סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של תומס מאן ונטלי באביט

Posted on 23 במרץ 2017 של

1


אורה כותבת על  "פליקס  קרול – וידויו של מאחז עיניים" מאת תומס מאן (אחוזת בית, תרגום: נילי מירסקי)

לפני חודשים אחדים, כאשר "פליקס קרול" יצא לאור בתרגומו החדש, נכנס ל"מילתא" אחד מהלקוחות הקבועים שלנו, גבר בשנות השבעים לחייו, משכיל מאד, רחב אופקים, וגם אדם ציני וביקורתי מאד.  הוא זכר את "פליקס קרול" בתרגומו הישן של מרדכי אבי שאול והפליג בשבחו של הספר. השיחה התגלגלה לה והלקוח התגרה בי בשאלה "ואת יודעת מי הם השרלטנים מכולם?". ובכן, כן. ידעתי למי בדיוק הוא התכוון – למוכרי הספרים, ובמידה מסוימת של צדק. שהרי אנו מדברים, וגם ממליצים, על ספרים שכלל לא קראנו. אבל, תודו, עדיף להמליץ ללקוח על ספר שמתאים לו, גם אם לא קראנו אותו, מאשר להמליץ על ספר שקראנו ואהבנו, אך אינו מתאים ללקוח הנ"ל (כמו שאומר פליקס קרול לפרופסור קוקוק, כדי להרשים אותו …)

פליקס קרול הוא בנו של יצרן יין אמיד מאזור הריין. היין נחות, אך ארוז בבקבוקי קריסטל יפהפיים (הנה עוד אחיזת עיניים). אביו – חובב שתיה, זלילה ונשים, מבזבז את כספו על נשפיות שהוא עורך בבית המשפחה, מגיע לכדי פשיטת רגל ושולח יד בנפשו.

עוד בילדותו מתחלה פליקס קרול כדי להתחמק מבית הספר, לומד לזייף את חתימת אביו כדי לכתוב פתק למורה, ומפלח ממתקים מחנות שבעליה השאיר אותה פתוחה ויצא להפסקת צהריים. אבל בינינו, ועם יד על הלב, מי מאיתנו לא  חטא בכך? אלא שרובנו חזרנו בתשובה פחות או יותר, ואילו פליקס קרול  ממשיך  בשלו. מותו של האב מדרדר את המשפחה לתחתית הסולם החברתי ומשימתו של פליקס קרול היא לטפס חזרה למעלה, ולהגיע למעמד גבוה עוד יותר, אשר על כן מעלליו הולכים ונעשים נועזים יותר ויותר וגם פליליים יותר ויותר.

בביקורות שנכתבו על הספר, וגם באחרית הדבר של המתרגמת נילי מירסקי, נדון הרבה היחס בין החיים והאמנות. האם פליקס קרול הוא אמן? או שהוא "רק" עסוק בביום חייו? "הרומנטיקה– וזו הגרמנית בראשן- ראתה באומן את התגלמותם העליונה והשלמה ביותר של הכיסופים אל היופי המוחלט ואל החירות המחלטת, כיסופים שתולדתם ההכרחית היא אותו מרד נואש וגאה הבא לנפץ את חוקיה המשעבדים של החברה בפרט ושל המציאות הריאלית בכלל", כותבת נילי מירסקי. ולפי זה פליקס קרול הוא אכן אומן. ווירטואוז. האם הוא שונה בהרבה מאמנית כמו סופי קאל, למשל? ואולי אנו רואים בו מאחז עיניים, כי  למרות הרוח החופשית שלו, ולמרות השאיפה שלו לשלמות אסתטית אנו מצפים מהאמן שיהיה גם "מוסרי"? (שבירת מוסכמות אינה בהכרח לא- מוסרית).

"פליקס קרול "התפרסם בשנת 1955, שנה לפני מותו של תומס מאן. הוא אמור היה להיות החלק הראשון מתוך שניים, אלא שהחלק השני לא פורסם מעולם (וכנראה גם לא נכתב). בסוף החלק הראשון אנו נפרדים מפליקס קרול הרואה את החזה המלכותי של  מאדם קוקוק מתנחשל תחת להט העדנה של ליטופיו. בחלק השני, מן הסתם, היה מסופר סיפור מפלתו. רמזים על כך כבר נשתלים בסיפור פה ושם.

