סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של תומס ה' אוגדן ויצחק אוורבוך אורפז

Posted on 12 בינואר 2017 של

1


מיכאל כותב על "הפרטים שהושמטו" מאת תומס ה' אוגדן (עם עובד, מאנגלית: יואב כ"ץ)

קשה מאוד לבחור שמות תואר מתאימים לספר הזה. הוא מאוד שונה, מאוד אחר, וכבר בכך אמרנו עליו משהו טוב, לדעתי.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי בעל שם, שבאמתחתו כבר כמה וכמה ספרי עיון (בעברית הם ראו אור ב"עם עובד" וב"תולעת ספרים"). זהו הרומן הראשון שכתב, והוא כתוב בריחוק גדול, כמעט בקור. זה לא נאמר לגנותו, אגב, בכלל לא, וזה גם לא אומר שאין כאן סערות נפש או מטען רגשי. שניהם כאן, אבל מכיוון שאוגדן כותב את העלילה כמו ניתוח מקרה או כמו דו"ח התקדמות של מטופליו, הניתוק הזה הופך, לדעתי, את הספר לחזק במיוחד, ואם נפנה למילים-של-מבקרים, לספר עוכר-שלווה ומטלטל באמת.

העלילה, על פניה צנומה: ארל הוא חוואי במדינת קנזס, נשוי למרתה ואב לשני ילדים, בת ובן. יום אחד מנסה מרתה לתקוף את הבן וורן בסכין, וארל, שנחלץ לעזרה, הודף אותה וגורם למותה (אין פה ספויילר רציני, כל זה קורה עד עמוד 27). ארל קורא לסגן השריף ומדווח לו על מה שקרה בחכסנות וביובש.

בכלל,הכל יבש כאן, כמו שדות החיטה שמקיפים את החווה. האם זה מקרה שאוגדן מיקם את הספר בקנזס, שמתוארת בפתיחת "הקוסם מארץ עוץ" כ"גוש אפור וענקי שסדקים צרים וארוכים חצו אותו פה ושם…"?

מכל מקום, ארל לא מגלה הכל. הוא משמיט חלק מן הפרטים, ומכאן מתחיל הספר לזגזג בין ההווה לעבר, בניסיון (עקר?) לנסות ולהסביר מה הוביל להתרחשות הזו. למעשה, כל הספר כולו הוא אותם "הפרטים שהושמטו" מדיוחו של ארל.

הטכניקה הזו, של דילוג בין הזמנים, היא כמובן לא המצאה של אוגדן, ובכל זאת הוא מצליח לחדש בה. המעברים, למשל, לא קורים (בהכרח) בין פרק לפרק, ולפעמים הם מופיעים אפילו באמצע פסקה. אולי כך אוגדן מנסה לאותת לנו שהעבר תמיד נוכח בהווה ומנווט את מהלכיו? אולי.

אני לא יודע אם זו הייתה כוונתו של אוגדן, אבל מדי פעם מבליח איזה משפט שמכריח את הקורא לומר לעצמו משהו כמו "היי, זה תסביך אדיפוס" או "רגע, זה לא תיאור של הפרעה דו-קוטבית?". מעין ניים-דרופינג פסיכולוגי, אם תרצו. בהתחלה זה מוזר, אחר כך מתרגלים ובהמשך מבינים – או כך, לפחות, אני הבנתי  – שאוגדן גורם לקורא לנסות ולבחון את הקביעות האלה. כך, אולי, כל הספר הזה הוא בעצם דרכו של אוגדן לשאול אותנו את שאלתם הנצחית של הפסיכולוגים: "מה את/ה חושב/ת?" (ולהשאיר את השאלה, כמובן, פתוחה).

וספר שגורם לנו לחשוב הוא תמיד מומלץ.

20170112_183052

אורה כותבת על "מסע דניאל" מאת יצחק אוורבוך אורפז (הקיבוץ המאוחד) ומזכירה (שוב) את "אישה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן (הספריה החדשה)

גילוי נאות. עדיין לא סיימתי את "מסע דניאל", ולא קראתי מספיק כדי שאוכל "להמליץ" עליו ובכל זאת אני מרשה לעצמי להשתמש בסיפור, שהוא הגורם והמניע של יציאתו של דניאל למסע:

"דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאד. הוא ישן רצוף כשתי יממות, אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו, כפות ידיו שלובות מתחת לראשו, ואינו זע."

המלחמה שדניאל שב ממנה היא מלחמת ששת הימים, ודניאל הוא הלום קרב.

