפני כן את "נפתלי יושב על סיר" של אלונה פרנקל ואת "האריה שאהב תות" של תרצה אתר. אני החלטתי שהילדות שלי יירדמו עם חיוך על השפתיים, גם אם בתמורה לכך אבא יידרש להקריא כל ספר מאה פעם. 

3) מה הספר האחרון שקראת?

תמיד תהיתי אם סופרים המשיבים לשאלה זו, תשובתם כנה. מי יאמין לי שברגעים אלה אני מעלעל בספר "בין מלחמה לאהבה, המשורר יהודה עמיחי"? ובכן, נשבע בהן צדקי. אני קורא בספרי שירה מדי פעם. בטיוטה האחרונה של כתב היד שלי שהפך לספר כללתי שיר של יהודה עמיחי. בהוצאה לאור ריפו את ידי, הזהירו שבעלת הזכויות לא תאשר, לא נוהגת לאשר. אז הציטוט נגדע מספרי, ואני עדיין ממעריצי יהודה עמיחי. ממש לפני יומיים סיימתי לקרוא את ספרו של שמעון אדף, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה." זהו ספר למיטיבי לכת. אני מודה שהתעכבתי וקראתי אותו בהמשכים. בספרי, "חלונות נמוכים", אני מסיים את פרק 18 ופותח את 19 בשיר נפלא של אדף, "סימני סערה." אתם כבר מבינים שיש לי סימפטיה לבחור שאינני מכיר אישית. היום אתחיל לקרוא בספר דקיק מהרגיל של מייקל שייבון, "פתרון סופי או: תעלומת התוכי החטוף."

4)  איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה’?

השאלה הזו היא מלכודת דבש. מצד אחד, יד חופשית להעליב, להקטין ולהקהות מוניטין של גדולים וטובים, ומאידך מי אני שאומר מילה רעה על מאמציו של אחר. אני מסרב ליפול למלכודת הזו. אם יכופפו את ידי אנקוב בשמו של רוברט גלבריית, "קריאת הקוקייה". "הוא" זה בעצם היא. דעתי בטח מזיזה לה את קצה חשבון הבנק.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

קשה לי לדעת. אין לי מושג אמיתי מי זוכים להערכה ואיך בודקים זאת, כך שגם איני ממש יודע מה לא זכה להערכה. אני מניח שכל ספר שזכה לסקירה ולביקורת באחד ממדורי/מוספי הספרות הוא כבר בבחינת "מוערך" גם אם "מושמץ" אבל לא סובל מ"התעלמות" שהיא ההיפך מהערכה. לא אתחמק. הנה: ספרה של אליס ביאלסקי, "ראינו לילה". שמעתי שהספר הצליח, אך לעניות דעתי לא זכה למלוא ההדהוד המגיע לו.

 

6)  מיהם הסופרים האהובים עליך?

יש בי ספק אם "אהבה" היא המילה הנכונה בהקשר הזה, כי אין בי אהבה או רגש עמוק לסופר כלשהו, אך אם כוונת השואל היא קונקרטית ומעשית יותר, למשל: "מי הסופרים שאתה מרבה לקרוא בספריהם" אזי להלן תשובתי (רשימה ממש חלקית): אהרון אפלפלד, ג'ון גרישם, כריסטופר מורלי, Walter Mosley, אליס מונרו, יו נסבו, ויליאם פוקנר, ולאחרונה אני מת לדעת מי זו עדי קיסר. מת שהיא תזמין אותי לשיחה על כוס קפה. אז מה אם אני אשכנזי. מה תעשו לי?

7) ספר שנתן לך השראה?

אני מנחש שכל ספר שאני זוכר את תוכנו שנים ארוכות אחרי שקראתי בו, מהווה מקור להשראה. יש רבים. למשל, ספרו של ויליאם פוקנר, "הבלתי מנוצחים". קראתי אותו בעותק ישן ומצהיב שמצאתי על מדף במרתף של מארחים, עותק שהודפס באותיות כל כך קטנות שאפילו אני שמיטיב לראות נאלצתי לכווץ עיני. התרגום בעברית ארכאית מעט, מספר על תקופה שהיא הכל למעט חלק מההיסטוריה היהודית. נלכדתי: המוזיקה של השפה, הדמויות, האירועים האין סופיים, הגרנדיוזיים שסוחפים את האנשים הפשוטים והקטנים לגורל שאין להם שליטה עליו. מספריו של אהרון אפלפלד אציין דווקא את הספר "פולין ארץ ירוקה". התמציתיות והיבשושיות המכוונת שבה מתוארות חולשות האנוש, כפיות הטובה של החוטאים, האכזבה שבחיים עצמם וחוסר היכולת לשנות גורלות – אלו כבשו אותי. בלתי ניתן לחיקוי כמובן. וספר אחרון שאציין, בלי פרשנות, כל המוסיף גורע, "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", דייויד פוסטר וואלאס. עליו השלום.

