שאלון המתרגמים: רמה איילון על תרגום הספר "מחשבות" מאת בלז פסקל (הוצאת מאגנס)

Posted on 18 באפריל 2017 של

2


1) לאחרונה ראה אור הספר "מחשבות" בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

השאלה הזאת מעלה בי חיוך. קשיים ואתגרים? בלז פסקל? האיש שהמציא בגיל 19 את מכונת החישוב שממנה פותחו המחשבים של ימינו? את הפיזיקה הניסיונית, ויחד עם עמיתו פרמה – את תורת ההסתברות? וזאת בלי לדבר על הצרפתית החדשנית לתקופתו, שבה הפליא לתאר את נפשו המסוכסכת של האדם אחוז התשוקות.

ובכן, זה בהחלט לא היה ספר פשוט לתרגום, והסיבות לכך רבות. אזכיר כמה מהן. ראשית, המחשבות של פסקל היא אחת היצירות החשובות והמרכזיות ביותר בפילוסופיה של העת החדשה. מה שנהוג לכנות "נכס צאן ברזל". הספר פורסם ב-1669, אבל מהווה עד היום מקור בלתי נדלה להתייחסויות וטקסט מפתח בהגות הצרפתית בפרט והמערבית בכלל. כשניגשתי למלאכה (משאלת לב כמוסה מיום שעמדתי על דעתי כמתרגמת), יד ביד עם שותפתי לדרך בתרגום חיבוריו הפילוסופיים של עמנואל לוינס, העורכת המדעית ד"ר ז'ואל הנסל, ידעתי שאהיה מוכרחה להשתחרר מתחושת היראה המכבידה שמרחפת מעל המגע עם טקסט כל כך חשוב. אבל נוסף לעזרה המקצועית והחברית של ז'ואל, לניסיון שצברתי ולהתרגשות הגדולה מיופיו של הטקסט, עמדו לצדי גם התרגום העברי הישן של יוסף אור (המוכר בשם "הגיגים") ותרגומים נוספים, וכל אלה העניקו תחושה של מאמץ משותף למען הצלחת העבודה. היה ברור כי נחוץ והכרחי שיהיה בהישג ידם של קוראי העברית תרגום מעודכן ומוער של היצירה האקזיסטנציאליסטית-תיאולוגית הזאת, הן בשל מקומה על רצף ההיסטוריה של הפילוסופיה והרעיונות, והן משום שגם היום אפשר לשאוב מהקריאה במחשבות חכמה ודעת וכמובן, הנאה צרופה.

קושי נוסף נעוץ במבנה החיבור. יצירה פרגמנטרית מן המאה ה-17 שונה בתכלית מחיבורים פילוסופיים קוהרנטיים – מורכבים ודחוסים ככל שיהיו – הן מבחינה צורנית והן בשל ריבוי הסתירות והנתיבים שהיא אוצרת בתוכה. כל פרגמנט מושך לכיוון אחר, מקצתם מתפרשׂים על פני עמודים רבים ומקצתם בנויים ממשפט אחד. יש פרקים שעניינם טיעון עקבי אחד שפסקל ניגש להוכיחו, כגון הפרק המפורסם "על ההכרח בהימור", וישנם פרקים שתוכנם וסגנונותיהם מפוזרים יותר, ושכל עניינם הוא אפולוגיה על הדת הנוצרית. בקיצור, כשמו כן הוא: מחשבות.

אתגר נוסף הוא השפה. פסקל היה מתמטיקאי דגול. מדען. איש של מספרים והוכחות. המהפך שעשה בחייו ושהוביל אותו אל חיק הפילוסופיה והאמונה הנוצרית לא שינה את מנגנון החשיבה שלו או את לשונו. השפה של פסקל נטועה בתוך המרחב המתמטי, ולכן גם כאשר הוא חודר אל נבכי נפש האדם הוא שואף לפשטות ולבהירות מוחלטות. וכך כמובן צריך לתרגם אותו. ידוע לכל מי שעוסק בכתיבה, שתמציתיות, בהירות ודיוק רק נראים פשוטים, ולמעשה הם יכולים להיות קשים יותר לכתיבה או לתרגום משפה המתענגת על עצמה. אבל אסור לטעות: למבנה התחבירי ולבחירת המילים והדימויים המוקפדת כל כך של פסקל יש יופי הנוגע לא פעם בנשגב.

