אמא אווזה: דנית צמית כותבת על ספרי ילדים ועוד קצת

Posted on 21 בפברואר 2017 של

1


כחול וורוד

אנחנו נוהגים לארגן את החיים שלנו בקופסאות, לחלק את האנשים שבהם לקטגוריות. זה נוח, זה מקל, זה אוטומטי וגם אבולוציוני. מסייע לנו לעבור את החיים בשלווה יחסית משום שאנחנו יודעים שאת זה אנחנו אוהבים, ואת זה לא, זה שחור וזה לבן, הוא ימין וההוא שמאל. גם את הילדים שלנו אנחנו מחלקים לקטגוריות – בן או בת, כחול או ורוד. הסביבה מקדמת אותנו אל עבר החלוקות הללו, כבר ברגע הראשוני של הלידה ואף לפני כן בהריון, כל עובר הוא או בן או בת, לא שניהם, לא חצי-חצי, לא משהו אחר בלתי מוגדר. כשהם נולדים אנחנו מחוייבים לבחור, הבחירה מאשרת את דרכי העולם הפטריארכלי המוגדר, מאשרת את החלוקה הלא שיוויונית, קוברת את האפשרות לשינוי.

הקטלוג שראשיתו במין מזמן מפל של הגדרות והעדפות, מקצתן אנחנו כופים על ילדינו, אחרות כופה הסביבה הקרובה והרחוקה והן נוגעות בשלל האספקטים של החיים: אוכל, שינה, העדפות חינוך, מסגרות לימוד וכו'. מה יקרה אם נטשטש את גבולות הקטגוריות? אם נפיל את ההגדרות שמעניקות לנו ביטחון בחיים, נאפשר לחופש להיכנס בין החריצים, לעשות שמות במוכר והידוע וליצור דברים חדשים, ידיעות חדשות, הבנות מאירות. אני מוצאת את עצמי מנסה לשבור את הגבולות שאני מציבה בעצמי ואת החומות שהסביבה מציבה לי, הייתי כזו כאדם יחיד וכפרט זוגי ואני משתדלת לשמר זאת כאמא. אני מנסה להאזין לניואנסים הדקים של הילד שלי, חלק ונטול קטגוריות, נטול שיפוטיות. מחפשת שילמד אותי מה נכון לו. נכון גם אני נופלת בהגדרות הבטוחות, נכון שזה דורש מאמץ אבל אני למדה שיעור חדש מכל ניסיון וכל שיעור מחזק את הדרך האחרת, הלא ידועה והלא מוכרת.

אפשר וכדאי להתחיל בקטן, בחרו חפצים שאינם מגדריים, או יותר מכך חפצים שמיועדים באופן ברור למגדר השונה מזה של ילדכם. הקריאו לילדכם ספרים ש"אינם מתאימים לגילם", תנו להם לשחק במשחקים ש"גדולים עליהם", תנו להם אוכל מיוחד, שונה. אם משהו לא עובד אפשר וכדאי לוותר, לא כל קטגוריה היא בהכרח פסולה, נהפוך הוא אם התקבעה ככזו סביר שיש בה הגיון מסוים. מצאו את ההורות הנכונה שלכם, מצאו את האני הנכון שלכם, הייחודי והשונה ועשו זאת בדרך הניסיון והחוויה. יקשו עליכם בדרך לא פעם, אז מה, זו הדרך שלכם להתחזק. אם נפתח את הגדרות שעוטפות אותנו נעניק לילדנו את ההזדמנות לחשוב אחרת, אם כולנו נפיל את החומות אולי נוכל ליצור סביבה שונה, מקבלת יותר ואולי נוכל להוביל שינוי.

על אף הפסקאות האחרונות וכפי שכתבתי בטור הראשון, את הספרים הנסקרים כאן ילוו הגדרות, לא מספריות, שמרמזות על טווח גילאים אפשרי, אל תחששו לשבור את הקטגוריות שהצבתי כאן.

