סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של באטריס פונטנל ואריך קסטנר

Posted on 8 בדצמבר 2016 של

1


מיכאל כותב על "החבר שלי בוגומגום" מאת באטריס פונטנל (טל מאי וידיעות ספרים, מצרפתית: לי עברון-ועקנין, איורים: מרק בוטוון)

כשהייתי בתיכון, בכיתה י"א למיטב זכרוני, יצא הדיסק הראשון, המופתי, של אלאניס מוריסט. באותה תקופה, טרום עידן ההורדות החוקיות והלא-חוקיות, היית צריך לחשוב פעמיים לפני שקנית דיסק של אמן לא מוכר, כי אולי הוא לא יהיה משהו? היה לי אז חוק, שפעל די טוב: אם אתה מכיר שלושה שירים מעולים בדיסק, אפשר לקנות. רוב הסיכויים שכולו מעולה.

את הדיסק של אלאניס מוריסט קניתי אחרי שיר אחד בלבד, וההימור השתלם.

אחריי קנו את הדיסק חברים נוספים, ואחרי כמה שבועות לרוב השכבה היה אותו (אני לא לוקח את כל הקרדיט, לאם.טי.וי כנראה גם הייתה יד בעניין). התלהבתי מכך שכולם מכירים את השירים, אבל גם קצת הצטערתי, כי היא כבר לא הייתה סוד, כבר לא הייתה אוצר.

גם בעולם הספרים יש סיפורים דומים. אוצרות שבצאתם עברו משום מה מתחת לרדאר והיום הם לא מוכרים, הם עדיין בגדר "סוד". אנחנו רוצים לשנות את זה: אנחנו גאים מאוד בנוכחותם בחנות ושמחים כשלקוחות מתלהבים מהם כמונו. "שאלה של שועלה" מאת נגה אלגום (עם עובד), "רותם והפיל" מאת ליבי דאון (טוביבה), "בועה על גב הרוח" מאת יהודית קציר (פועלים) הם רק שלוש דוגמאות, יש עוד הרבה.

"החבר שלי בוגומגום", הוא אוצר כזה, וכדאי שכמה שיותר אנשים יכירו אותו.
לכיתה מגיע ילד חדש, מגמגם:

"כשהוא התחיל לדבר איתנו בהפסקה, לא האמנו למה ששמענו, הוא גמגם נורא… ממש חגיגה,  לא הצלחנו להשתלט על עצמנו: התפוצצנו מצחוק. היו גם כאלה שהתחילו לחקות אותו, אבל זה כבר מגעיל."

ככה, בכנות תמימה (מה, לצחוק על המגמגם זה לא מגעיל?) מספר פרדינן על חוויותיו של בזיל, הילד החדש, שזוכה לכינוי "בוגומגום". איזו החלטה נבונה, לספר את הסיפור בקולו של ילד מהכיתה ולא של בזיל. כך הרי קל יותר למרבית הילדים להזדהות עם "החברה" שמתמודדת, בניסוח דידקטי, עם "האחר" שמנסה להתקבל אליה. הרי מרבית הילדים ימצאו את עצמם שם, אצל "הקבוצה" ולא אצל בזיל, ה"שונה".

זה לא קל. צריך לדבר מול כל הכיתה, אז בזיל בוחר במילים שאינן מועדות לגמגום, גם אם פירוש הדבר לשקר למורה; צריך להשתתף במחזות בכל יום שישי ולדקלם מול כולם, אז בזיל מתחבא בשירותים ויהייה, המשגיח בבית הספר שבא מגאנה – ומאוייר, בהחלטה איורית מבריקה, כמשטח צבע שחור, ללא תווי פנים, בהחלטה מודעת להדגיש את הזרות שלו, את היותו "אחר" – נאלץ לפרק את הדלת ולחלץ את בזיל.

זו נקודת המפנה, שבה הילדים מתחילים להבין לליבו של בזיל. כמה יפה שזה קורה דווקא אחרי שמישהו "שונה" נחלץ לעזרה. אתם חושבים שילדים יבינו את ההדהוד הזה, למרות שאין לו התייחסות מפורשת? אני בטוח שכן. באטריס פונטנל נותנת להם את הקרדיט, וסומכת עליהם שיבינו. וגם אם לא יוכלו לנסח את זה במילים, משהו יקרה בהם.