 

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

מחשבות מלא וגדוש פסקאות ופרגמנטים שנחרטים בלב. משפטים מלאי רגש – חם, מתנחשל, זועם – מתחלפים בבת-אחת באחרים, צוננים, כמעט מקפיאים במידת דיוקם, בהתבוננות המרוחקת עד כאב בנו, בובות המהלכות בעולם כסומות ומשחרות אחר רגעים של שכחה מיטיבה. כי פסקל לא עושה הנחות למין האנושי, וזה גם שורש המהלך הפילוסופי של מחשבות: האומללות האנושית שאותה הוא חושף במלוא ערוותה מובילה בהכרח אל חיק הנצרות והבטחותיה, כך ש"ספק רב אם יש בחיים האלה טוב כלשהו מעבר לתקווה לחיים אחרים". אבל בדרך לשם אנחנו זוכים במכמנים. הנה דוגמה:

"אנחנו מוגבלים מכל בחינה, ומצב זה שלנו, באמצע בין שני קצוות, חולש על כל יכולותינו. החושים שלנו אינם מסוגלים לתפוס שום דבר קיצוני: יותר מדי רעש מחריש את אוזנינו; יותר מדי אור מסנוור אותנו; מרחק וקרבה יתרים מערפלים את ראייתנו; […] יותר מדי אמת משתקת אותנו; […] עונג רב מדי מציק לנו; הרמוניה מופלגת פוגמת במוזיקה שלנו; ומעשי חסד רבים מדי מרגיזים אותנו. […] בקיצור, הדברים הקיצוניים כאילו אינם קיימים לדידנו, ואנחנו איננו קיימים לדידם: הם חומקים מאתנו, או שאנחנו חומקים מהם.

זהו מצבנו האמיתי. הוא שמונע מאתנו לקנות ידיעה ודאית או לשגות בבערות גמורה. אנחנו משייטים בתוך תווך רחב־ידיים, חסרי ביטחון ותלושים תמידית, נהדפים מקצה אחד למשנהו. וכל גדה שנבקש לקשור את עצמנו אליה ולאשש כנגדה את יציבותנו מתנדנדת ונוטשת אותנו; ואם ננהה אחריה, היא תחמוק מהישג ידינו, תישמט מאחיזתנו ותימלט במנוסה נצחית. שום דבר לא עוצר למעננו. זה המצב הטבעי שלנו, ועם זאת הוא המנוגד ביותר לנטייתנו; אנחנו בוערים בתשוקה למצוא קרקע מוצקה ובסיס סופי וקבוע כדי להקים עליו מגדל שיתנשא עד לאינסוף; אלא שכל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום." (מחשבה 72)

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

התרגום מצא אותי בפריז, כשנואשתי מלימודי תואר שני בספרות צרפתית. הרגשתי שהמגע הישיר, הרגשי, עם הספרות שאני כל כך אוהבת מתערער והולך, לובש שכבות של תיווך שהרחיקו אותי מהדברים עצמם. השלב הראשון התחיל עוד בפריז. עזבתי את הלימודים באוניברסיטה והתחלתי להתעמק בתרגומים עבריים לצד המקור הצרפתי. קראתי ורשמתי לעצמי הערות, יצרתי לקסיקונים, לימדתי את עצמי כמיטב היכולת פרקים ראשונים בתרגום בעזרתם האדיבה של המתרגמים האהובים: אילנה המרמן, יהושע קנז, עדה פלדור, הלית ישורון, אביבה ברק ועוד רבים וטובים. תמיד אהבתי שפות, כך שהשילוב בין שתי התשוקות היה טבעי. מגיל צעיר קראתי הרבה ולספר היה מקום של כבוד בבית. כמה חודשים אחרי כן חזרתי לארץ והתחלתי לתרגם. המעבר הזה, מכתיבה על ספרים וניתוחם לתרגום רומנים תוך הקשבה למוזיקה, לקולות ולנופים, היה גילוי מסעיר, ומיד ידעתי שהגעתי למקומי הנכון. מאז חלפו 13 שנים ותחושת האושר לא קהתה. אדרבה, היום, כשאני יכולה גם לבחור את הטקסטים ולהמליץ עליהם למו"לים, הסיפוק גדול מאי פעם.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

התרגום הראשון היה ספר הדרכה למטפלים בשם תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות, שהופיע ב-2005 בהוצאת "תולעת ספרים". הוא פרי עבודה משותפת של שלושה פסיכותרפיסטים, תיאורטיקנים ומטפלים כאחד: מנזנו, פלצ'יו אספסה וזילקה. הספר עוסק בשיטת טיפול קצרת-טווח המתאימה לילדים, תוך שימת דגש על "השלכות הוריות", מעין תסריטים שפיתחו ההורים ברבות השנים ובקשר ישיר לילדותם שלהם, אשר מכתיבים להם את אופן התייחסותם אל ילדיהם.

