סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של רונית מטלון, וירג'ניה וולף ורולאן בארת

Posted on 20 באוקטובר 2016 של

1


אורה כותבת על "מות המחבר" מאת רולאן בארת ועל "והכלה סגרה את הדלת" מאת רונית מטלון (כתר)

בשנת 1967 (או 1968, תלוי לאיזה אתר אינטרנט נכנסים…) כתב רולאן בארת מאמר קצר בשם "מות המחבר". בארת, פוקו ודרידה – הוגים פוסט מודרניסטים, דקונסטרוקטיביסטים, גורסים כי הטקסט הכתוב יוצא מחזקתו של המחבר עם פרסומו ומעתה ואילך הוא נתון לפרשנותו של הקורא, גם אם אין בפרשנות זו ולא כלום ממה שהתכוון המחבר.
למעשה, מות המחבר הוא המאפשר כתיבה כמו זו שלנו, בטור "סיפורים מן הפרובינציה" שבבלוג "קורא בספרים". בכתיבתנו אנו מביאים זווית ראיה מאד אישית ופרשנות מאד פרטית לספרים, שעל חלקם לפחות, כבר כתבו רבות לפנינו.
בהערת אגב, שלא תיכנס לסוגריים (תכף תבינו) אומר עוד: הדמוקרטיזציה של הפרשנות לטקסט הביאה לפריחה של הפרשנות הפרטית, הלא בהכרח אקדמית, ולאינספור בלוגים וקבוצות פייסבוק העוסקים בספרות. בהכרח אתה בוחר לך את הבלוגים המועדפים עליך, קורא רק אותם ומשיב את המחבר, הבלוגר במקרה הזה, לחיים.

מבולבלים?

ובכן, "והכלה סגרה את הדלת" הוא מן "בועות" כזה, המתחיל בהסתגרותה של הכלה בבוקר יום החתונה בחדר השינה, ובהכרזתה הדרמטית "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", ממשיך בנסיונות שידול הנערכים על מנוף של חברת החשמל הפלשתינית מול חלונה של הכלה, ומסתיים – זהירות, ספויילר – במשלחת מוזרה מאד הכוללת בין היתר הומו לבוש בבגדי חיילת, היוצאת לאולם השמחות להודיע על ביטול החתונה.

הנובלה (130 עמודים) כתובה היטב (למעט נפילה תחבירית אחת בעמוד השני…), משעשעת כמעט לכל אורכה אבל עד עמוד 120 לא ריגשה אותי. מסיבה זאת הייתי פנויה לשים לב לכך שמשפטים רבים נמצאים בתוך סוגריים, ולא ברור לי למה. האם זה מהלך פוסט סטרוקטורלי ברוח הדקונסטרוקציה? האם אלו התלבטויותיה של המחברת שהעורך לא השכיל להכריע בעיניינן? בכל הפעמים שנתקלתי בסוגריים האלו, והן רבות, רציתי שהמחברת, תיבדל לחיים ארוכים, תבוא ותסביר לי מדוע המשפט הזה, דווקא, נמצא בתוך סוגריים. מה, היא לא יודעת לכתוב משפט מורכב?

אבל עשרת העמודים האחרונים שווים את הכל.
החתן, שלאורך 120 עמודים היה עסוק בנסיונות לסכל את ההברזה של הכלה, את ה"בושות" ואת בזבוז הכסף, נשכב על הרצפה הקרה מול דלתה הנעולה של הכלה:
"מרגי, אמר בשקט גמור, כמעט בלחישה, אבל לא בשביל להשמע, אלא כדי להיווכח שגרונו ומיתרי קולו הם אלה שמפיקים קול, שיכולים להפיק קול, אף שהקול נדמה בעיניו ברגע זה מלא בזרות, זרות על גבי זרות, שהולכת ונמשכת ממנו וחוברת לזרותה של האישה הזאת שמאחורי הדלת, שהייתה אהובתו, וברור שהייתה, ברור. כי הלוא בגללה בעצם, בגלל הזרות בעצם, נהייתה לאהובתו, וזהו בדיוק מה שאהב בה, בעצם: את זרותה. הוא הניע את אצבעות רגליו היחפות, זקר אותן כלפי מעלה והוריד. לבדידותו לא היה שיעור. הוא התכופף, ערך את הכר על המרצפות, סמוך לדלת הנעולה, נשכב והתכסה בשמיכה, התכרבל על צידו. מגעה הקשה והקר של הרצפה בצלעותיו היטיב איתו בדרך משונה, היה נכון. לרגע עברה בו המחשבה שהשינה הזו על הריצפה עכשיו היא היחידה שאותה לא גנב, לא נאלץ עכשיו לגנוב, לא לקח במרמה, אלא שהיא שינה שניתנה לו בצדק, ניתנה בדיוק במידת הנדיבות והצדק, שכן התקיים בה איזה תואם מדויק, איזו הלימה, בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ."

