ראיון עם יגאל צור לרגל צאת ספרו "אבודה" (כתר)

Posted on 16 במרץ 2017 של

2


1) הי יגאל אנחנו נפגשים כאן היום לרגל צאת ספרך "אבודה" (הוצאת כתר). ספר לנו קצת עליו, מנין הגיע הרעיון?

הרעיון החל לצמוח, ואין דרך אחרת מלתאר זאת, אחרי שירדתי ממשימה עיתונאית די עגומה של חיפוש שתי נערות ישראליות שנהרגו בתאונה בחבל לאדאק. ירדתי למאנאלי, שבצפון הודו כדי להתאושש, לראות חיוכים, לשתות קפה טוב ואיזו עוגת שוקולד. הלכתי במאנאלי הישנה ופתאום צועדת מולי אישה קטנטונת ועליה חולצה לבנה גדולת מידות ומודפסת עליה תמונה של בחור צעיר. שמה היה הומה בוסתני, קנדית ממוצא איראני, והיא הסתובבה שנתיים בהודו בחיפוש אחרי בנה שנעלם. עזבה הכול מאחוריה ונותרה בחיים עם מטרה אחת בלבד. למצוא אותו או לפחות לדעת מה עלה בגורלו. אני יודע מה זה להסתובב בהודו. אבל שנתיים? כך? מגסט האוז לגסט האוז. כמובן שהזמנתי אותה לקפה וישבנו ודברנו. לא יכולתי לעזור לה בדבר מלבד להפנות אותה למשרד חקירות הודי ששיתפתי עימו פעולה באותם ימים. אחרי שנפרדנו נשארתי לשבת ותהיתי מנין שאבה את הכוח? האם לכל אישה יש כוח דומה? כאן לדעתי כל אישה שקוראת תהנהן בראשה בחיוב. ואחר כך, האם אני כסופר אוכל לתאר דמות של אישה כזאת. אגב, הסוף היה טרגי ואפשר לראות את הסרט שהביביסי עשה עליה. מרגש. היא נותרה חקוקה כסוג של מנוע שהצית אותי לכתיבה. אם כי כמובן הפכתי את הסיפור למאוד ישראלי, מיקמתי אותו בתאילנד וקמבודיה, ומי שנעלם זאת ילדה ישראלית. אבל רוחה, אני מניח, שרתה עלי באופן כזה שאני מאוד מקוה שהצלחתי לבנות דמות של אישה ואם, שיוצאת לדרך חדורת רגשות אשם. כשהיא מתנערת מהפחדים והאשמה היא עוברת שינוי והופכת ללביאה אמיתית.

 

2) בחרת למקם את הסיפור שלך בדרום מזרח אסיה. בתור מי שהתאהבה במזרח לפני שנים וחוזרת אליו שוב ושוב, אני יכולה להבין את המשיכה והחזרה המתמדת, והשינוי שהמקום יכול לחולל באדם. האם אתה יכול להסביר את הקסם שמושך אנשים לחזור לשם? האם זוהי הסיבה שאתה מציב את סיפוריך שם פעם אחר פעם?

כתיבת הפרוזה שלי החלה ונשענה לא מעט על חוויות, רגשות שעברתי בתור איש צעיר במזרח לפני שנים רבות. לא היה אז לונלי פלנט, לא היו ישראלים. בהודו במשך שנה בסוף שנות ה – 70 שהסתובבתי שם  פגשתי שניים בלבד. אלו היו בהחלט ימים אחרים. אני מניח שהנפש שלי פשוט נטענה שם מכל דבר, ממקומות, מאנשים, מאירועים. הכל  מצא מסילות ברורות אל ליבי. אין פלא שקובץ הסיפורים והנובלה הראשונים שפרסמתי נשא את השם "עם תום המונסון" ויצא ב-1989 כמעט שמונה שנים אחרי שחזרתי מגיחה ארוכה. זאת אומרת אותן תחושות שחלחלו מן המזרח לקח להן זמן להיבנות לסיפורים קצרים. מאז, כמעט בכל רומן שפרסמתי ועוד לפני סדרת ספרי המתח היה משהו מהמזרח שהגיע לספר גם כאשר הוא היה לחלוטין נעוץ באדמת ארץ ישראל. כך למשל ב"מעין פרחי השקד" שיצא בספריה לעם/עם עובד ב-1993 יש דמות של גרמני שהתגייר, שתחילת הגלגול הרוחני שלו החל במסע רוחני בהודו. אני בהחלט יכול להבין אנשים צעירים וגם בוגרים שנוסעים ונשבים בקסם. אני בכוונה לא משתמש במושג רוחני.  בצורה זהירה אנסח זאת כך: כנראה אנחנו מצליחים להתחבר שם למשהו שהוא גדול יותר ועמוק יותר מהסך הפרטי שלנו. יש בזה משהו נפלא ולכן כל כך קל להתרגש שם ממחוות וממפגשים למיניהם. אולי אנחנו מגלים שם שאנחנו אחד מיני רבים ומצליחים לראות את המחבר והמשותף יותר מאשר את המפריד. זה פוגע עמוק.

