סיפור קצר: "אכזבה" מאת ספיר כהן (מתוך גיליון מס' 8 של כתב העת אורות העוסק בחנוך לוין)

Posted on 29 במרץ 2017 של

1


משהו קטן על האכזבה. האכזבה מתשוקות, מהזעם. האכזבה מהאפשרות לשינוי. אכזבה צריכה ציפיות. ובניגוד למה שחושבים, ציפיות לא קשורות למציאות אלא לתחושת הכוח. אדם מרגיש: הנה יש בי כוח לשנות. הנה אני נוגע בעולם. הנה אני משחק בחתול ועכבר ואני החתול. הנה אני, אני, אני יושב על כסא רגיל בחדר רגיל ובקרוב יגיע העכבר. האם דברים בוערים בי? ובכן, עכברים בוערים בי. הנה הם. תחילה אני משחק בהם, תופס או לא, והמשחק מעניין, ומתאספים צופים, ומטרת המשחק היא עכשיו לענג את הצופים, כלומר להציק להם. רק תנו לי עכבר ותראו כמה שאני אכזר. טרם פם פם. אני מגזים? אני מגזים? אוקיי, אני מגזים. מה יעשה לכם טוב? מה יעשה לכם רע?

משהו קטן על מה שדרוש לאדם. דרוש לו מקום שבו יוכל לחיות חיים מינימליים, ומישהו אחד שיעריץ אותו. מעריצים נוספים? גם טוב, תלוי בגודל האגו. הוא כועס, האדם. הוא כועס כי הוא מוסרי. ויש לו כוח. הו, כמה כוח יש לו כשהוא נתון בחייו המינימליים ולצידו מעריץ. הוא מביט מהחלון, רואה אנשים, מפרק אותם לאיברים, מרכיב מחדש, והכל הופך לעיסה אחת. הוא לועס את האנשים ויורק אותם חזרה לרחוב. אשה ליד העץ. איש ליד תחנת האוטובוס. ילד ליד כלב. כלבים הוא לא מפרק. כלבים הם כלבים. האנשים קופאים לרגע ברחוב ומתחילים לעשות את שלהם. בעיקר ללכת. האדם מביט עליהם שוב, ושוב מפרק ויורק. מפרק ויורק. האנשים נעים בחתיכות קטנות. אני מגזים? אני מגזים? אוקיי, אני מגזים.

תמונה: אורי קרמן מתוך אורות, גיליון 8

משהו קטן על אנשים שהולכים ברחוב, לא מסתכלים קדימה ומתחככים בטעות זה בזה. אם הם גבר ואשה, יש לזה משמעות מינית עמוקה. אם הם אשה ואשה, יש לזה משמעות מינית עמוקה. אם הם גבר וגבר, יש לזה משמעות מינית עמוקה. אבל למין עצמו אין משמעות עמוקה. מהי המשמעות של דבר שאי אפשר לדבר עליו אלא רק סביבו, וכשמדברים עליו אין תוכן לדברים? אפילו לאל נמצאו תיאורים מעניינים יותר. (אגב, כמה אנשים מתו למען האל וכמה למען המין? לא פשוט לענות על כך. נמשיך כאן ואני אבדוק את זה במקביל). חיכוך, כך למדתי, הוא תופעה פיסיקלית. הנה זוג אקראי, והנה הם הולכים זה מול זה ברחוב, ולפתע מופיע עץ וחוסם חלק מהמדרכה, והם מתחככים, תחילה כתף לכתף, ואז נרתעים לאחור ומתקדמים שוב, והפעם ישבן לישבן, ושוב נרתעים ושוב העץ ושוב מתחככים יד ביד, ולכך יש משמעות מינית עמוקה. ושוב נרתעים, ושוב עץ, ושוב נרתעים, והרחוב כולו מסתכל ומשתאה, והאדם מביט מהחלון. ועכשיו, האם יש עניין לדעת שהאיש הוא יצחק'לה והאשה היא רבקה'לה, והם מתחככים במישהו בפעם הראשונה מזה שנה וחצי? האם יש עניין לדעת ששניהם השתוקקו זה לזה בלי כל סיבה ידועה מלבד עובדת היותם גרים בסמיכות, כלומר זה מה יש, זה המצאי והמלאי שעמד לרשות תשוקתם. וכעת, משמצאו עץ הם מנצלים את הזדמנות החיכוך. הכל מאוד תרבותי. הכל מאוד יעיל. אנחנו מתקדמים. אין דיבורים מיותרים. אין גם לחץ. כולנו אנשים מנומסים, והרחוב הוא מקום ציבורי ודמוקרטי. כלב אם ירצה לרחרח את העץ – מקום רחרוח ידוע בשכונה – ימתין בסבלנות לתורו. החיים ארוכים בימינו. אדוניו לא ממהר להחזירו הביתה. כולם רוצים לראות. פקח עירייה שנותן דו"חות בצד השני של הכביש רושם לעצמו הערה: לבקש מחיימוב, האחראי על העצים בעירייה, להזיז את העץ עוד קצת שמאלה, להקטין עוד את רוחב המדרכה. חיימוב הוא אוהב אדם, עם הפנים לאזרח, הוא יעשה מה שצריך כדי שיצחק'לה ורבקה'לה יחיו חיים מלאים וטובים. הוא גם יכול לצפות בהם במצלמות האבטחה שהעירייה פיזרה ברחבי העיר. כל המדרכה במה, וכל עובדי העירייה צופים. אני מגזימה? אני מגזימה? אוקיי.