***

שניים מבין הספרים שיופיעו בטור הפעם עוסקים בגיבורים ששייכים לאחד הקטבים: כחול או ורוד. הראשון שבהם "כפפה אחת ורדה" הוא ספרו החדש של חנוך פיבן, אמן הקולאז'ים הבינלאומי. הספר מביא את סיפורה של כפפה שנופלת מכיסה של ילדה. הכפפה האבודה אינה יודעת מה לעשות, והיא בוכה לה בחורף הקר. עד שמגיע ברוז ומבקש ממנה להיות לו לכרבולת כדי שיהפוך לתרנגולת. אחרי כן היא מוצאת עצמה קרן של איל ועטין של פרה, אבל למרות שהיא עוזרת לכולם, הכפפה רוצה לחזור אל הכפפה התאומה שלה, אותה היא מוצאת בשדה פרחים. מאושרות השתיים מוצאות את דרכן ומתאחדות עם הילדה לה הן שייכות.

הכפפה האבודה שאיבדה את דרכה, לא ממש מחפשת דרך חדשה, אך היא כן מתנסה בהיות דברים שונים ומשונים. בסאב טקסט אפשר לומר שהספר עוסק בהבדלים בין הפנים לחוץ, האם כפפה היא רק כפפה, או שהיא יכולה להיות גם כרבולת? או עטין? (והאם מה שמבדיל בין ברוז לתרנגולת הוא נטו כרבולת?) את התשובה לשאלה אנו מקבלים בסוף – הכפפה חוזרת ליעודה המקורי, היא לא מוותרת עליו והיא עצובה ובוכיה כשאינה מממשת אותו. זהו סוף קצת נדוש, כזה שעומד בניגוד למה שעסקתי בו בפתיחה וללא ספק סוף המאשר את הסדר הפטריארכלי המקובל (גם אם בין השורות יש כאן למעשה מערכת יחסים זוגית בין שתי כפפות, כלומר חד-מינית). אבל השאלה עצמה (האם כפפה היא רק כפפה? או ממה היא עשויה?) נוכחת לא רק בסיפור אלא גם באמנות שהספר מציג.

%d7%9b%d7%a4%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%94-1

האמנות של פיבן היא לב הספר. ביצירותיו לוקח פיבן חפצים יומיומיים והופך אותם לדיוקנאות של אנשי ציבור, סלבריטיז, חיות או יצורים שונים. כאן פיבן יוצר עולם בו שולטות כפפות: ברקע מופיעים יונת כפפה לבנה, עצי כפפות שחורים ושדה פרחים צבעוני עשוי כפפות. רמת הרגש וההבעה על פניה של הכפפה הורודה הנוצרים באמצעים "דלים" כל כך, בפשטות, מופלאה בעיני. ידיו של פיבן בוראות באמצעות שפע פרטים וחפצים משונים, עולם קוהרנטי וכאן חוזרת השאלה, שמופיעה גם בטקסט, על הייעוד, או הפונקציונליות של חפץ. משום שפיבן שובר את הייעוד של החפצים בהם הוא משתמש והופך אותם לדברים אחרים, העובדה שלרוב הם נאספים יחד לכדי יצור חי גם מעניקה להם חיים והבחירה בחפצים השונים לייעודים החדשים שלהם אינה שרירותית אלא רבת מחשבה ואפילו הגיונית מאוד. כך אייל שגופו עשוי ליפה או ספוג קשיח מאוד, רגליו ענפי עץ, צוארו וראשו כפיסי עץ מעובדים ואזניו עלים, או פרה שגופה בקבוק חימום. היצירה מהווה מנוף לשיחה ויצירה, שהדמיון והאמנות מצויים בליבן. אולם משום כך הספר לא מתאים לילדים קטנים, משום ששבירת תפקידיהם המסורתיים של החפצים, מחייבת הבנה מקדימה של אותם תפקידים מסורתיים.