 

3) במוקד עיסוקו של הספר נמצא נושא כאוב במיוחד שנמצא בדרך כלל בשולי הדיון הציבורי: סחר בנשים, זנות קטינות ופדופיליה, וישראלים שבוחשים בתוך כל זה, עד כדי כך שהצד האפל מחשיך את היופי הססגוני של המזרח הרחוק בסיפור. ספר לנו על הבחירה בנושא הזה.

אין ספק שחלק מהבחירה בנושא כאוב היתה העובדה שבמשך שנים הדרכתי טיולים ולא מעט מהם במזרח, בתאילנד, בקמבודיה. יצאתי גם לכל מיני משימות סיקור עיתונאיות נחשפתי שם לעולמות שמרבית התיירים לא רואים. בודאי לא בפעם הראשונה שלהם שם. אני כמובן מצדי מנסה להראות את היופי ולהרחיק מהם את האפל. אבל כלשעצמי ראיתי ואני עדיין רואה את ההתנהלות הגברית ואת הניצול של כוח הכסף כדי לקבל שירותי מין. אני חושב שעם ההתבגרות שלי כאדם פשוט אינני יכול לראות יותר את המראות האלו, ובעיקר לא לספוג את התחושות שעולות בי לנוכח המציאות הזאת. אין לי כל עניין סוציולוגי חברתי לנתח את התופעה. זה פשוט מעכיר לי את הנפש. אני יודע כמה עוולה, כמה כסף, כמה פשע יש מאחורי תעשיית המין במקומות אלו. זה פשוט מעציב.

4) עד כמה התמונה שאתה מציג נאמנה למציאות, וכיצד ביצעת את התחקיר לספר?

מי שהולך במקומות מסויימים בעיקר בתאילנד ובקמבודיה רואה את התופעה. היא לא מוסתרת. היא חשופה, היא בוטה, היא מול העיניים. המזל הוא שרוב האנשים הם הגונים ופשוט עוברים הלאה. הבעייה היא אותם אלו שהם חלק ממנה או מניעים אותה. לא נעשה כאן תחקיר מסודר. זהו סך של מראות, משפטים, דמויות שנפרשו על פני זמן כה ארוך וברגע מסויים הסתדרו לי בתוך הכתיבה. יחד עם זאת לא הסתמכתי רק על עצמי, בעיקר קראתי עדויות, תחקירים עיתונאיים, תחקירים של ארגוני סיוע, מסמכים של רשויות פדרליות אמריקניות ואחרות שעוסקים בפדופיליה, בזנות. לא חומר קל ולא מומלץ. אחד האנשים הכי אמיצים הוא עיתונאי אמריקני בניו יורק טיימס בשם כריסטוף (NICHOLAS D. KRISTOF) שנשוי לקמבודית ומנהל מאבק מעל דפי העיתון ולא רק כנגד תופעת הסחר בבני אדם בקמבודיה.

 

5) פרט להיותך סופר אתה גם מדריך טיולים וכותב מדריכים, שחקן ובמאי וכותב תכניות. איך הגעת להיות סופר והאם יש משהו משותף לכל העיסוקים האלו?

יותר מדי תארים. בואי ננמיך. התחלתי ככותב סיפורים קצרים וצמחתי אני מקוה כסופר. כתבתי במשך שנים רבות בעיתונות וזאת היתה פרנסה. הגעתי גם להדרכת טיולים מתוך היכרותי עם המזרח ואז לא היו הרבה מדריכים. היו תרמילאים כמוני שהכירו וצמחו להיות מדריכים. לא מעט בזכות מולה יפה, שהיה הבעלים של החברה הגיאוגרפית, וידע ללקט בפינצטה אנשים כמוני שאהבו מקומות ומתוך האהבה צמחה הפרנסה. לא להיפך.