יש המשך, כמובן. הסוף – הטוב, לא לחשוש – עוד די רחוק, ובדרך גם יתגלה סוד על חייו של בזיל, שיגרום לילדים בכיתה להיחלץ לעזרתו.

ואפרופו סוף, אהבתי מאוד את העובדה שהמילים האחרונות בספר הן "ניפגש מחר", מילים שיש בהן ציפיה ותקווה.

הוא שאמרתי, אוצר.

20161208_175949

אורה כותבת על שתי דרכים לכתוב לילדים

בשבוע שעבר, בפתיח להמלצתו על הספר "המכשפות" של רואלד דאל, מצא מיכאל לנכון להשתמש בציטוט מתוך "פצפונת ואנטון" של קסטנר דווקא, וזה קומם אותי.

אין שני סופרים שונים זה מזה כמו השניים האלה. נתחיל מזה שרואלד דאל (בריטניה 1916-1990) היה אנטישמי והיו לו התבטאויות בסגנון "יהודים מעוררים תמיד שנאה והיטלר לא בחר אותם סתם כך" או כיוצא בזה. אריך קסטנר (גרמניה, 1899-1974) היה מזוהה עם השמאל האינטלקטואלי, היה בעל דעות אנטי מיליטריסטיות, והיה אנטי נאצי, אם כי לא  אקטיבי. (ועל כך גם דנו אותו לכף חובה).

אבל השוני הבולט הוא באופן שבו הם מספרים סיפור לילדים.

בפתיח ל"הכיתה המעופפת" (בתרגום של מיכאל דק) כותב קסטנר כך:

"איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו, עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים?… האדון הכותב הזה רוצה לשכנע את הילדים שקוראים את הספר שלו (קסטנר אינו מציין איזה סופר הרגיז אותו כל כך…) שכל הזמן הם שמחים וכי מרב אושר הם לא יודעים מה לעשות. האיש הזה טוען שתקופת הילדות כולה מתוקה כמו עוגה שנאפתה מבצק מגדניות מובחר.

הרי זה בכלל לא משנה אם בוכים בגלל בובה שנשברה או בגלל שמאבדים חבר. בחיים אין זה חשוב על מה מצטערים אלא עד כמה עצובים… שלא יהיו אי הבנות בעניין הזה, רבותיי! אני לא מתכוון להגיד שאנחנו צריכים לעשות את עצמנו רכרוכיים יותר מן הדרוש, אני מתכוון רק שצריך להגיד את האמת גם אם היא כואבת. אפילו אם הכאב חודר לעצמות."

ואכן, קסטנר אינו חוסך מקוראיו הצעירים את עובדות החיים המצערות: אמיל מ"אמיל והבלשים" הוא גם יתום מאב וגם עני, וגם נשדד ברכבת. אנטון מ"פצפונת ואנטון" הוא  ילד עני יתום מאב, אימו חולה, וגם הוא מתמודד עם נוכל ופושע. לי ואורה מ"אורה הכפולה" מגלות כי הורים משקרים לילדיהם, גם שקרים אכזריים כמו לספר לילד שההורה השני מת (בעוד הוא בחיים) ומתמודדות עם "האישה האחרת" המאיימת על האפשרות לאושר משפחתי מחודש.

למה צריך להמציא מכשפות שהופכות ילדים לעכברים, ולא, לא כולם חוזרים להיות ילדים? למה  להמית ילדים על קו הייצור של שוקולד ? ועוד כהנה וכהנה. עונשים לא מידתיים, אכזריים ומרושעים. סדיזם צרוף (ושהם סמיט מגדירה, בראיון איתה, את תאוריו של דאל כ"פורנוגרפיים").

נכון, אצל קסטנר הסוף תמיד טוב (אך לא סכריני) מה שאין כן בחיים האמיתיים, ובכל זאת אני מעדיפה את הדרך שלו.

קראתי פרשנויות על כך שדאל מצביע על תופעות חברתיות כמו התרבות הקפיטליסטית, ניצול השררה ופחד מפני השכלה וידע (שלא לומר בוז להם) אבל אני לא בטוחה שהילדים יורדים לעומקה של הביקורת על תופעות אלו.

פסיכולוגים שונים טוענים שסיפורים כאלה הם כלי תרפויטי טוב לילדים. אני  לא פסיכולוגית, אבל  אולי אפשר להסתפק בשק אגרוף טוב?

20161208_175913

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

מודעות פרסומת