כמה מילים על "סיפורים אוקראיניים" מאת ניקולאי גוגול (הוצאת עם עובד)

Posted on 16 בנובמבר 2016 של

4


תמיד כששואלים אותי מה הספר האהוב עלי, אני עונה מיד ובלי היסוס "סיפורי פטרבורגיים" של גוגול. אמנם אני לא זוכר יותר מדי ממהלך העלילות שהופיעו בספר, אבל אני זוכר בבירור את תחושת ההשתאות שאחזה בי בזמן הקריאה; "האדרת", ומיד אחריו "האף" ו"רשימותיו של מטורף" ו"שדרת נייבסקי" – קשה להאמין שאפשר לכתוב ככה. הסיפורים הלהיבו אותי אחד אחרי השני – בעיקר האופן שבו היו כתובים. וכך קרה שאוסף סיפורים קצרים הפך להיות הספר האהוב עלי, ואני בכלל חשבתי שאני מעדיף רומנים על סיפורים קצרים.

זמן קצר אחרי שקראתי לגמרי במקרה את סיפור פטרבורגיים והתאהבתי, נודע לי שקיים קובץ מוקדם יותר של גוגול בשם "סיפורים אוקראיינים" (את הרומן שלו, "נפשות מתות", קראתי עוד לפני כן ולא נסחפתי אחריו וזו הייתה עוד אחת מהסיבות שסיפורים פטרבורגיים כל כך הפתיע אותי). לכאורה הייתי אמור לשעוט אל עבר חנות הספרים הקרובה למקום מגורי, לרכוש אותו ולהתחיל לקרוא בו מיד. אבל לא היה בי שום רצון כזה; להיפך, חששתי שכל ספר נוסף של גוגול יהרוס לי את הטעם הטוב מסיפורים פטרבורגיים. וכך עברו שנים עד שהשגתי עותק של הספר (שיצא לאור בשנות ה-80) ועוד כמה שנים עד שהתחלתי לקרוא בו (וגם זה רק אחרי המלצות חמות של יעל מרקוס מקבוצת הפייסבוק "ספרים?").

ובכן, מיד כשהתחלתי לקרוא הבנתי שזה לא הולך להיות "סיפורים פטרבורגיים"; עוד הבנתי, שבכדי ליהנות מהספר, אני צריך להפסיק עם ההשוואות האלה ופשוט להתמסר לסיפורים. זה לא היה פשוט, אבל אני חושב שבסופו של דבר הצלחתי.

62076

"סיפורים אוקראיינים" כולל שני סיפורי פולקלור מהמסורת האוקראינית בעיבוד של גוגול ("ויי" ו"ערבו של יום איואן קופאלו") ושלושה סיפורים מהוויי החיים של הכפריים הפשוטים באוקראינה ("מעשה בריב שרב איאן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'", "בעלי-אחוזה מן הדור הישן" ו"איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"). הסיפורים מהסוג השני, סיפורי ההווי, נוטים להפוך לא פעם למה שקוראים אצלי במשפחה "מייסעס"; במיוחד הסיפור הראשון, שבו מסופר של שני חברים ושכנים שרבים אחד עם השני על דבר שטותי, וגאוותם של שניהם הופכת אותם ליריבים שנואים; גוגל מציג אותם באור מגוחך, אבל ברור שהוא גם אוהב אותם ואולי מתגעגע לטיפוסים שעיטרו את נוף מולדתו. הסיפור השני, "בעלי-אחוז מן הדור הישן", מצא חן בעיני יותר והייתה בו יותר רגישות ופחות לעג.

סיפורי האימה מהמסורת האוקראינית ששזורים בספר ("ויי" ו"ערבו של יום איואן קופאלו"), שונים מאחיהם לקובץ בעיקר בגלל הכנסת אלמנטיים על-טבעיים (מכשפות ושטן) אל תוך הפרובינציה המקומית. גם הם היו מעניינים בסך הכל, אבל אני מתקשה להגיד שאהבתי אותם (או אפילו שהבנתי את מוסר ההשכל, אם היה כזה). אני גם דיי בטוח שהם מעודדים למעשה שנאת נשים בדרך זו או אחרת, או לכל הפחות מזהירים מיכולתן של נשים לכשף גברים ולגרום להם לצעוד לאבדון. גם היהודים, אגב, חוטפים לא מעט אזכורים לא מחמיאים בסיפורים הללו, אבל לא באופן שמפריע לקרוא אותם.

quote-the-longer-and-more-carefully-we-look-at-a-funny-story-the-sadder-it-becomes-nikolai-gogol-38-98-56

כפי שכתבתי, לאורך הקריאה השתדלתי להמנע מהשוואה מתמדת ל"סיפורים פטרברוגיים", אבל עכשיו אני נמצא כמה שבועות אחרי סיום הקריאה ויכול להרשות לעצמי להשוות. ובכן, "סיפורים אוקראיינים" לא מציע את רמת הכתיבה שהגיע אליה גוגול ב"סיפורים פטרבורגיים", אך הקובץ הזה ניחן בהרבה יותר רגש ולפעמים גם סנטימנטליות שלא קיימים בכתיבתו המאוחרת של גוגול. אמנם גוגול לועג גם לאנשי העיר (פטרבורג) וגם לאנשי הכפר (באוקראינה), אבל נדמה שלטיפשות של אנשי הכפר הוא מייחס גם איזה חן טבעי שלא קיים בעיר.

נילי מירסקי, שתרגמה באופן מופתי את הספר הזה, כותבת דברים דומים באחרית הדבר שלה לספר:

"סיפוריו האוקראיניים של גוגול, שכאן ניתן רק מבחר צנוע מתוכם, לא היו אלא שלב ראשון בדרכו של אחד מגדולי הסופרים האירופיים שבכל הדורות. עדיין איננו מוצאים כאן את מלוא יחודו ומקוריותו המדהימה של גוגול הבשל. אך אין ספר שהם נמנים עם הסיפורים המקסימים ביותר של הספרות הרוסית".

ואכן יש בספר הזה קסם, חינניות, אבל לא את אותה נועזות ווירטואוזיות שאתאפיין את סיפוריו של גוגול בהמשך.

כך שאפשר להגיד שהקריאה ב"סיפורים אוקראיינים" הייתה עבורי מעניינת ומיוחדת, אבל גם קצת כמו ריבאונד אחרי מערכת יחסים ארוכה – היא לא סיפקה אותי במיוחד ובעיקר עוררה בי רצון לחזור שוב אל אהבתי הגדולה – "סיפורי פטרבורגיים".

_______________________________

// סיפורים פטרבורגיים, ניקולאי גוגול. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת עם עובד. 172 עמ'.

 

 

מודעות פרסומת