%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%9b%d7%a4%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%94

נקודת החולשה של הספר טמונה בטקסט, לפרקים הוא בחרוזים, אבל ברובו נדמה כי נכתב רק כדי ללוות את היצירה. הסיפור לא עקבי, יש בו חורים והוא לא פורץ דרך כמו האמנות שהוא מלווה. מה גם שלפי דעתי סופה של היצירה פחות מתאים למסר (אם עוד מותר להשתמש במילה הארכאית הזו) שעולה מתוך האמנות. ועוד הערה מבנית – הספר מושקע מאוד, עשוי מדפים עבים ונעימים, אבל משום כך הוא קשיח בחיבור בין הדפים וחלק מהתמונות שוקעות ואובדות שם וזה ממש חבל. אני מקווה שעם הזמן ועם ריבוי הקריאות הדפים יתרככו ויחשפו עוד טפח מדמויותיו הנהדרות של פיבן.

קטגוריה: ילדודס

%d7%9b%d7%a4%d7%a4%d7%94

"כפפה אחת ורודה" / חנוך פיבן / עם עובד / ללא מספור / 68 ש"ח

***

לפני כחודשיים, ביום חורף סמי-אביבי, החלטנו לעשות טיול קצר, ארזנו פירות טריים ויבשים, הזמנו את סבא וסבתא, והרכבנו את הקטן שלנו על הגב. בעודנו מהלכים לנו על שביליו של הר הרוח (שמצדיק את שמו ללא ספק) חלפו על פנינו מכוניות, יותר מדי מכוניות. ובכל פעם נדרשנו להיצמד אל שולי הכורכר הקוצני. מפה לשם, כדי למנף את הסיטואציה המעט מטרידה, לימדנו את הקטן מילה נפלאה – אוטו. ובכל פעם שעברה מכונית, זעקנו כולנו, יחד איתו – אוטו! דבר לא יכל להכין אותנו לכך שאוטו תהפוך למילה המרכזית בחיינו בחודשים הקרובים. לפני כן לא היתה אצלנו בבית מכונית אחת, אבל הקטן ביקש ולאט לאט התרבו חפצים נושאי גלגלים. אמרתי לאיש שלי שהעדפה המוחלטת של הקטן למכוניות מפתיעה אותי, לא כשלעצמה, אלא משום שהיא מאששת את ההבחנות המגדריות הקלאסיות והיא צצה לה לבד, מבלי שנעודד או אפילו נחשוב עליה, שכן לנו אין שום זיקה לנושא. אבל הקטן פשוט מטורף על מכוניות, וכשהגיעה אלינו הגיבורה "משאית כחולה קטנה" היה ברור שהיא הולכת לככב.

masait2

אז "משאית כחולה קטנה בעיר הגדולה" הוא ספר המשך המגולל את מעלליה של המשאית, שהיא גם הגיבורה הכחולה לטור זה. הפעם הקטנה מוצאת עצמה בעיר גדולה, והיא נאלצת להתמודד עם כלי תחבורה אימתניים, פקקי תנועה כבירים ולימוזינה ששבקה חיים. היא אמנם קטנה, אך היא מצליחה לפתור את בעיית התנועה, לעזור לראש העיר למצוא את דרכו ולהפוך את הסקנדל לקרנבל.

"זוּוּוּוּוּוּוּם!"

עלה קול שאגה

למטה בשדרה.

"העיר כה מהירה!"

כחולה קטנה אמרה

בשפה חרוזית ומתנגנת, נכנסת המשאית אל העיר הגדולה (מנהטן נדמה), ונדהמת מגובהה של העיר וממהירותה. היא פוגשת אוטובוס, מונית, ניידת משטרה, ומנקה רחובות. מסעותיה בעיר מלווים בקולותיהם של כלי התחבורה, מה שהופך את הספר לכיפי במיוחד. האיורים נהדרים, וממחישים נאמנה את הטקסט: את אופיה של העיר ואת הבעותיהם ואופיין של המכוניות. אמנם המכוניות מואנשות, אך את העיר ממלאים כמובן אנשים, והם מגוונים: מבוגרים וצעירים, שחורים ולבנים, נשים, גברים וילדים, ואפילו תצליחו למצוא כמה חיות. כל כפולה שופעת פרטים וכך אפשר לחפש יחד עוד ועוד פריטים ולטבוע באיורים. שאפו מיוחד לעדי זליכוב-רלוי שתרגמה את הספר לעברית טובה, שאינה מסגירה את האנגלית שקדמה לה – עניין חשוב בעיני כשמדובר בספרי ילדים.  בין אם אתם חובבי מכוניות או לא, כחולה קטנה תשבה את לבכם במהירות ה"ביפ".