חיימוב מהעירייה יוצא להפסקה ומייצר לעצמו ציפיות. בלי ציפיות אין אכזבה. בלי אכזבה אין חיים. חיימוב עומד בחדר השירותים מול הראי ועוצם את עיניו. הוא מפרק את עצמו לאיברים. אין הרבה. הוא מפרק את עצמו לרצונות ותשוקות. אין הרבה. הוא מרכיב הכל מחדש ופוקח את עיניו. חיימוב מביט על חיימוב פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל. מסדר שערה סוררת, בודק אם הכל כשורה. שום דבר לא השתנה. גם לא לטובה. גבר יוצא מאחד מתאי השירותים. חיימוב משפיל את מבטו. אם היתה יוצאת אשה גם היה משפיל את מבטו. אם היה יוצא חיימוב עצמו מהתא מה היה חיימוב עושה? אם היה יוצא חיימוב אחרי חיימוב אחרי חיימוב מתא השירותים, מה היה חיימוב שעומד מול הראי עושה? כמה חיימובים אפשר להוציא מתא שירותים אחד עד שחיימוב שמול הראי ישפיל את מבטו? האם חיימוב, לצורך העניין חיימוב מספר שלוש 3, יכול להתאהב בחיימוב מספר 2, ולהשתוקק אליו? האם לא מספיקות האכזבות שהנחיל חיימוב שמול הראי לעצמו? ועכשיו יש הרבה חיימובים, וכולם מול הראי, וכל אחד בטוח שהוא חיימוב האמיתי. משוכנע שיחולל שינוי בעולם. רוצה להשתוקק למשהו, בלי קשר לאכזבה שבוודאי תגיע. וחיימוב עוצם שוב את עיניו ונרדם. כפי שקורה במקרים כאלה, גופתו צונחת על הרצפה המלוכלכת. פיו נוגע בטעות באחת מהשלוליות שמכסות את הרצפה, ושורה של חיידקים, וירוסים ומי יודע מה עוד חודרים לגופו, ויגרמו למותו המוקדם בעוד עשר שנים בדיוק. אוקיי?

