סיפור קצר: "בין החורף לקיץ" מאת דפנה ברשילון

Posted on 25 ביולי 2016 של

3


בין החורף לקיץ הזה רציתי תינוק משל עצמי, למדתי לנהוג והתאמנתי בלהאמין בדברים מחדש. הכל התחיל להיות מחזורי מידי. בחגים, במוספי העיתונים, בתהפוכות מזג האוויר. מלאכת הבאת תינוק לעולם, כמו גם מלאכת הנהיגה נראו לי לסירוגין כחופש בהתגלמותו וכדרך לחורבן המוחלט.

אני יצור פרימיטיבי במובן של השפעת השמש עליי. בימים בין החורף לקיץ הזה זכרתי שהקיץ יכול להביא איתו תקווה ולב פועם, כאלה שהחורף לקח, יחד עם האשפה שהתגוללה ברחוב.

 

תקופת פתיחת החלון: באוטובוס, מצחנת הדרים.

בחדר, מפלנל, תנור סליל ומגפיים.

ביליתי את החורף בלדאוג. כותרות זעקו גרעין, אטום, וסוף העולם. אנשים נטו להגיד שואה גרעינית ולעבור הלאה. כל מה שצעקנו בלהט בקיץ הפך ללחישות מעונות. בקיץ שעבר כאבו לי כפות הרגליים בכפכפים, מצעידות ארוכות, מקפיצות בהפגנות. כל מה שהן נשאו על עצמן מאז נראה לי בהכרח פחות חשוב.

בדרך מהבית לאוטובוס, על המדרכות, ישבו שורה של פליטים שחורים מאפריקה, ובדרך מהאוטובוס לעבודה המשיכה אותה השורה. מראשון לציון לתל אביב הדרך הייתה מרוצפת שחור (ללכת מהר, לתקוע עיניים במדרכה).

הכל היה מריר. רציתי תינוק משל עצמי ופירשתי לי את זה כמעשה של ויתור על הטוב הכללי. התקופה הייתה כזאת, שבה כל דרך אפשרית להביא תינוק לעולם נראתה נכונה. אנשים התחברו לצורך הבאת תינוק בקלות, רק תחתום לי כאן וכאן. מוספי העיתונים מלאו בשניים שלושה ארבעה הורים, ותינוקות בצבעים מצבעים שונים.

היה מספיק לצעוק בעיר "מי רוצה לעשות איתי תינוק", ומיד היה משתרך תור ארוך של גברים נשים ועוד. צעקתי בכל הכוח והתייצבו אצלי בסלון בראשון ארבעה תל אביביים, וזוג מיבנה שטעה לחשוב שאני רוצה למסור לאימוץ. התל אביביים בהו בחלל הסלוני, בספות העור הישנות, בריח התבשיל האתיופי מבית השכנים והתעופפו. הכל היה גשום להכעיס, מזג האוויר היה אמור לזמן את מרי פופינס, אבל נשארתי לבד.

 

משהו אחרי פורים משתחרר.

פורים, ערימה של זכרונות מרים.

 (חרב בתוך השלולית, פירורי בייגלה עטופים בצלופן)

מיד לאחר פורים לקחתי לי מורה לנהיגה, שהיה זקן במידה, ושתקן במידה רבה. משהו התחיל להסתדר לי בתמונת העתיד של אמא נוהגת, חטיפים במושב האחורי ורדיו חזק מידי. פעם אחת הוא אמר הכביש מלא משוגעים וחזר לשתוק.

הכותרות ציינו שאנשים לא חיים, שהבורגנות בקרב נסיגה. שאופניים קשורים על מכונית משפחתית איבדו את הפואנטה. מזמן. העיתונות סיפרה בין השורות שהאנשים לא חיים טוב. שלא יהיה מזור, או פנסיה, לאלו בינינו שיזקינו. ובכל זאת, בכל שבת האנשים הלכו לטייל וראו כלניות וסיפרו לילדים שלהם, יונתן או שירה או עלמה שזאת כלנית, וכאן הגלבוע, עכשיו פיפי וכולי. הבורגנות גססה ומה שהיה עתיד להחליף את מקומה היה גרוע בהרבה, כנראה. הייתה זו רפובליקת ויימאר של טחינה משומשום מלא.

החלטתי להתאמן באימהות ונרתמתי לעזרת אחר צהריים רועשים בדירת השכנים האתיופים. בין לבין דימיתי את עצמי לכוכבת הוליוודית עם ילדים בצבעי הקשת. האם הצעירה הופתעה והייתה קצת חשדנית, שיחקתי עם היותר מידי ילדים שלה עד שהתעייפתי.