קטגוריה: פצפצונים-קטנטנים

36200050972b

"משאית כחולה קטנה בעיר הגדולה" / אליס שרטל / איורים: ג'יל מקלמרי / מאנגלית: עדי זליכוב-רלוי / ידיעות ספרים / ללא מספור / 78 ש"ח

***

לעגם של ילדים הוא אחד הסכינים הפוצעים שקיימים, את החתך שהוא יוצר קשה לאחות ולמחוק והוא נותר בחייו של ילד גם כשהוא הופך למבוגר. אני חושבת שבמידה מסוימת היא מותירה סימן גם אצל הפוגע והפוצע. ספרה של באטריס פונטנל "החבר שלי בוגומגום" עוסק בלעג של ילדים, וגם בתופעה שמפציעה לעתים רחוקות בספרות ילדים – גמגום. לבזיל טמבור יש התחלה לא מבטיחה, הוא מגיע לבית ספר כשתלתליו מזדקרים על אף שניסה להשטיחם עם מים. ומרגע שפצה פיו והחל לדבר ולגמגם, חברי הכיתה החלו צוחקים עליו ומחקים אותו ואף העניקו לו את השם בוגומגום. בשיעור הוא משנה את שמו מול המורה וזו שולחת אותו למנהלת כעונש. וכשהוא אמור לעלות על הבמה בהצגת התיאטרון של הכיתה, הוא מתחבא בשירותים. יום אחד בוגומגום נעלם ומגלים כי הוא מתחבא על גג בית הספר, בזמן שהשרת והמורה מנסים להוריד אותו משם, מגלים חבריו כי הסיבה לקשיים של בזיל היא שאביו ברח בילדותו, והם מרגישים רע מאוד עם התנהגותם. סוף טוב הכל טוב, בזיל יורד מהגג וחבריו משנים את התנהגותם, הוא אף הופך לנציג הכיתה ומוזמן לכל ימי ההולדת.

"כשהגיע התור של בוגומגום היתה לנו הפתעה גדולה. האזנים שלו היו אדומות כמו נקנקיות והיו לו כתמים בצורת יבשות קטנות על הלחיים."

בעדינות רכה, במשפטים רבי משמעות, מתארת באטריס את שני צדדיו של הלעג, דווקא משום שאת הסיפור מספר חברו לכיתה של הגיבור, פרדינן פונפון (שגם שמו אינו מציאה, אבל הוא ותיק בבית הספר). דרך המספר מתגלה נקודת המבט הדואלית של הילד הפוגע, מצד אחד מבודח מהלעג וממושאו ומנגד חש חמלה מול הקורבן. משום שלרוב ההקנטה היא תוצאה של תופעת העדר ואף אחד מהילדים אינו עומד מאחוריה איתן. לראיה, היא תמיד נשברת באינטרקציית אחד-על-אחד וזה בדיוק מה שקורה כאן. פרדינן מצד אחד מלווה את בזיל למנהלת ומצד שני מתבדח עליו עם היתר. מיקומו של המספר כמי שאינו יודע את סיפור חייו של הגיבור, מאפשרת להשאיר את בזיל אניגמטי וכך היא משאירה במהלך הקריאה מעין שאלה אצל הקורא: מה אני הייתי עושה בסיטואציה הזו. הספר מתאר שני תהליכים עיקריים, הראשון של הגיבור: המגיע כחלש ופגוע והופך עם הזמן ולצד עזרתם של אנשי מקצוע וחברים לפחות מגמגם, מחזק את עצמו ומוצא את מקומו החברתי. השני הוא של החברה סביבו המיוצגת ע"י המספר: שבתחילה הוא חזק ומשתמש בכוחו לפגוע, בהמשך הוא מתרכך, מבין את טעותו ואף מכפר עליה. שני התהליכים הללו מאפשרים לקורא למצוא את מקומו, באחת מהפוזיציות ולמעשה לעבור תהליך.