"משונה. ענף האורן המתנועע בשלווה, חשב דניאל, היה המראה האחרון שנטל עמו מביתו, אחרי שלבש את מדיו ויצא אל המלחמה הראשונה שלו. הכל היה מהיר כל כך – אתה לא מספיק לראות אדם והזחלים כבר טחנוהו. ובכל זאת, מראה של עץ אחר, עץ דקל, ליווהו כל הדרך, ענף מתנועע של עץ-דקל על חולות החוף בעין תקלה – הוא נראה כמשיב רוח על איש. והאיש  נראה כנח או כישן בצל הדקל וחור שחור פעור בחולצתו קצת למעלה מחגורת מכנסיו."

רק דפים אחר כך מגלה הקורא כי את האיש השוכב תחת עץ הדקל הרג דניאל במלחמה.

תמונת ענף הדקל הנע ברוח, והאיש הנראה כנח ,אך פצע מוות שחור מפלח את חזהו, אינה עוזבת את דניאל בזמן ערות ובזמן שינה ואינה נותנת לו מנוח. "משונה, אמר דניאל בליבו, ולא היתה רוח כלל וכלל אותו בוקר על החוף בעין תקלה. משונה מאד." אבל כנראה לא זה מה שמטריד אותו באמת.

חמישים שנה כמעט אחר כך, במה שהוא המשך ישיר למלחמה ההיא, יורה חייל במחבל גוסס,  (מנוטרל, קוראים לזה היום) כבר לא במהלך קרב, ועל פניו לא נראה שהדבר טורד את מנוחתו, וגם לא את מנוחתם של חלקים רבים בציבור הישראלי.

בספר "אישה בורחת מבשורה" (שכבר כתבתי עליו  כאן בעבר) כותב גרוסמן סיפור הדומה במשהו לפרשה המסעירה אותנו היום והמפלגת את העם (המפולג ממילא מעוד אלף ואחת סיבות).

בקריאה הראשונה של "אישה בורחת" נתפסתי כל כך לסיפור של מלחמת יום הכיפורים על גדות התעלה, ונפילתו בשבי המצרים של אברם, שלא זכרתי כמעט שום דבר נוסף מהספר. רק כשבאתי לכתוב עליו לטור הזה "גיליתי" פתאום את הסיפור על "העניין ההוא".

כמה שבועות לפני "העניין ההוא" אומרת הגיבורה, אורה, לבנה החייל עופר, המשרת בשטחים, "אני מתחננת בפניך… אף פעם, אף פעם אל תירה בהם. אז מה אני אמור לעשות? הוא שאל בחצי חיוך… עכשיו! עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! עופר הביט בה ורוגז התחיל להתאבך באישוניו: אמא, חלאס, די….. יש לי הוראות, יש פקודות! לא, היא קצפה, רקעה ברגלה: בחיים, אתה שומע? בחיים אתה לא יורה בשביל לפגוע בבן אדם!" וכן הלאה. היא, כותב גרוסמן בשם הגיבורה שלו , תתמקד בעיקר,  " ב ה צ ל ת  ה י ל ד   ש ל ה  מ פ נ י

ה ק ל ג ס  ש ל פ נ י ה ".

כמה שבועות אחר כך קורה "העניין ההוא": במהלך מבצע של עצירת מבוקשים, כולאים עופר וחבריו למחלקה ערבי זקן בתוך חדר קירור, ושוכחים אותו שם למשך יומיים תמימים. גרוסמן מרחם על הזקן וחומל על החיילים: הזקן לא מת אלא "רק" יוצא מדעתו.

חוסר הפשרנות של אורה, חוסר היכולת שלה לסלוח לבנה על המעשה הנורא, מחד, ומנגד טענתו של אילן- האב – "את האמא שלו, כן? את האמא  ה י ח י ד ה  שיש לו, והוא צריך אותך עכשיו בלי שום תנאי, את מבינה?…"

אלו גורמים להתפרקותה של המשפחה הקטנה, ששנים עסקה אורה בטיפוחה.

וגרוסמן, איש חכם, ידע כבר  לפני יותר מעשר שנים, למה אנו נהפכים להיות:

"אסור שעופר יפגע במישהו, ביצור חי, כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען נפץ מוכן להפעלה – חייו של עופר אחר כך כבר לא יהיו חיים, ככה, פשוטו כמשמעו ובלי ערעור, לא יהיו לו חיים.

אבל פתאום, כשהרחיקה את עצמה ממנו והביטה בו, בעצם גופו, בגולגולת הזאת שלו, היא לא היתה בטוחה אפילו בכך."

 20170112_183118

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

מודעות פרסומת