אני מזהה היטב את הזדחלות האביב פנימה: האור חזק יותר,

דגדוג אף וצריבת עיניים,

חוסר הצדקה מוחלט לדכדוך.

אנשים משייכים השתנות של עונות השנה למשהו שעובר על העולם כולו. "לא היה חורף השנה" הם מציינים, או "משנה לשנה נהיה יותר חם", כמו אומרים: "לא היה לי טוב השנה", או "משנה לשנה זה נהיה יותר קשה".

הכותרות זנחו אט אט את הגרעין ועברו להתעסק בשורה של אסונות קטנים, כאלה שמאחדים את כל צקצוקי האנשים. ויכוחים פוליטיים קטנוניים תפסו את העמודים הראשונים.

כלי התקשורת, הספרות והקולנוע כאילו התגייסו לומר לי לא להביא ילד לעולם. משהו בלהיות אמא, או אבא, הצטייר כמטלה מסובכת מידי לבני אנוש. ובכל זאת, הם המשיכו בשלהם.

לאט לאט, יחד עם האביב המשתלט, הייתי בטוחה שמשהו מתייצב לצד של הטובים. דמיינתי שדברים משתפרים ושבין השאר הם מביאים איתם תינוק. חזרתי לקרוא שירה ולאפות עוגות. ראיתי אנשים מתחברים לזוגות. המורה הזקן שלי לנהיגה החליט שאני כשירה להיבחן וראיתי בזה סימן.

ביום אביבי עם מינון נכון של שמש, הגיע תואם-קפטן-פון-טראפ על אופניים, אמר לי שמעתי את קריאתך, והתעטש. אמרתי לו תחתום כאן וכאן וקיוויתי שהוא יקרע את הדפים ויעיף אותם לאח, אבל הוא חתם כאן וכאן ואמר בואי נקרא את כל הספרים על משפחה במשבר ונבין איך נעשה אחרת, ואמרתי אולי משפחה ומשבר זה כבר אותו הדבר, צחקנו בנאלית והייתי רגע מלהציע לו להתאמן על ילדי השכנים האתיופים.

בטלוויזיה דיברו על אביב ערבי, שהפך לחורף ארוך והרסני, אני חשבתי על ערבי אביב קרירים ומה הם יכולים להביא איתם. הרגשתי את הילד מדגדג בתוכי , אמרתי לקפטן בוא נזלול פסיכולוגיה בגרוש לארוחת ערב, ואפיתי את כל העוגות שידעתי. שכבנו על השטיח כל הלילה, נשמנו אבק, וכבר לא זכרתי אם אומרים שפעם הילדים היו מאושרים כי לא היו מסכים, או כי היה שוקולד אמיתי למריחה או כי פעם ילד היה ילד וארגז חול היה ארגז חול. התעייפתי מנוסטלגיה. אמרתי לקפטן, ואולי במקום אופניים קשורים ותראי עלמה-כלנית, ניקח את הילד על הכתפיים באלף הפגנות, חשוב גם מה הילד יזכור, כשהכל יהיה גרוע יותר.

 

פסח, מעמסה גדולה

של ציפיות בלתי מתממשות

צרבת באזור הזכרונות

צלילי המוזיקה של התקופה היוו תזכורת לכוחו המעורר של האביב. אני וקפטן פון-טראפ הסתובבנו בקניונים של ראשון ובחרנו ילדים מתצוגה. סופר אחד אמר בראיון לחג שהרבה אנשים יכולים להיות הורים, ואילו מעט להיות סופרים. קיללתי אותו ורציתי להיות בצד של הסופרים. כותרות העיתונים הגיבו כמצופה לתכניות המתהוות: חמישה ילדים קטנים ניספו בשריפה, ארבעה בפיגוע רצחני, ועוד אחדים בפזורת תאונות קטלניות. פחדתי והקפטן אמר לי תראי את כל האנשים האלה, הוא הצביע על הקניון העצום, המנוקד צרחות תינוקות, הפחד לא מנע מהם, ואני חשבתי אבל כל האנשים האלה, מה הם יודעים?

בחוזה שלנו היה כתוב כניסה מיידית להריון, חלוקה שוויונית במטלות והימנעות מהטפות.

משהו באזור של יוםהשואה ויוםזיכרון

הצפירה יוקדת על הראש ובצל עדיין קריר

וביום העצמאות לרוח יש גון מיוחד

בתוכי התבשל תינוק שביקש לדעת אם יש מספיק אנשים שיאהבו אותו בעולם.

העיניים של הקפטן היו כחולות מידי, וכבר נהיה חם מידי. הקיץ הגיע בחיבוק הדב שלו, אני גלגלתי מטה מעלה את מסך המחשב וחשבתי מה אם, מה אם, מה אם. ילדים מתים, מומים ומחלות קשות הפציעו בין הפרסומות. אמרתי לקפטן זה בלתי אפשרי והוא אמר לי בעיניו המימיות כולם יכולים, גם את.