8) ספר עיון מומלץ?

הארכתי לעיל ולכן הגיע עת לקצר, ואציין שלושה ספרים: הראשון, עבור ההנאה הצרופה של בלוטות הטעם והנוסטלגיה, "מקיוסק גזוז ועד מסעדת שף" של נתן דונביץ'. השני, עבור התרגיל האינטלקטואלי שיבהיר לקורא שאסור ללכת שבי אחרי "הרוב" או "המומחים", הספר "תעתועי האקראיות" מאת ניסים ניקולס טאלב. אני מודה שלא הייתי מסוגל לעכל את הספר הזה לפני שצברתי נסיון בעסקים אבל זה אני. נסו אתם. שלישי, אחרון חביב ברשימה זו, "הנפט של פוטין" מאת העיתונאי מרטין סיקסמית. ספר מפחיד, על שימוש בלתי מרוסן בכוח, על תהליכים שאתם לא מאמינים שאפשריים, שאולי מתרחשים גם כאן בזעיר אנפין. ספר חובה למי שצופה בחדשות ומנסה להבין מאיפה בא לנו הפוטין הזה.

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?

מאז שצימחתי שיער לבן אין לי שום "גילטי" אם כי יש לעיתים "פלז'ר". גם לא מתעורר בי הצורך להסתיר. לא כמו פעם, לפני שנים אין סוף, כילדים, כשהתארגנו במקלט חפור באדמה עם ספרייה מחתרתית של ספרים משומשים שרכשנו בסתר בשוק בצלאל, והכמנו מתחת לגופיות הלבנות לקרוא במחבוא השמיכה: פטריק קים, ביל קרטר, סדרת הסטאלג, וגליונות ישנים של ירחון הגסויות "גמד". נו, היו ימים. בימים אלו, יש רק ספר יחיד שאני קורא בו מדי פעם, מתגלגל מצחוק ולא משיב על תהייתה של רעייתי במה מדובר. הספר קטן מימדים. אשתי, איך לומר, פחות אוהבת. אני סבור שהוא גאוני מרוב שהוא אזוטרי: "הילדה חיותה רואה ממותה" של (מי אם לא) חנוך לוין. ואיורים של רותו מודן. תתחילו מהפרק האחרון, "כתובות על מצבות". פשוט זהב.

***

דורון שנער נולד בתל אביב. גדל כילד-חוץ בקיבוץ. התבגר בלונדון. חזר לקיבוץ. עבר לעיר. לא סיים תיכון. שרת בקרבי. הסתובב בעולם. התקבל לאוניברסיטה ללא תעודת בגרות. התפרנס מעבודות גינון, סיוד בתים, הדברת מזיקים, הפעלת מלגזה, שמירה. השלים בגרות במקביל לתואר במשפטים באוניברסיטת תל אביב. ואז, עורך דין. ויזם. ואיש עסקים. נשוי לרותי, פרופסור למשפטים. אב לשי ואור, שתי בנות חכמות ויפות. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלו "חלונות נמוכים" (הוצאת כנראת זמורה ביתן).

לעמוד הספר בתאר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

יולי כחולת העין, קצין משקפופר, פולני דיסלקטי, תולעת הרמפרודיטית, כנופיית כהנא, מעגל נשים, תינוק כחול רויאל, מבריחי שימורים, מאהב מצרי, מלצרית צהובה, מַפְיָה מפְּרוֹזְ'קוֹב, מפקחת זקנה, שמלה ורודה, חַמוֹס נשכני, פילוסוף שוטף כלים, טבחית מומחית לישבנים, משגיח כשרות, עיתונאי בוגד, עורך דין אטוּם, אהוּבה קצרת רואי, שמועות על ירושה, ל"ו עצות.

בתווך מעגל הדמויות והאירועים, שתי הדמויות הראשיות: סבתא ג'ניה, שהיא גם בעלת המסעדה ונכדה המיוחד. הקשר ביניהם עדין מרגש, לירי, צובט בלב.

"חַלּוֹנוֹת נְמוּכִים" הוא דרמה-קומית מהפנטת המתרחשת ליד, בתוך ובצל מסעדה. זו המסעדה של ז'ניה. האירועים בספר ריאליסטיים ומפורטים ומאידך חלקם הזויים, בלתי נתפסים, מהירים. שרשרת ההתרחשויות מתפתחת כסיפור מתח, צרור הפתעות, אירועים שהקורא סבור שיסתיימו בטרגדיה מקבלים תפנית עגולה ומבודחת מתוך מבט משועשע על החיים ובני אדם. ההבנה שאנו זוכים לה מהקריאה היא הארה: התפישה שלנו את האחרים היא תמיד שונה מהמציאות. האירועים והדמויות מתחברות בחוט של אנושיות מפעמת עד לסופו האופטימי של הספר.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת