סיפור קצר: "הפריצה לכלא עכו" מאת גלית דהן קרליבך (מתוך כתב העת פטל)

Posted on 1 באוגוסט 2016 של

1


קודם כל אספנו ידיעות: הזקיף יורד מהמגדלור בכל שעה עגולה וצועד מסביב למגרש. הזרקור מדדה אחריו ומאיר בכל רבע שעה. ב-ורבע הוא מגיע לפינה המזרחית, ב-וחצי לדרומית, ב-שלושת רבעי לפינה המערבית ומשלים את אלומתו בצפונית.

גדר התיל רכה, מהסוג שאפשר לחתוך במזמרה. הקירות החיצוניים חלקים אך יש כמה גבשושיות שאפשר להיתפס בהן. שומר הכלא מחבב יין פורט וצרור מפתחות גדול כרוך סביב למותניו. בפנים — שלושה זקיפי מסדרונות בתורנות. התא קרוב מאוד לשירותים, שבהם משתמשים רק הסוהרים. בתא עצמו נמצא ברמיל[1] וצריך להיזהר שלא ליפול לתוכו.

המיטה צרה מאוד ומתחתיה, בצד ימין, הקרוב לדלת, יש מרצפת רופפת שמצפינה גרזן קל ידית. שימושי מאוד במקרה הצורך.

ניר ואני, שרועים על השטיח הממורטט של בית לברון, חפרנו באנציקלופדית "אביב". שוב ושוב עברנו על דרכי גישה ונסיגה. נקודות תורפה במבנה. היה ברור שיש צורך באיסוף ידיעות מודיעיני וביקור אחד לפני המשימה.

"לא צריך," אמר ניר והיטיב את ראשו על אגרופים מולבנים. סנטרו היה מעוקם מעט ושיווה לפניו הבעה שלא יכולתי להחליט מה טיבה.

"מה לא צריך?" התבוננתי במחברת ובשיעורי הבית שהמורה הרעיף עלינו.

"לא צריך ביקור. אני מכיר את הכלא של אבא שלי בעל פה. תבדקי כמה יש לך בקופה."

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הזכיר את אביו.

הייתי צריכה לנחש. בטיול השנתי, מול הסרטון שהציג את הפריצה לכלא עכו, ניר שונה נגלה לפניי. כולו היה מרותק אל הסרט. רק אחר כך עלה בדעתי שניר מתכנן הברחה נועזת של אביו משם.

לפני הטיול השנתי ישבתי ומוללתי את הפתק של סבתא. היא השביעה אותי לשים אותו בכותל, כי לא האמינה שבטיול השנתי לא לוקחים אותנו לירושלים. "אם תמצאי שם איזה קיר גדול, שימי," ציוותה, אף שאמרתי לה שבכלל נוסעים לעכו.

באוטובוס שאלתי את ניר אם אני יכולה לשבת לידו. ניר לא ענה, רק הרים את הילקוט והסב את פניו לחלון.

לא ידענו מה זה יין פורט. אמנם זכרתי שב"תקוות גדולות" פיפ מביא לאסיר יין ופשטידה, אבל לא הצלחתי לזכור באיזה יין מדובר, אז הלכנו לגרוזיני. אצל הפרסי היה מסוכן מדי ותוך דקה ורבע כל העולם היה עלול לשמוע על התוכנית שלנו.

"זה בשביל האמא היפה שלך?" שאל הגרוזיני והכסיף חיוך לעברו של ניר.

ניר שתק. "אישה יפה כמוה לא צריכה פורט. קשה לה להירדם, אה?"

"אני צריך פורט."

"אני יביא לך משהו אחר, משהו-משהו." אמר הגרוזיני ונעלם בווילון השחור שהצפין ממלכה שלמה ואפלה וחזר כשבידו בקבוק מטונף, "זה טוב לאנשים שרוצים להירדם," אמר.

"כמה?" שאל ניר.

"שום כמה, זה אבא שלי עשה, אבל תגיד לאמא שלך שאני שלחתי, הא? תגיד לה שיקוב שלח!"

ניר ניסה להצפין את ההקלה שעלתה בפניו. פחות הוצאות למבצע שלנו.

היינו צריכים גם להשיג מוטות ברזל. אלות מגומי למקרה שיתפתח קרב, ותמיד הרי מתפתחים קרבות. זה טיבם. שהם מתפתחים. גם נזקקנו לכמה ג'יפים, או לפחות ג'יפ אחד. לאצ"ל לא היו ג'יפים אבל הם יכלו להשיג מהצבא הבריטי. "חיסרון גדול שאין פה בריטים," אמר ניר והניח יד על המפה המנדטורית. אצבעו כמעט נגעה בשלי. אפשר היה להרגיש ברווח. ניסיתי לצמצמו בעין.

ניר היה מאלו שבילדותם אפשר לנחש כיצד ייראו בבגרותם ואיך יהלכו בעולם. קפוץ פה, סנטר מהודק, הליכה מכווצת, רגל ראשונה  נשלחת בגישוש והשנייה ממשיכה בבעיטה. אור וצל התחרו על פניו.

ממקום מושבי ליד הגלובוס המפונצ'ר של בית לברון יכולתי לשלוח אותו לכל רחבי העולם ולדמיין: הנה ניר באפריקה. סוחב ערימות של קש ורץ לבית הספר המקומי שמרוחק עשרים קילומטר מהבונגלו שלו. ניר באנגליה. פותר פשעים ברחובות לונדון. ניר באיטליה. משנן מילים לטיניות. את פניו אפשר היה לשתול בכל מקום. רק יד שמאל שלו הייתה מעוקמת ואיכשהו ידעתי שזה קשור לאבא שהוא לא מדבר עליו. יופיו לא היה מוחלט כמו של רועי, שהיה בעל יופי מפורכס של בובה.

ביגוד: היה לנו צורך במדים כחולים בעלי פס אחד זוהר לכל האורך. כובעים להסוואה. כמה פאות. היינו עדיין אמורים לערוך ביקור מודיעיני במקום. אבל ניר התנגד. את המקום הוא מכיר בעל פה. אבל הסכים להתאמן על פליימוביל.

אם היה סיכוי שלמישהו יהיה פליימוביל, זה היה אצל פיני בוזגלו, הבן של ראש העיר. פיני משך בכתפיו, השאיר אותנו לשחק עם המשחק של אחיו ויצא לעשן בסתר. "הוא יהיה סוחר סמים, כמו אבא שלו, מה את חושבת?" אמא אמרה. אבא מחה ואמר שאני לא צריכה לשמוע. "למה לא לשמוע, משה?" אמרה אמא שלי, "למה להסתיר?" ונעצה בו את המבט שסבתא שלי הייתה אומרת שהוא מפיל אנשים ברחוב.

הפליימוביל היה קטן מדי לאצבעותינו. הן נפגשו שוב ושוב, רצו על פני הטירה הקטנה ששימשה את בית הסוהר הכללי שקמים. עור נגע בעור, רקמה ברקמה. חשבתי על המולקולות שלנו שבטח יכולות להתלכד, כמו שלמדנו בכימיה, והמשכנו להעביר חיילים. השקינו את הסוהר בפורט של הגרוזיני, ולרגע, כשעור התלכד בעור, ניר הרים סוף-סוף מבט תמה והשפיל בחזרה.

היה עלינו להיזהר כשהכנו חומרי נפץ. "פצצות סירחון אני מייצר בלי בעיה," אמר ניר כשירדנו למקלט הזנוח של בית לברון. הנסנו משם זוג קשישים שהתנשק בלהט והתעקשנו לא להביט אחדבשני. ניר לקח את הצחנן והצמיד את תרמילי הצמח אחד לשני. "ככה זה יתפוצץ יותר חזק."

פעם אחת בלבד ניר בא אלינו ואמא לא נתנה לי מנוחה. "שלא יפתח עלי עיניים, הצועני הזה," אמרה כשהלך.

כשאבא חזר מהנמל, גוש עייפות מפוחם, אמא אמרה לו, "זה הבן של זותי."

ממקומי במיטתי לא ראיתי את הבעתו של אבא והשתוקקתי שתמשיךלדבר על ה"זותי." כולם ידעו שלניר אין אבא, אף אחד לא ידע למה. ההיעדר היה פשוט, כמו חוסר היד של רוזה שלפני שעלתה מברית המועצות הייתה ילדת קרקס וידה נכרתה בעקבות זיהום.

הכול היה מוכן. ניר אמר שהוא יביא את התיק. קבענו בבוקר, ליד הצפרדע. לא חשבתי על הפריצה. ולא על כך שלא שאלתי בכלל על אבא שלו. רגע לפני שהלך, לקח ניר את ידי בידו הבריאה והפך אותה ועיין בה. אחר כך נשמט והלך ואני רק חשבתי על המבט שלו ועל ידו המעוותת.

בבוקר הלכתי לצפרדע. מדי פעם, כשחלפו ילדים מבית הספר, התכופפתי. השמש שעדיין הייתה באזור הדיונות הייתה נמוכה ודמיינתי שהיא מכוסה חולות. ניר לא בא. לאחר שעה התחלתי ללכת לכיוון הדיונה. פעם עקבתי אחרי ניר ועכשיו הזיכרון האיר לי את הדרך. הפרתי כמה לאווים: השתמטתי מבית הספר. עברתי דרך החולות, בקיצור הדרך שאבא היה מזהיר אותי מפניו. ההתקדמות בחול הייתה קשה. חלצתי נעליים ופסעתי בגרביים על החולות שהתקשו תחת כפות רגלי ונמסו תחתן.

היו הרבה חורים בסיפור הזה. ילדה בת כמעט שתים-עשרה צריכה לדעת את זה. החול הלך ונמלא בשיחי רותם. לא עצרתי לבדוק כמה פרות משה רבנו מקננות בהם. אחת מהן ריחפה אחריי וליוותה אותי. ליד הביצה השתהיתי. פה, לפני שנים, טבע ילד מבית הספר וכולנו עמדנו שם כשהמנוף הוציא אותו. ניר לא נראה. המשכתי ללכת, מועכת חול ומטביעה בו את עצמי. באספלט שנמתח וסימן את רחוב הכלנית עצרתי לנשום. כלניות לא נראו בין גושי הבטון שאכלסו משפחות על משפחות.  לא זכרתי היכן הבניין של ניר. הלכתי הלוך והסתובב בפקעת הכלנית.

גושי הבטון נטו לעברי בתנועה מאיימת. נרקומן עבר מולי, סקר  אותי במבט כבוי והמשיך. ליד אחד הבניינים, על ספסל שבור, היה שק. התקרבתי. השק הפך לערימה שהפכה לצרור. התבוננתי בו. ניר ישן באנגליה. ניר ישן באיטליה. ניר ישן בסומליה. ידו המעוותת מידלדלת באוויר.

הוא התיישב בבת אחת. בלי מצמוצים ופיהוקים. רציתי לשאול אבל הוא סובב את מבטו. רציתי להזכיר, "הכלא.. אבא שלך.."

גבר יצא מגוש הבטון, זרק לעברנו משהו וסידר את מכנסיו. ניר התעקשלהביט ברצפה. מיד אחר כך שמעתי, "אתה יכול לעלות, ניר! ניר!"

"מה עם הכלא?"

"אין כלא." אמר ניר וחיבק את רגליו.

"אין כלא?"

"תעלה! אתה יכול לעלות!" אישה התפרצה מתוך גוש הבטון. כולה תלתלים, והכול בה בשפע. קפלי בשר.

בהיתי בה והצלחתי לראות זוג עיניים מוכות.

"מי זאת? ניר, בוא כבר." היא התנערה שוב ונכנסה בחזרה לגוש הבטון.

"למה באת?" שאל.

"קבענו."

"את טיפשה או מה?"

שתקתי.

"בכלל אין לי אבא."

שתקתי.

"מה את? אמא שלי?"

"אתה בא או לא?", קראה שוב. הפעם היה ריח חזק של אלכוהול וסיגריות ועוד משהו, חייתי. ניר נטש את הספסל ונכנס.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. עזבנו את אשדוד לאחר שאמא אמרה שאי אפשר יותר. גרגרי החול סותמים לה את הנשמה.

_____________________

[1] ברמיל برميل — חבית בערבית.

** הסיפור מופיע בגליון "אסור" (מספר 2) של כתב העת הספרותי "פטל" בעריכת מירי שחם ואביבית משמרי.

***

גלית דהן קרליבך — סופרת ירושלמית. נולדה בשדרות בשנת 1981 וגדלה בה, באשדוד ובירושלים, העיר שבה היא מתגוררת היום. סיפורים, שירה, מסות ומאמרים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות כמו ׳הארץ׳, ׳מעריב׳, ׳עיתון 77 ׳, ׳שבת׳ ועוד. עד כה פרסמה שני רומנים שזיכו אותה בפרס ראש הממשלה לספרות עברית לשנת תשע"ד ושני ספרים בסדרה הפנטסטית "ערפילאה" שזיכו אותה בפרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר (הראשון שהוענק). בשנת 2014 זכתה במלגת פרדס לסופרים צעירים מטעם הספריה הלאומית. כשאין אינתיפאדה גלית מדריכה סיורים ספרותיים בירושלים. מרצה ומנחה סדנאות כתיבה למבוגרים ולנוער.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה


 

Advertisements