האדם הלועס בחלון יכול לצפות גם לתוך חדרי שירותים. הוא רואה את חיימוב וחיימוב לא רואה אותו. הוא שולח לחדר השירותים את המנקה הוותיקה. גם עליה היה אפשר להגיד שהיא משתוקקת לאהבה ומין, אלמלא לא כך המצב. אם נדבר בכנות, היא היתה מוכנה להרפתקה, אך ורק אם זאת היתה נכפית עליה. לא בכוח, אבל בהרבה שידולים. הסיבה לכך היא שטוב לאדם להיות לבדו אם הוא הטיפוס המעריץ ולא הנערץ. הטיפוס המעריץ, אחרי שנים של הערצה, יעדיף קצת שקט. וחיימוב שוכב על הרצפה בשקט מוחלט. לכן המנקה לא נדחית ממנה. היא מנקה מסביבו, ומונעת בכך הדבקה מיותרת של חיידקים ווירוסים ומי יודע מה עוד. המנקה דוחה בכך את מותו של חיימוב בחמש שנים לפחות, וחבל שחיימוב לא מודע לכך, כי הוא היה מכיר לה תודה נצחית. בפועל לא קורה כלום, כרגיל. המנקה דוחקת בגופו של חיימוב עם המגב, כדי לראות אם הוא בהכרה. לאחר מכן היא נוגעת בו. ולבסוף, כהרפתקה קטנה, היא נוגעת כאילו במקרה בפניו ובבטנו הגדולה, ואז קוראת למאבטח, שקורא לאמבולנס, וחיימוב מפונה לבית החולים. איפה החיימובים האחרים אתם שואלים? הם יוצאים החוצה, אל הרחוב. הם לא ייפגשו יותר זה עם זה לעולם. אוקיי?

המנקה מנקה. סיזיפוס. פרומתיאוס. אודיסיאוס. היא לא מכירה אף אחד מהשמות הללו. המשימות שלה פשוטות. כשהגב לא כואב מדובר במשחק ילדים. אכזבות, זעם, תשוקות, עץ על מדרכה? כל אלה קיימים במקום כלשהו אפילו אצל המנקה. חייבים להזכיר שהמנקה הורסת את היצירה האנושית הנפוצה ביותר ששמה סחי, ולכן היא אנטי-אדם. מה קיים אצל המנקה? בעיקר העץ. כי כפי שמסתבר המנקה היא שהתחככה באותו עובר אורח, שם ליד העץ, בדרכה להציל את חיימוב ולהעניק לו חמש שנים נוספות של תפקיד פקידותי בכיר. המנקה שלנו הרפתקנית מאוד. מגלן חצה מיצר לאוקיינוס השקט והמיצר נקרא על שמו. המנקה שלנו חצתה מדרכה. אולי נקרא למדרכה על שמה? העברנו בקשה לחיימוב, והוא יטפל בה ברגע שיצא מחדר המיון. המנקה שלנו נתלית באילנות גבוהים, היא חוטבת עצים ושואבת מיים, כשהיא נופלת היא לא נופלת רחוק מהעץ. בקיצור, היא דמות חדה וברורה, שקל להזדהות עם תשוקותיה ואכזבותיה. היא אשה, דרך אגב, ולכן היא מחפשת אהבה ומימוש תשוקות בצורה אחרת מכפי שמקובל בספרות העולמית. ולפיכך ניאלץ שלא להזדהות עם תשוקותיה ואכזבותיה. אוקיי? סליחה סליחה.

נותר לנו לנתץ את התשוקות של עוד איש אחד, וצר לנו להודיע שהוא נעלם. טובי בחורינו מחפשים אחר האיש שהתחכך במנקה ליד העץ. מה ידוע לנו עליו? יכול להיות ששמו יצחק'לה. הוא נוצר בצלם האדם שמסתכל מהחלון. אולי לא צלם כתמונת ראי, אלא עיסה של איברים שחוברו להם יחדיו. כמו ירושלים. כמו פלסטלינה. כמו שאר האנשים שהלכו ברחוב באותה עת. מה עוד ידוע? הוא עמד ליד העץ. שלושה לווייני ריגול שידרו את תבנית קרחתו לחמישה ארגוני ביון מרכזיים, ומהם המידע דלף לעוד עשרים ארגונים, חלקם ארגוני טרור. אנחנו יודעים שהאיש נעתר לחיכוך. אנחנו יודעים שהוא לא השתוקק למנקה לפני המפגש הראשון. יכול להיות שמעתה יהיו לילותיו וימיו קודש למחשבות על חיכוך האיברים המקרי ליד העץ. יכול להיות שלא. וקשה לנו כמדינה, כארץ, כחברה אנושית, להתמודד עם חוסר הוודאות הזאת. ולכן כאמור טובי בחורינו מחפשים. לא מסובך לתפוס אידיוט כזה. מוציאים צו, פונים לחברת הטלפונים, מאכנים, תופסים, חוקרים, נגמר. כולנו מכירים את השיטה. היינו יכולים להיות טובי בחורינו בעצמנו אלמלא המשרה תפוסה. רק רגע. מודיעים לי באוזניה שנעצרו שלושה חשודים. אחד מהם עלוב נפש יותר מהאחרים: אומלל, משתוקק, שפל רוח. אותו אנחנו רוצים, שחררו את השאר. תביאו את העלוב. נעמת אותו עם המנקה, עלובה גם היא. אבל לפחות הרפתקנית. את זה אי אפשר לקחת ממנה. סליחה.