ואף לא זוג סוגריים אחד לרפואה…

והסוף… הסבתא, "שבאופן כללי כבר לא איתנו", השרה בערבית שיר אהבה, וגורמת לדלת להפתח…

ועוד משהו – לא יכולתי שלא לחשוב על חנוך לוין. הדמויות הגרוטסקיות ומכמירות הלב כאחד היו מאד חנוך-לויניות.

20161020_103442

מיכאל כותב על "פלאש" מאת וירג'יניה וולף (פן וידיעות ספרים, מאנגלית: ליה נירגד)

"… הוא הופך סמל הולם לרעות חסרת פניות; אפשר להציעו ברוח זו לחברה – אם שפר מזלך ויש לך כזאת – שכמוה כבת יותר מאשר חברה; לחברה השוכבת בדד כל חודשי הקיץ בחדר אחורי ברחוב וימפול, חברה שאינה אלא המשוררת האנגליה הראשונה במעלה, הלוא היא אליזבת בארט המבריקה, המקוללת, הנערצת."

אליזבת בארט בילתה את ימיה בחדר החשוך מאז מותו של אחיה אדוארד בטביעה ב-1840. הסופרת והמחזאית מרי ראסל מיטפורד העניקה לה את כלבה פלאש, בניסיון לעזור לחברתה להתאושש מן הדיכאון העמוק ששרה עליה:

"שניהם הופתעו. תלתלים כבדים השתלשלו מזה ומזה לאורך פניה של העלמה בארט; עיניים נוצצות גדולות הבריקו; פה גדול חייך. אוזניים כבדות השתלשלו מזה ומזה לאורך פניו של פלאש; עיניו, גם הן, היו גדולות ונוצצות; פיו היה רחב. היה ביניהם דמיון. בעודם מביטים זה בזו הרגיש כל אחד מהם: הנה אני…"

וירג'יניה וולף מתארת (לא בלי אי דיוקים עובדתיים מסוימים ולא חשובים כלל) את חייו של פלאש ואת חייה של אליזבת בארט (שתהפוך לאליזבת בארט בראונינג לאחר נישואיה למשורר רוברט בראונינג) ואגב כך, גם את לונדון של המחצית השנייה של המאה ה-19.

הספר הזה נפלא. התיאורים של חוויית ה"כלביות" כל כך אמינים! חייבים לקבל כאמת צרופה את תיאוריה של וולף של האופן שבו פלאש לומד להכיר את חדרה של בארט, את הרחוב והפארק, את האנשים סביבו (המשרתים, אביה של בארט, ידידים וכמובן גם "מר בראונינג", המחזר שאיתו תעזוב בארט את רחוב וימפול ותיסע לאיטליה).

אבל לא רק פלאש נתון תחת עינה הבוחנת של וולף. באמצעותו, היא מתבוננת באנשי הבית – בני המעמד הגבוה של לונדון – וגם בבני המעמדות הנמוכים, ברחובות הנסתרים בשכונת וויטצ'אפל שמעבר לרחוב וימפול.

לא שיש בדבר חידוש, אבל ההתבוננות המדויקת הזו, באדם ובחיה כאחד, היא זו שהופכת את וולף לסופרת דגולה ואת הספר הצנום הזה (כ-140 עמודים) לפנינה אמיתית.

ומילה אחרונה אך הכרחית על התרגום לעברית: לא קראתי את וולף בשפת המקור, אני מכיר רק את התרגום. אבל אני רוצה לחשוב שאילו הייתה כותבת בעברית, זו הייתה התוצאה. התרגום של נירגד נהדר, והטקסט מוסיקלי, חיוני ורענן. מאוד נהניתי ממנו. 20161020_103355

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

מודעות פרסומת