ביקורת: "לולי וילוז" מאת סילביה טאונסנד וורנר (הוצאת לוקוס)

Posted on 6 בספטמבר 2016 של

1


יש לפעמים שאדם קורא ספר טוב, חכם ומעמיק, ובכל זאת לא מצליח להתחבר אליו. כך קרה לי לאחרונה עם הספר "לולי וילוז" מאת הסופרת הבריטית סילביה טאונסנד וורנר שראה אור בסדרה הקלאסית של הוצאת לוקוס (מאנגלית: רנה ורבין). שמעתי וקראתי אינספור המלצות על הספר, לא מעט מחברי נשבעו שמדובר בגילוי של פנינה ספרותית נשכחת, ולמרות שהבנתי לחלוטין על מה הם מדברים – אני לא יכול להגיד שאני שותף לאותה התרגשות.

העלילה מספרת על לורה וילוז המכונה בפי אחייניה "לולי" – רווקה מבוגרת, שלאחר מות אביה עוברת לגור בלונדון אצל אחיה וגיסתה. החלק הראשון של הספר (שמחולק לשלושה חלקים) מתנהל כמיטב המסורת של הספרות הויקטוריאנית, עם תיאורים נחמדים ולפעמים קצת משמימים של בני משפחת וילוז בכפר ובעיר. אולם בשלב מסוים, מחליטה לורה לצאת מהמסגרת שנקבעה לה כרווקה זקנה, ולעבור לבדה לכפר אנגלי נידח בשם "גרייט מופ" (מילולית – מטאטא גדול). בתחילה נדמה לה שהמעבר לגרייט מופ יאפשר לה את החירות שהיא מחפשת, אבל בני משפחתה וחוקי החברה ממשיכים להכביד עליה, עד שלבסוף היא מחליטה לכרות ברית עם השטן ולהפוך למכשפה – רק כך תוכל להיות חופשיה באמת.

maghandler

"את לא נהיית מכשפה כדי להתרוצץ סביב ולהזיק או להתרוצץ סביב ולהועיל, כמו איזו סייעת מחוזית על מטאטא," כותבת טאונסנד וורנר לקראת סוף הספר, "את נהיית מכשפה כדי להימלט מכל זה, כדי שיהיו לך חיים משלך, ולא קיום שאחרים מקציבים לך, קצבת שאריות של המחשבות שלהם, כך וכך גרם של לחם חוק עבש ליום". וזה בדיוק מסוג המשפטים שהופכים את הספר הזה לעל-זמני, כזה שאפשר להחליף בו כמה מילים ומושגים והוא הופך מיד רלוונטי לרבים מאיתנו; המכשפה כאן היא רק סמל להשתייכות לקבוצה או דרך חיים שחורגת מהמקובל.

ובכל זאת, כאמור, לא היה די במשפטים החכמים הללו שפזורים לאורך הספר, בכדי לגרום לי להתחבר לדמות או לכתיבה ולהרגיש שאני ממש אוהב את הספר. ואולי אני לא לבד – אחרי הכל אפילו המתרגמת רנה ורבין כותבת באחרית הדבר שלא התאהבה מיד בדמותה של לולי כיוון שהיא סגורה, קשה, ולא נעימה במיוחד. ורבין גם מזכירה שלולי היא אדם לא מיני בעליל ("ובאשר למיניות – אין לה"), ולמעשה היא לא ממש חיה. "לורה וילוז היא זומבי, חיה מתה, אישה שמתקשה להתרגש ולהרגיש, והתאהבות – בבני אדם או בחיים בכלל – לא יכולה להימצא ברפרטואר הרגשי שלה," כותבת ורבין. וזה היה כנראה אחד מהקשיים שליוו אותי בקריאה. הערכתי את הספר ברמה השכלית, אבל לא נסחפתי אחריו ולא הזדהיתי מספיק עם לולי, אף על פי שגם אני רווק מבוגר (או מבוגר למחצה) שחייו לאו דווקא מתנהלים בתוך הנורמות המקובלות.

quote-the-fatal-flaw-of-gravity-when-you-are-down-everything-falls-down-on-you-sylvia-townsend-warner-82-51-80

כשניסיתי לחשוב על המימד הפמיניסטי של הספר, גם כאן עלו בי תחושות אמביוולנטיות; מצד אחד, טאונסנד וורנר היא אישה (ואף אישה לסבית לפי המידע הביוגרפי שמובא על הכריכה) שכותבת על דמותה של אישה רווקה בשנים שעצם המעשים האלה – אישה שמוציאה ספר, ורווקה מבוגרת כגיבורת רומן – הם לא מעשים מובנים מאליהם (הספר ראה אור בשנת 1926). מצד שני, הדרך שבה נפתרת הבעיה של לורה, "הרווקה הזקנה", עושה שימוש בסטראוטיפים הכי שוביניסטים ומיזוגניים שהאנושות ייצרה – הפיכה למכשפה ולעושָה דברו של השטן (שהוא, במקרה או שלא, ממין זכר). ואולי טאונסנד וורנר כלל לא התכוונה לייצר אמירה פמיניסטית, אלא פשוט ביטאה באמצעות לורה את ייאושה באשר לחוסר היכולת של נשים לצאת ממעגל השליטה בהן (אפילו כשהן הופכות להיות מכשפות, יש עדיין שטן ששולט בהן).

כך או כך, "לולי וילוז" הוא ספר מיוחד, גם אם בחלקים רבים ממנו לא נהניתי מספיק מהקריאה ולא התרגשתי. הקריאה בו הזכירה לי את התחושה שליוותה אותי בזמן הקריאה בספר "עין החתול" של מרגרט אטווד – התרשמות והערכה, אבל לא הנאה ספרותית צרופה. ובכל זאת, כדאי לדעתי להכיר את הספר ולהכיר את דמותה של לולי, שהיא דמות מעניינת לדיון ספרותי במצבן ומעמדן של נשים. ומי יודע, אולי תמצאו את עצמכם מצטרפים לקבוצה ההולכת וגדלה של מעריצי הספר.

_____________________________

לולי וילוז, סילביה טאונסנד וורנר. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת לוקוס. 224 עמ', 60 ₪.

 

 

Advertisements