באלפיים ושתיים עשרה הכל כבר היה ידוע, ובכל זאת העולם בחר להתנהל לפי התרחיש הרע שלו.

בינתיים חצי מהאנושות התאחדה כדי להשיא לי עצות, וחציה השני אמר לי תעשי מה שאת מרגישה זה הכי חשוב, ובכל זאת לחש לי סושי, מי שפיר, יוגה.

קפצתי לדירת השכנים האתיופים לספוג קצת חכמה קדמונית, אבל השטיח היה מכוסה פירורי במבה. ספרתי אולי שבעה ילדים מסתובבים אבל הם לא הצליחו להסתדר לפי הגובה, גם כששרקתי להם במשרוקית. מתישהו לא הצלחתי לשאת יותר את ריח התבשיל החמוץ שהתפשט אצלם. הילד שלי יספוג אותו מגיל אפס, ניסיתי לדמיין עתיד טוב יותר אבל זה עשה אותי מיואשת.

הקיץ נהיה חם יותר ויותר ומצאנו מפלט בקניונים בשבת בערב. הקפטן הקפיד להצביע על האנשים המתרוצצים ואמר לי אם הם יכולים אז גם את . המצב החמיר מקניון לקניון וגם רוח המזגנים לא ניחמה. בקניון הבא שהלכנו אליו, שהיה במערב-מערב-מערב העיר לחנויות היו כבר שמות כמו שפה שסועה, אוזניים מחודדות, צליעה קלה, שיעור יתר. המעלית הייתה סכיזופרניה. העדפנו את המדרגות הנעות, ונופפתי לשלום כמו מלכת אנגליה.

שורת הפליטים מאפריקה המשיכה לגדול מיום ליום, ומראשון לתל אביב צמחה הלאה והלאה לאורך כביש ארבע, חמש וכביש החוף. הארץ שלנו נהייתה מרוצפת כולה שחור, תזכורת כואבת למה שהיינו, לא נהיה וכולי (כביש מהיר של מיומנות הסטת העיניים הצידה).

הייתי נהג חדש בגיל לא מתאים, נתקעתי בעיר לא מתאימה ולא מצאתי פסקול מתאים יותר, אז שמעתי את המלל האינסופי שהרדיו פלט. הרגשתי טובה יותר מהאימהות האלה על הספסל בחצר, אבל לאט הרגשתי שצומחים לי שורשים שחורים בשיער וכשעליתי הביתה קפטן פון-טראפ נעלם. שרקתי לו מהחלון, שרתי לו באוסטרית, אבל הוא לא ענה. ירדתי לספסל והאימהות קיבלו אותי יפה. לעסנו במבה וחשבתי זה נכון מה שאומרים על נשים.

העולם התמלא באמונות תפלות מסוג חדש לגמרי. הלחם והחלב הפכו אויבי העם, ערכים תזונתיים לאלילים. ואני התהפכתי במיטה שוב ושוב וקראתי לקפטן בלי קול.

הקיץ ערמומי,

הלילות , מרחץ זיעה.

מאווררים ומזגנים בזמזום בלתי פוסק

כל מה שיכול להשתבש בארץ שלנו, השתבש. וכמו להרגיז, הבטן תפחה בעיגול מושלם. דילגתי מעל השאלות הנצחיות של בני האדם בקלילות כמו מעל שלולית. מיד פעם, בלילה, חטפתי לפנים גוש בוצי: מה אם, מה אם, מה אם. קראתי על שמי ספסל למטה בחצר, ואירחתי בו ניצולות מהקניונים של ראשון, ואת השכנה האתיופית , תמימה וחסרת דאגות.

והארץ השתבשה. משהו התקלקל בקיץ, והעלה ריח רע. אורגני, מלא, ודל, הפכו למילים נרדפות לטוב, ומה שחשוב באמת נשכח מלב. פחדתי מהנהיגה ויצאתי בכל לפנות בוקר לכביש הריק. נהגתי את ראשון ממערב למזרח והתאמנתי בסבלנות, אדיבות וזעם. התאמנתי בנשימות ובפניות ימינה ושמאלה. האמנתי שאהיה אמא טובה למרות הכל.

האנושות התחילה לאבד עניין בהריון המתקדם שלי, והוא מצידו כבר לא הצריך את עצותיה. תזכורות נערמו כבדות על השולחן: מפתח לאוטו שלא ננהג, פרסומת צבעונית לעגלה שלא נרכשת. העדפתי לחשוב שהדברים יתסדרו מעצמם.