כתבתי מדריכי טיולים להודו ולסין יחד עם דן דאור ז"ל. זה צמח בין כתיבת ספר פרוזה אחד למשנהו. לא יכולתי לעבור באחת מרומן אחד למשנהו. כתיבת ספרים כאלו היתה מרעננת, מאתגרת ובעיקר שיעור בכתיבה בגלל שותף מדהים ודייקן כמו שהיה דן. כל ניסוח היה חייב להיות בהיר, מדויק ובעיקר נושא עימו משב מעניין.

לטלויזיה הגעתי יחסית מאוחר, גלגולים שהחלו בכתבות ל"רואים עולם" ועיקר הצמיחה שלי במדיום הזה באה לאחר שהייתי מסופח לצבא האמריקני במלחמת עירק 2003. פתאום נפתחה דלת והייתי קבוע על המסך. משעשע. עד היום אני אוהב את המדיה.

מה שמעניין אותי כיום הוא תהליך הכתיבה. הצמיחה של רעיון ויציקה שלו אל תוך סיפור שהולך ותופח, הולך ומתגבה. אני רואה את זה כעין התבוננות אל מן חור שחור פנימי ומנסה לדלות ממנו את הדברים הטובים, המעניינים לכתיבה. אני מניח שההתבוננות הזאת היא שהפכה אותי לסופר.

6) תוכל להמליץ לנו על ספרים שאתה אוהב במיוחד, או פנינים ספרותיות בלתי-ידועות שכדאי לנו להכיר?

תמיד אהבתי את המינגווי, ואת קונרד ואת פוקנר ובמיוחד את קיפלינג שמי שיקרא את "אבודה" בתשומת יראה שיש שם מחווה ענק לסיפור הקצר, שאני חושב שהוא הטוב ביותר, "האיש שהתעתד (או רצה) להיות מלך". זהו המסד הספרותי עליו צמחתי ככותב לצד שורה ארוכה של סיפורי הרפתקאות אמיתיים או ספרותיים. אני עדיין אוהב לקרוא סופרי מסעות כמו ויליאם דאלרימפל ובמיוחד את נורמן לואיס. אבל הדמות שהכי מרתקת אותי בין כותבי מסעות היא של אורל שטיין, במוצאו יהודי הונגרי שהתנצר, ובעיני הוא אמיץ ומופלא בצורה בלתי רגילה. הוא חצה את ההימלאיה הלוך ושוב מלווה תמיד במן כלבלב מצחיק. אפילו השתמשתי בשם משפחתו לאחת הדמויות ב"אבודה". אני מקוה שאוכל להניח יום אחד פרח על קברו בקאבול, שבאפגניסטאן. משאלה ותקווה קטנה.

***

יגאל צור הוא סופר, מגיש תכניות טלוויזיה ומדריך טיולים.  "אבודה" הוא רומן המתח השלישי שלו בסדרת דותן נאור. קדמו לו "צרות בגן עדן" ו"מוות בשנגרי-לה".

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

 כשהחוקר הפרטי דותן נאור נקרא לחקור את היעלמותה של תום, ילדה ישראלית בת עשירים שאבדה בתאילנד, אין לו מושג לאיזה קן צרעות נקלע ואילו מפלצות הוא עומד לעורר מרבצן. אבל גם אם היה יודע הכול מראש,  דותן לא היה משנה דבר.

ביחד עם איריס, אמה היפה והעצובה של תום, הוא יוצא לתאילנד ומחפש רמזים  לעסקת נדל"ן טובענית שכל מי שהסתבך בה איבד יותר מאשר את נכסיו. פניה המחייכים של תום כבר נמחקו ממודעות הנעלמים שנתלו באי, אבל דותן ואיריס נחושים למצוא את הילדה שעקבותיה נעלמו בבוקר אחד על החוף היפה ביותר.

אבודה לוקח אותנו לחצרות האחוריות של תאילנד, אל מה שנסתר מאחורי הפנים המחייכות ובתי המלון המפוארים. הנופים האקזוטיים של תאילנד חושפים זירה מדממת של תאוות בצע, רשעות וחמדנות. 

בעלילת מתח עוצרת נשימה שבה מסובכות גם המאפיה הרוסית והמאפיה הישראלית, נחשפים עסקים אפלים, מסחר בבני אדם ונתיב של  גופות שנערמות בזו אחר זו.

 

מודעות פרסומת