השאלון עם זיו דורקם, מחבר הספר "משא האשמה" (הקיבוץ המאוחד)

Posted on 20 בנובמבר 2016 של

0


1) מהם הספרים האהובים עליך?

יש לי קושי קבוע עם השאלה הזו, מכיוון שהיחס שלי לספרים אינו מבוסס על יחסי אהבה, אלא על סוג יחסים מעולם אחר, לפעמים אלו יכולים להיות יחסי כבוד, לפעמים הערצה, התפעמות, הוקרה, ובמקרים קשים אפילו יחסי יראה. יש יצירות ספרותיות שונות שיכולות לעורר בי חלק מן הרגשות האלו, או את כולן ביחד, כמו למשל: "הבשורה על פי ישו" של סאראמאגו, "סוף דבר" של שבתאי, "מותו של איוואן איליץ', של טולסטוי, "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי, "עשבי פרא" של קניגהאם, "קו אורך דם" של מקארתי, ועוד רבים אחרים, אבל מעל הכל, וסלחו לי על הקלישאה, פסגת הגאונות האנושית, ספר התנ"ך.

%d7%aa%d7%a0%d7%9a

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

הילדים שלי כבר גדולים, כך שאיני זוכר מה היו הספרים שהקראתי להם כשהיו ילדים, במיוחד משום שהם גדלו מחוץ לישראל, אבל דוד גרוסמן ומאיר שלו כותבים ספרי ילדים מופלאים, הלוואי והיה בי מקצת הכישרון הזה, לספר סיפור פשוט וקולח, שמדבר גם לגדולים וגם לקטנים.

מימי ילדותי שלי אני זוכר ספרים שחלקם אולי כבר אינם מוכרים, כמו "חיות הבר אשר ידעתי" של תומפסטון –סטון, שקראתי עשרות פעמים. עד היום אני יכול לחוש את מלכודת הברזל מתהדקת על רגלו של כלב הזאב, לובו מלך קראמפאו, או לדמות עצמי דוהר על גבו של סוס הבר הפסען. אבל בעוונותיי עקבתי בשקיקה לא פחותה אחרי גורלם של רפי השוער, ואלון החלוץ המרכזי, וחברתם-אהובתם רננה, בסדרת הספרים "הכדורגלנים הצעירים" של הסופר (או שמא היו אלה רק פסבדונים) אבנר כרמלי. אני זוכר לטוב גם את "שמונה בעקבות אחד" ו"חסמבה", ו"החמישיה הסודית", ו"יד הנפץ" של קארל מאי, וגם "המוהיקני האחרון" של פנימור-קופר, וכה רבים אחרים….

 ועוד יש בי זיכרון נושן של אבי מקריא לי מתוך כרך עבה ומתבלה של "האחים גרים", מתרגם במקביל מגרמנית לעברית, וזיכרון ישן אפילו עוד יותר, של ספר ילדים צרפתי על "המונית הצהובה", שאבי היה מקריא לי שוב ושוב, לילה אחרי לילה, וכל מה שנשאר מאותו זיכרון ישן הוא דמות הקונדוקטור (עוד מקצוע שכבר חלף מן העולם), העומד על הרציף ושורק במשרוקית, לזרז את הנוסע השמן והמזיע, שממהר לרדת מהמונית הצהובה….

0770000141922

3) מה הספר האחרון שקראת?

הספר האחרון שקראתי הוא ספרו של מייקל קניגהאם, "מלכת השלג". יש מספר די זעום של סופרים שאני משתדל לא להחמיץ שום ספר חדש שלהם. לצערי רובם כבר מתים, אז אין כל כך טעם לחכות… אבל אלו שנותרו, כמו קניגהאם, איאן מקיואן, פול אוסטר, ועוד כמה בודדים, אני משתדל לא להחמיץ. לפעמים מופיעים גם יש מאין ספרים שנכתבו לפני שנים רבות, ופתאום חוזרים ומתגלים, כמו למשל "סטונר" של ג'ון וויליאמס, שבזכותו חזרתי לאחרונה ל"אוגוסטוס" שלו, רומן מכתבים שמצליח לתאר בצורה מופתית את חייו של הקיסר הרומאי.

975900

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

כשהייתי צעיר יותר, לא הרשיתי לעצמי להניח מידי שום ספר שהתחלתי לקרוא בו. גם בתוך ספרים פחות טובים תמיד אפשר למצוא פיסקה, שורה, רעיון, שיצדיקו את המאמץ. היום קשה לי יותר לשקוע לתוך ספר שאין בו איזה צליל מובהק של אמת. אם יכריחו אותי, ואני יודע שאני מקים עלי אויבים רבים, כולל ילדי שלי, ניסיתי להתחיל אחד מספרי "הארי פוטר", לא זוכר איזה מהם, ולא הצלחתי להבין על מה המהומה.

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99_%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a8_1-2

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אני בטוח שיש הרבה יותר סופרים שלא זכו להערכה מספקת מכאלו שזכו להערכה מוגזמת. אמר פעם אדם חכם, שמיטב היצירות בכל תחום אמנותי, כלל לא הגיעו אל התודעה הציבורית, משום שהיוצר נשאר באלמוניותו. אי אפשר אפילו לנסות לנחש כמה יצירות מופת נשארו מסיבות שונות במגירות של כותביהם. אציין בהקשר זה אחד, יעקב בוצ'ן, שסגנון כבתיבתו החושפנית והנועזת הרתיע רבים מלנסות להגיע אל ספריו. ומכוון הפוך לגמרי: "שתי כפות ידיים ומילה" של ישעיהו קורן. רק על פי שמו של הספר, אפשר לקבל מושג מה על ייחודו.