בבוקר שבו שיקר השר לענייני כך וכך, נכנסה השכנה האתיופית מבוהלת לבית. תרגלתי נשימות כמו שאומרים וניסיתי לחשוב על שום-דבר כמו שמומלץ. הקול שלה היה צווחני ופלש לי לנשימה, איבדתי את הקטן היא אמרה. שמחתי שהיא אמרה "הקטן" כי בדרך כלל השם שלו היה נשמע לי כמו מלמול. אחזתי בכתפיה ואמרתי לה בקול בס מכוון: קחי מטריה, נעוף מעל הארובות של ראשון לחפש אותו. היא הצביעה על המפתחות שעל השולחן ולחשה אוטו. אמרתי לה, לא, אני לא…

אבל הקול שלה עלה מעלה ומעלה ופחדתי שמשהו ישבר בי. השר לענייני שקרים הרעים בקולו להגביל את הילודה, ונאנחתי. ניסע.

התנעתי את האוטו וחשבתי אם הם יכולים אז גם אני. נסענו את שדרות עקרות הבית הנואשות לרוחב, את רחוב הפליטים לאורך, והאתיופית צעקה את שם הקטן הממולמל מהחלון. נהגתי בסבלנות וזעם, תופפתי על ההגה כמו שעושים, ברדיו המלל האינסופי הכריז

אונס

אונס אכזרי

ואונס קבוצתי

הנמכתי ואמרתי לה: את תראי אנחנו נמצא את הקטן. שק ההיריון התהפך לי בבטן. נסענו שתי וערב ומידי פעם לחשתי לעצמי הכביש מלא משוגעים.

השמש הייתה מסנוורת והקניונים סגרו עלינו מכל הכיוונים, דמיינתי שנמצא את הקטן מכורבל על גבעת חול בקצה של ראשון, כלומר איפה שמתחילות עוד ועוד ערים.

דמיינתי שהיא פתאום תסתובב אלי ותגיד לי: עשית את זה, נהגת! הפתעה! ותלחץ לי את היד. דמיינתי שיצנח קונפטי מהשמים.

הערב ירד. ברדיו עברו לעליות שערים, מסערךמוסף ושרבי מהרגיל.

מה אם מה אם, מה אם….

אקבל צירים ואהיה זו שנהגה בעצמה לבית החולים הצבאי למחצה, שם יחכה לי המורה לנהיגה ויגיד בקול סמכותי הגיע היום, והוא יוליך אותי לאשנב שבו מקבלים רישיון נהיגה פלסטיקי ותינוק בעריסה?

(מה אם, הקפטן יחזור, ונרוץ על איזה הר ירוק)

העיר התמלאה פושטי יד, פושטי קניונים ורצים במעגלים. זיקוקין מאולם האירועים הסמוך טינפו את השמים בצבעים זרחניים. שמתי את ידי על יד השכנה האתיופית ואמרתי לה בואי נעצור בקניון התקווה, בקניון הכל יהיה בסדר, בואי נכנס דרך שער הפרחים, הבלונים, הבונבונירות. בואי נלך הביתה ונחשוב איך מוצאים את הילד שלך ומוציאים כבר את שלי.

הגענו לרחוב שלנו, רוח פיזרה כותרות עיתונים, השרב היה נוכח ומכעיס, הקטן-מלמול היה מכורבל כמו השם שלו על ספסל החד-הוריות בחצר. השכנה פלטה צעקה וחיבקה אותו. אמרתי להם קדימה, עלו על המטאטא, טסים הביתה.

אברהם-יצחק-יעקב-שרה-רבקה-רחל ומלמול הקטן עמדו בשורה. שרקתי להם והם הסתדרו לפי הגובה. הגיע תורי בישרתי להם, האח הקטן שלכם בדרך.

 

בסתיו החלונות נסגרים

כל לילה קצת

הימים נוראים

כמצופה

הקיץ עבר במחאה קלושה, הכל היה לאה, הרגליים נגררו, עייפות מלבקש את שנכון וצודק. כלי התקשורת פנו לשערוריות זעירות, והבורגנות הייתה שבעה מהישגיה, צדקנו, אנשים אמרו, מעמיסים אופניים על גג. הכל היה דל . בשומן, בפחמימות, בחלומות. תבוסה מתוקה זאת הייתה, מנופפת דגל לבן ודל לקטוז.

בזרועותיי היו ילדים בכל מיני צבעים, תפרתי להם בגדים מוילונות ישנים, ובשבת היינו הולכים לרקוד בגבעות החול של ראשון.

***

דפנה ברשילון, בת 36 מראשון לציון.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 


 

מודעות פרסומת