סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של שטפן צוויג, אנמארי שוורצנבך ודפנה דה מוריאה

Posted on 3 בנובמבר 2016 של

1


אורה כותבת על "הכוכב מעל היער" מאת שטפן צוויג, מתוך הספר "הכוכב מעל ליער/ לראות אישה" מאת שטפן צוויג/אנמארי שוורצנבך, בהתאמה (תשע נשמות)

על הכריכה האחורית של ספרון זה כתוב כך: "ישנן יצירות שעצם העמדתן זו ליד זו עשויה לגרום לחוויה ספרותית נוספת, בוהקת בין שתיהן. כאלה הן 'הכוכב מעל היער'… לצד 'לראות אישה'… הנושא המשותף: רגע הולדתה של אהבה."

את "לראות אישה" עדיין לא קראתי (הספר אך יצא, והגיע אלינו ביום ראשון) ורגע הולדתה של האהבה ב"כוכב מעל היער", הגם שהוא יפהפה, אינו הדבר עליו אכתוב.

את הסיפור הקצר הזה כתב שטפן צוויג בהיותו בן 23, כלומר – צעיר מאד, ועל פי ספריו שכבר קראתי (עוד יש רבים לקרוא) הוא מעין כמוסה האוצרת בתוכה רבים  מהנושאים שהעסיקו אותו בחייו ובספריו, כשהמרכזי ביניהם הוא ההתאבדות. התאבדות כמוצא של כבוד, התאבדות כמעשה גבורה, התאבדות כמעשה פחדנות, התאבדות כדי לחלץ עצמך מסיטואציה שממנה, כך נראה, רק המוות יחלץ. וגם ההתלבטות הקודמת למעשה. החרטה, כשעדיין ניתן להתחרט. החרטה כשכבר לא ניתן. וגם גילוי האפשרות לפתרון אחר. נראה שבספריו בודק צוויג את הנושא מכל היבטיו, וחלק מגיבוריו אף "ניצלו" ממוות ועם זאת, כידוע, הוא עצמו בחר בדרך הזו: בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, במקום גלותם בברזיל, התאבדו הוא ורעייתו. "אני מברך את כל ידידיי. ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם" כתב במכתב שהותיר אחריו.

ואפשר לקרוא את הסיפור הזה גם כ"הנערה מהדואר", רק במהופך: גבר צעיר במקום אישה צעירה. מלצר המשרת את הנופשים במקום הנופשת. המלצר בא ממעמד גבוה יותר והדרדר. הנופשת ב"נערה מהדואר"  מתחזה לבת המעמד הגבוה, אך סופה ליפול שוב אל המקום ממנו באה. היאוש והצער של שניהם על כך שאין מוצא ממצבם. שלעולם לא יזכו באושר המגיע להם. במקרה של המלצר שלנו – באהבה. הנערה מהדואר והמלצר שלנו עושים בסופו של דבר בחירות שונות.

"שקשוק הרכבת הלך וקרב. והנה שב ופקח את עיניו. מעליו היה רקיע כחול-שחור שותק וכמה צמרות מרשרשות. ומעל ליער כוכב לבן מנצנץ. כוכב בודד מעל היער… הפסים מתחת לראשו התחילו לרעוד ולשיר חרישית. אבל המחשבה בערה כאש בליבו ומעיניו ניבט כל להט אהבתו וייאושה. כל הגעגועים והשאלה המכאיבה האחרונה הזאת עלו על גדותיהם אל הכוכב הלבן המאיר שהביט בו ממעל ברכות. שאון הרכבת הלך והתקרב. והעומד למות חבק שוב במבט אחרון בל יתואר את הכוכב המנצנץ. הכוכב מעל היער. אז עצם את עיניו."

עצוב מאד. ויפה.

20161103_191858

מיכאל כותב על "הציפורים" מאת דפנה דה מוריאה (אבן חושן, תרגום: יהונתן דיין, איור: דן בירנבוים)

"נייט הקשיב לקולות המריטה של העץ המתבקע ותהה כמה מיליוני שנים של זכרונות אצורים באותם מוחות קטנים, מעבר למקורים הדוקרים והעיניים הפולחות, שכעת מפעילים בהן את היצר הדוחף להשמיד את המין האנושי בדיוק מכני ועיקש שכזה."

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (רסלינג), שמנתח, פריים אחרי פריים, את סרטו הנהדר של היצ'קוק.
והנה, בתזמון (כמעט) מושלם, רואה אור התרגום העברי לסיפור הקצר שהיווה את ההשראה לסרט (את התסריט כתב אוון האנטר). "השראה" בלבד – הסרט לא נאמן לסיפור של דה מוריאה, ולמעשה נוטל ממנו רק את הרעיון הכללי:  מתקפה אלימה ובלתי מוסברת של המוני ציפורים על עיירת חוף קאנה.

נייט הוקן, פועל חווה שמתגורר בבית קטן עם אשתו ושני ילדיו, מבחין בוקר אחד בהתנהגות מוזרה של העופות בעיירה, בשדות ובחוף: הן מתלהקות במספרים עצומים, ומספר מינים, שבדרך כלל שומרים על טריטוריאליות, מתקבצים זה לצד זה. בערב הציפורים מתחילות להסתער על הבית, ומצליחות להיכנס לחדר הילדים ולתקוף אותם. מכאן מתחילים נסיונות ההתגוננות של המשםחה מפני הציפורים, והמצור, ממש כך, יוצא לדרך.

כאמור, יש הבדלים רבים בין הסיפור לסרט. בין השאר, דה מוריאה כותבת על עיירה קטנה באנגליה (לעומת קליפורניה בסרט), ובסיפור שינויי ההתנהגות של הציפורים מתרחשים בכל רחבי המדינה (העובדה שהרדיו מפסיק לשדר היא רמז מבשר אימה לכך), מה שלא ברור אם קורה בסרט.

אבל יותר מכל, בעוד שהסרט  מציג שלוש דמויות נשיות מעניינות (מלאני (טיםי הדרן), אנני (סוזן פלשט) ולידיה (ג'סיקה טנדי)) הסיפור הזה גברי מאוד. הגברים הם היחידים המופיעים בשמם הפרטי, והנשים (חוץ מג'יל, בתו של נייט), מוגדרות על ידי בני זוגן, "אשתו" של נייט או "גברת טריג", אשתו של החוואי. רק הגברים פועלים, ולמעשה, רק נייט, גבר אחד, עושה זאת (אפילו טייסים שמגיעים במטוסים כדי להילחם בציפורים מתרסקים נל גבעה סמוכה): הוא מתקין קרשים על הדלתות, חוסם חלונות וארובות וכו', הכל תוך זכרונות מימי המלחמה. אם כך, ואם להתקפות של הציפורים אין הסבר, אין סיבה, האם זו דרכה של דה מוריאה לשכנע אותנו בחוסר התוחלת שבמלחמה? אולי, אני לא בטוח.
מה שכן, דה מוריאה יודעת ליצור מתח כבד, מעיק. בערך באמצע הספר, אחרי מתקפה או שתיים של הציפורים, הספר מתחיל לדהור (אולי נכון יותר לומר, לנסוק) לכיוון הסיום החידתי, שמשאיר את הקורא, כמו את נייט, בוהה נכחו, מבלי שהגיע להסבר מניח את הדעת.

ספר עוכר שלווה, אבל מאוד מומלץ.

20161103_191837

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

מודעות פרסומת