untitled

לספר עצמו נלווים איורים רבי רגש והתרחשות של מרק בוטון, כשם שהסיפור הוא עדין ודק, כך גם האיור. תמונות מחיי בית-הספר מוצגות בריאליזם שנע בין רישומים בשחור ולבן, לכאלו שזכו לזריקת צבע, לפעמים באופן אקראי או שובר שגרה. הדמויות ממוסגרות בקו שחור דקיק, אך לעיתים בגדיהם, או שערם אינו ממוסגר בקו, מה שיוצר דיסוננס נעים לעין ותחושה של תנועה וחיים באיור. הכיתה מורכבת מבנים ובנות בצבעי עור שונים ובפנים מלאי הבעה. מרבית הדפים שומרים על רקע לבן ובוטון משתמש בצבע כדי ליצור ניגוד אל מול הדפים הללו. למשל בכפולה בה יושב בזיל על גג שתופס כמעט את כל הדף ואילו בדף ממולו משחקים ילדים קטנטנים על רקע לבן תחת ברוש, כך מתבטא המרחק בין הילדים לבזיל ביתר שאת. בכפולה האחרונה נעלמים לגמרי קוי המתאר ונותר איור בצבעי עיפרון, זהו האיור החלש ביותר בספר, למרות שנדמה כי יש לו מטרה והוא בא לסמן אולי עולם פחות ברור, יותר פתוח, שופע הזדמנויות עבור בזיל ופרדינן, בפועל לתחושתי הוא מחוויר לעומת החוזק של מה שקדם לו.

קטגוריה: גדולים

cover-2

"החבר שלי בוגומגום" / באטריס פוטנטנל / איורים: מרק בוטון / הוצאת טל-מאי וידיעות ספרים / מצרפתית: לי עברון-ועקנין / 44 עמודים / 68 ש"ח

***

הורות היא "ג'וב" לא פשוט, והיא גם לא ניתנת לכימות או להשוואה, ועדיין יש כאלו שההורות שלהם קשה יותר, מסובכת יותר ודורשת יותר. אני לא כותבת ביקורות על ספרי מבוגרים בדרך כלל, וגם עכשיו אין כאן משום ביקורת על הספר, זה לא המקום המתאים. אבל לאחר שסיימתי לקרוא את "שטום" הרגשתי שאני מחויבת להעניק לו כמה מילים בטור. בנג'מין ג'ול הוא אב לג'ונה, שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך והספר מגולל את סיפור חייהם על ההשלכות של ההורות הזו על החיים, על מערכות יחסים, על האני ועוד. זה ספר שנותן פרספקטיבה ושם את ההורות "הנורמטיבית", באור אחר. אני לא יכולה להתחיל לדמיין את הקשיים עמם מתמודדים הורים לילדים אוטיסטים, או ילדים עם צרכים מיוחדים או ילדים הסובלים ממחלה כלשהי. הרבה חששות מעלה הספר הזה, בייחוד אם ילדיכם בן שנה וקצת. אבל אני ממליצה לגשת אל "שטום" על אף החששות שהוא מעלה ולא רק בגלל הפרספקטיבה שהוא נותן. אלא משום שבראש ובראשונה הוא מרגש עד מאוד, עד כדי צחוק ועד כדי בכי. הוא אנושי עד כאב, מציג בפנינו סיפור רב שכבתי, על שלושה דורות של גברים. ובנוסף לכל זאת הוא מתורגם נהדר, עוד בחירה נהדרת של תמיר//סנדיק שספריהם מתרבים אט אט על מדפי.

%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%9d_%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94

"שטום" / ג'ם לסטר / מאנגלית: גיא הרלינג / תמיר // סנדיק / 356 עמודים / 98 ש"ח

Advertisements