אני חייבת להודות שהיה לי קשה "להכנס"  לספר, ואילולא היה זה תומס מאן, ואילולא אמרה לי חברה "אני  מת ע נ ג ת  עכשיו על פליקס קרול" יתכן והייתי נוטשת אותו. טוב שהתעקשתי, כי בשלב מסוים באמת התחלתי להתענג על הספר הזה. ובטוח שהוא שווה יותר מקריאה אחת כדי לגלות את כל מכמניו.

מיכאל כותב על "מעיין הנצח" מאת נטלי באביט (סדרת "הרפתקה", מודן ואוקיינוס, תרגם: אסף שור)

כך נפתח הספר היפה הזה, שמיועד לנוער אבל יכול להיקרא בשקיקה בכל גיל:

"השבוע הראשון של אוגוסט משתהה בשיא הקיץ, בפסגת השנה כולה, כמו מושב בגלגל ענק המתנודד בשיא גובהו כשהגלגל עוצר. השבועות שקודמים לו הם הטיפוס מעלה-מעלה מן האביב הניחוחי, השבועות שאחריו עם הצמיחה מטה-מטה אל צינת הסתיו, אך השבוע הראשון של אוגוסט הוא דומם וחם, וגם שקט במידה משונה, בבקרים לבנים ושטוחים, בשעות צהריים מסמאות ובשקיעות מגואלות בצבע רב מדי."

לא מזכיר קצת את לאה גולדברג?

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים, כְּמוֹ בְּקַיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה                                                                   שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר                                                                         חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה                                                                       גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר

או את נתן אלתרמן, שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל?

מכל מקום, זהו פסקה יפהפייה, פסקה אחת שמרחיקה אותנו מהקדחתניות המודרנית ומעבירה אותנו לזמן אחר וגם, בעיקר, לסיפור מסוג אחר. לא נמצא כאן חברה דיסטופית שיש להילחם בה או נער/ה שנבחר/ה להנהיג מרד כלשהו. במקום כל אלה נפגוש ילדה אחת, ויני פוסטר, משפחה אחת (משפחת טאק: האם מיי, האב אנגוס והבנים מיילס וג'סי), איש בחליפה צהובה, עוד כמה דמויות חסרות שם, וקרפד אחד. הוא חשוב מאוד.

לפני עשרות שנים שתו בני משפחת טאק מים ממעיין חבוי בלב החורש ליד ביתה של ויני פוסטר, וזכו בחיי נצח. מיילס בשנות העשרים לחייו וג'סי בן שבע-עשרה, וכך היו בשבעים ושמונה השנים האחרונות. שרשרת של התרחשויות מובילה את ויני לחורש, שם היא פוגשת את בני המשפחה, שבלית ברירה לוקחים אותה אל ביתם, בניסיון להסביר מדוע היא חייבת לשמור על הגילוי בסוד.

אלא שמישהו יגלה את הסוד, ינסה (כמובן) להרוויח ממי המעיין, ו-ויני הצעירה תעזור למשפחה בימים הספורים שבהם מתרחשת עלילת הספר.

הספר הזה מוצלח גם בזכות שפתו העשירה והלא-מתיילדת, ובעיקר באופן האגבי שבו הוא מעלה את השאלה הילדית-אך-לא-ילדותית, האם כדאי לחיות לנצח? תחשבו על זה: שאלה פילוסופית, עמוקה מאין כמוה, למה שלא נשאל את הילדים מה דעתם עליה?

התרגום של אסף שור נהדר. יש בו, כמו בספר עצמו, איכות תמימה ואיטיות מבורכת, שחסרה מאוד במרבית ספרי הנוער של היום. תשואות מיוחדות מגיעות לו על המצאת המילה "עַצְלוּלִי" (שאינה קיימת במילון אבן שושן או במילון ספיר, בדקתי):

"הדרך פנתה אנה ואנה בעיקולים ובזוויות נינוחות, מעת לעת נסחפה בקו עצלולי אל ראש גבעה קטנה, התפתלה מעדנות בינות לחלקות התלתן החביבות על הדבורים ואז פנתה וחצתה אחו."

האיכות הזו נגזרת, כמובן, משפת המקור, ובעיקר מתיאורי הטבע הרבים שבספר, אבל מגיעה מתוך החלטה מודעת (והרבה עבודה), כפי שכותב שור באחרית הדבר של הספר, שגם אותה מאוד כדאי לקרוא.

גילוי נאות: אסף שור יתארח  ב"מילתא" ב-2.4.17,, יחד עם שירה חפר ואבנר שץ, בערב לכבוד הספר "גברים לבנים מתים" מאת אבנר שץ (לוקוס)

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

 

Advertisements