עכשיו אנחנו בחדר קטן. הלוואי שזה היה חדר חקירות עם מנורה חזקה וחושך על פני תהום. לא. האור הוא רגיל מאוד כאן. מתאים לקליניקה של רופא משפחה. מה שלומך היום, גברתי? האם לקחת את התרופות שרשמתי לך? לא? נוּ נוּ נוּ. כרגע מדובר בחדר של עימותים. המנקה יושבת על אחד מאיבריה. איברים אחרים משתלשלים ממנה לרצפה. איברים אחרים בולטים ממנה ומטילים צל על השולחן. מולה יושב איש לעוס. גם הוא בנוי מאיברים. ברור מאליו שאיש לא משתוקק אליו. איך ברור? ברור, כי האדם בחלון יכול לפרק ולהרכיב אותו מחדש. האם ההרכבה תגרם למנקה להיות הרפתקנית, משתוקקת יותר? לא. וזה חבל מאוד. אבל דווקא חיימוב, כן, חיימוב האהוב, נכנס לחדר ומשנה את התמונה. חיימוב הוא איש של אנשים. הוא משלים משולשים. הוא מרפא פצועים. הוא מלך הקבצנים. ולכן חיימוב מחבק את האדם הלעוס כאילו היה אחיו האבוד. הוא מחבק את המנקה כאילו ידע שהיא הוסיפה חמש שנים לחייו. הוא טופח לכל אחד מהם על השכם לאות חיבה. אתם חופשיים ללכת, אומר חיימוב ומרגיש טוב עם עצמו. הוא גיבור. חדר החקירות הוא בסך הכל חדר המנוחה של פקחי העירייה. והנה, גם במקום כזה אפשר להפוך עולמות. חיימוב הגיע והשמש הפציעה. חיימוב אמר והמשבר נפתר. אתם חופשיים, אומר חיימוב, לכו. לעץ? שאל האיש. לשירותים? שאלה המנקה. אתם ממש משל ונמשל, צחק חיימוב. סליחה, אמרו השניים, התבלבלנו. אנחנו נשארים. אוקיי?

ועכשיו עוד משהו קטן, הפעם באמת קטן, על האכזבה. האכזבה מתשוקות, האכזבה מזעם, האכזבה מהאפשרות לשינוי. נו, האכזבה שדיברנו עליה קודם וגם עכשיו. לא חשוב מה נעשה, אתם מבינים. נפיל את המנקה על צווארו של חיימוב? נפיל את חיימוב על צווארו של האיש מהעץ? נפיל את העץ? נפסיק ללעוס את האנשים ונפסיק להרכיב אותם? כל אלה לא ישפיעו על התשוקה לאכזבה. ואין כלום. אין כלום. השלושה יישבו בחדר פשוט כי נוח שם, ליד הספרייה עם הקלסרים הגדולים והעציץ הקטן. נוח לשבת לנצח. אולי עד ארוחת הצהריים. אז הבטן מתחילה לקרקר, והשירותים מתלכלכים, והאיש מהעץ בוודאי צריך להיות איפה שהוא ולעשות משהו. אולי להלעס, אולי להתעלס. מי יודע. למי אכפת.

***

ספיר כהן השלימה לא מזמן את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה. עובדת לפרנסתה כמורה פרטית וכמלצרית, ועומדת להקים מיזם בתחום האמנות הפלסטית. בעבר פרסמה שירים וסיפורים קצרים באנגלית.

הסיפור לקוח מתוך כתב העת אורות, גיליון 8: חנוך לוין.

לאתר האינטרנט של כתב העת אורות לחצו כאן.

 לדף הפייסבוק לחצו כאן.

 

 

 

מודעות פרסומת