אני תמיד נזכרת בתסריטים בחיבה ושמחה לשמוע שעדיין יש לו קוראים, סטודנטים או מטפלים שנעזרים בו. אחריו תרגמתי את הרומן מוחמד כהן מאת קלוד קיאט (ספרית מעריב, 2006), שאִפשר לי לבטא ביתר חופשיות את המשיכה לעברית עשירת רבדים.

 

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

קשה לחשוב על ספר אחד מפני שתרגמתי ספרים מז'אנרים שונים, וכל אחד מהם טומן בחובו קשיים אחרים. תרגום חיבור פילוסופי כמו כוליות ואינסוף של עמנואל לוינס (מאגנס, 2010) דרש כושר ריכוז ופענוח אנליטי של טקסט פנומנולוגי מורכב. בעבודה על ספר כזה דרושים תואם ועקביות בתרגום המונָחים כדי לשמור על אופיו של הטיעון, כיוון שהטרמינולוגיה של הטקסט היא כלי העבודה של הפילוסוף. לשם כך היה צורך בבניית לקסיקון שיהיה מוקדש כולו ללוינס. מעבר לדרישות ה"מקצועיות", הנוסח העברי היה חייב לשמור על צלילות ועידון, כי לוינס כתב צרפתית של משורר והקדיש תשומת לב רבה לניגון שלה.

ספר כמו המין האנושי של רובר אנטלם, שהיתה לי הזכות לתרגם בהדרכתה של אילנה המרמן, הציב קושי אחר, נפשי. המין האנושי מספר את שגרת יומו של אנטלם ביקום האכזרי של מחנה ריכוז. הספר הזה, עם אבחנותיו העמוקות על האדם בתחתית שפלותו ובשיא גדולתו, השליך אותי אל מצולות של צער שלא שיערתי את קיומן. במשך כל חודשי העבודה עליו נשאתי אותו אתי לכל מקום, גם לשינה. הוא לא נתן לי מנוח. על הספר הזה הפליא מכולם לכתוב מוריס בלאנשו במאמרו "L’indestructible".

דוגמה אחרונה היא ספרו של רומן גארי, פסבדו (כתר, 2015), שהיה כל כך מטורף והזייתי, שלפעמים גם אני איבדתי את הראש.

אינני יודעת לומר איזה ספר הכי נהניתי לתרגם. הרבה ספרים צפים ועולים… לאחרונה, ז'קוב, ז'קוב של ולרי זנאטי (ספרית פועלים, 2017), ספר מלא כאב וחמלה על משפחה אלג'ירית הנאלצת להיפרד מהבן שמגויס לצבא השחרור של צרפת במלחמת העולם השנייה, ספר שתרגמתי ממעמקים, לפעמים בלי להרגיש כלל. הרגשה דומה של התרוממות רוח אמיתית חוויתי בתרגום המאהב של דיראס (מחברות לספרות, 2013). וישנו מופסן האהוב… מופקר ושלוח רסן בלי לזנוח לרגע את חומרת המשפטים, המשקפים נאמנה תנודה של וילון, ליטוף או בת צחוק של זונה רחבת לב או ייסורי לב של אדם שהוקצה מן העולם. אחד הסופרים האהובים עלי בעולם.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

ישנם מתרגמים רבים שאני אסירת תודה להם על העולמות שקֵרבו אלי. ספרים תמיד היו עבורי מפלט ומרחב לנשימה, וכקוראת של ספרות מתורגמת בעיקר, אני חייבת למתרגמים עולם ומלואו. קשה לדמיין בלעדיהם את ההתבגרות שלי, את חיי הבוגרים ואת הבחירות שעשיתי במהלך הדרך. לאחרונה קראתי את פליקס קרול, וידוייו של מאחז-עיניים של תומאס מאן (אחוזת בית, 2016) בתרגום הלא-יאומן של נילי מירסקי. מה היינו עושים בלעדיה? ולפעמים אני תוהה מה היה עולה בגורלי בלי אילנה המרמן, שצלחה את שפתו השוצפת-קוצפת של סלין בתרגום מסע אל קצה הלילה (עם עובד, 1994). כי הרצון לכתוב על הרומן הזה, שקראתי תחילה בעברית, הוא שדרבן אותי לטוס לפריז אחרי התואר הראשון ולהעמיק את לימוד הצרפתית.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