שני חיי יעקב

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

כמו בשאלה הראשונה, אהובים עלי אשתי ומשפחתי וילדי וחברי הטובים. אבל יש כמובן כמה סופרים שהצליחו באמצעות מילים בלבד לשנות את הדרך שבה אני מביט על העולם, הרשימה הקצרה תכיל את שבתאי ואת סאראמאגו, ולרשימה הארוכה יותר אוסיף את כל אלו שציינתי בשאלה הראשונה, בעיקר טולסטוי והמינגווי, וכן מקארתי וקניגהאם, ויש כמובן עוד רבים אחרים. סופרים שמבקשים באמצעות כתיבתם שנאהב אותם, וכאלה יש לא מעט, מצליחים בדרך כלל בעיקר לעצבן אותי. כתיבה טובה אינה דורשת וגם לא מבקשת אהבה או חיבה.

ernest-hemingway-quotes-1

7) ספר שנתן לך השראה?

כשאני זקוק למנת השראה אני חוזר אל השירה, בעיקר ומעל לכל: "כוכבים בחוץ" של אלתרמן: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת, שמיים בלי ענן, זרים ומבוצרים"….., אבל גם אחרים. וולך. אבידן המוקדם. זך, עמיחי, השירה הטובה היא ספרות והספרות הטובה היא שירה. ואם כבר החליטו לתת פרס נובל לזמר-משורר, הייתי רוצה שיקבל אותו לאונרד כהן. השיר "המעיל הכחול הידוע", הוא סיפור שלם שנפרס על פני כמה עשורים, מקופל בתוך שיר של שש דקות.

31-2423b

8) ספר עיון מומלץ?

לא בדיוק ספר עיון אלא ספר (או ספרי) פילוסופיה. כדאי לכל אחד לנסות לקרוא קצת מתוך ספריהם של ההוגים הגדולים. לא את הכל אפשר להבין, אבל אין אפשרות לתפוס באמת את מכלול התבונה האנושית, שהספרות היא רק חלק קטן מתוכה, מבלי לקרוא קצת דקארט, קאנט, הגל, ניטשה, מארקס. לעצלנים אפשר להסתפק גם ב"היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים" של  נייג'ל ווברטון. קצת פשטני אבל יעשה את העבודה.

3100055628b

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?

כשאני נוסע לחו"ל ובא לי משהו יותר קליל, אני חוזר אל חיבתי מגיל הנעורים לספרות מדע בדיוני, לפעמים אל הקלאסיקות כמו "אודיסיאה בחלל" ו"קץ הילדות" של ארתור סי קלארק, או "פארנהייט 451"  של ריי בראדבורי, "המנון לליבוביץ'", של וולטר מ. מילר, "חולית" של פרנק הרברט, ועוד ועוד. פה ושם אני מוצא גם פנינים חדשות יותר, כמו "סחרור" של רוברט צ'רלס וילסון. וכמובן הסדרה "שיר של אש וקרח" של ג'ורג' ר.ר. מרטין.

%d7%a7%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa

***

בימים אלה רואה הספר "משא האשמה" (הקיבוץ המאוחד) – ספרו השני של זיו דורקם, בן קיבוץ צובה. קדם לו הרומן דודי מפחד מהרוח (הקיבוץ המאוחד, 2010).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

סיפור מסע שהוא גם סיפורו של משא, משא האשמה, הנושא על כתפיו גבר לא צעיר — מסע הנמשך מבוקר עד בוקר, לאורך כבישיה ודרכיה הנפתלות של הארץ, אל מעבר להרי החושך, כדי לגאול את בנו החייל מאימי המלחמה שפרצה זה עתה בגבול הלבנון. בו בזמן הוא מבקש גאולה גם לנפשו שלו, המיוסרת מתחושת אשמה, בשל האירועים בהם נטל חלק באותה מלחמה ארורה שפרצה ביום הכיפורים ההוא, לפני יותר משלושים שנה, כשהיה בן גילו של בנו. לא בכדי מציפים אותו רגשות אשם אלה דווקא כעת, מול נופיה ואנשיה של הארץ הזו, שהמלחמה והמוות הפכו לה לדרך חיים, ארץ אוכלת בניה, המציבה בפניהם ובפני עצמה תמרורים אכזריים של ספקות וחרטות.

בשעה שהוא חוזר אל אימי המלחמה ההיא, הוא גם בוחן בכנות וללא רחם את קורות חייו בעבר ובהווה, את מערכות יחסיו עם הקרובים לו, את פחדיו וחרדותיו, תשוקותיו ותקוותיו, מתוך תחושת תסכול והחמצה של משהו גדול וחשוב שחמק ממנו ללא שוב. כך הוא מציב לנגד עיניו מראה סדוקה, אך גם בהירה וחדה, ממנה נשקפת דמות עצמו — מי שהיה, מי שהינו, ומי שכבר לעולם לא יהיה.

 

%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%90

Advertisements