בכל פעם שנתקלתי עד היום בשאלה הזאת, נשמתי לרווחה על שאינני הנשאלת. איך אפשר לענות על כך? הרי הם רבים מספור. אבל אפשר לנסות לדבר על סופרים וסופרות. כשאוהבים יוצרים – לא משנה באיזה תחום – ונקשרים אליהם, כל מעשה ידיהם מעניין אותך. מובן שלכל סופר וסופרת יש ספרים טובים יותר ופחות, וברור שהטעם האישי מושפע משלל גורמים נסיבתיים, אבל אני מרגישה שההנאה מעצם הליווי של אמן או אמנית אהובים בדרכם היא עצומה ובלתי נפרדת מההנאה מיצירותיהם. אולי אציין כמה שמות במלוא הספונטניות האפשרית, כמו במשחק אסוציאציות, כי אחרת זה בלתי אפשרי. רוברט ואלזר – כל מה שתורגם לעברית מאת הסופר החד-פעמי הזה, שאני אוהבת אהבת נפש. באופן פרדוקסלי, הקריאה בוואלזר, המשוטט הנצחי והעקור, מעניקה לי תחושה של בית יותר מכל סופר אחר. הסופרים הרוסים של המאה ה-19 לימדו אותי את תעצומות הרגש והנפש, ונדמה לי שלפניהם לא ידעתי דבר על התהומות האנושיים. מרגריט דיראס – אני מרגישה שהיא מדברת מתוכי. תומאס מאן, ובמיוחד בית בודנברוק והר הקסמים, שתי יצירות מופת שאפשר לחזור אליהן שוב ושוב ואף פעם לא נמאס. קוטזי החד כתער, נטליה גינצבורג, וולבק, וירג'יניה וולף, עגנון, רות אלמוג, נגה אלבלך, שמעון אדף. טוב, מספיק. ככל שאמשיך ברשימה כך יתרחק הקצה שלה.

ולחלק השני של השאלה. יש רשימה אינסופית של ספרים טובים שהלכו לאיבוד בשטף ההיצע. רק לדמיין כמה ספרים נפלאים החמצתי… כשאני חושבת על ספרים שהתמזל מזלי להתוודע אליהם ואולי לא זכו לפרסום שהיו ראויים לו, לפחות בישראל, עולים על דעתי שני רומנים, שמשהו בקול הפנימי שלהם נחרת בי באופן עמוק. הם נפלאים במקוריותם וביופיים, ונדמה שהמתרגמים שלהם בחרו בהם בחירה אישית מתוך הוקרת אמת. שניהם יצאו, ואולי לא במקרה, בהוצאת כרמל המצוינת, ושניהם עוסקים באופן עדין ומרטיט-לב באהבה הומו-ארוטית: חורשלילה הסוריאליסטי של דז'ונה בארנס האמריקנית, בתרגומו של גיורא לשם, ולפני שירד הלילה, מאת רינלדו ארנס הקובני, בתרגומו של רמי סערי. כמה טוב לסיים בשני אלה.

***

רמה איילון (נולדה ב-1977) היא מתרגמת ישראלית.
למדה ספרות צרפתית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת פריז 7, בצרפת.

מאז חזרה לארץ היא מתרגמת עבור הוצאות ספרים שונות. היא מתרגמת מצרפתית פילוסופיה וספרות יפה למבוגרים, לנוער ולילדים. עם ההוגים והסופרים שתרגמה נמנים עמנואל לוינס, גי דה מופסן, מרגריט דיראס, רומן גארי ומישל וולבק.

בימים אלה רואה אור הספר "מחשבות" בתרגומה (הוצאת מאגנס).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

עוד על הספר: 

 בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות,  מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות,  בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées

Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו.

"מהו האדם בתוך האינסוף?"  תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר.
פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות.

 

 

Advertisements