סיפור קצר: "עיוורון" מאת גיל הראבן (מתוך הספר "אנשים טועים" בהוצאת אחוזת בית)

Posted on 10 ביולי 2016 של

1


זאת לא אגדה. הסיפור אמיתי. אני הגורם המוסמך ביותר לאשר את זה. איך זה? כי אני המפלצת שעליה דיברתם. אגב, כשמדברים על מנהל ולא על מנהלת, אמליץ שתגידו "מפלץ"…
תירגעו. הייתי הבוקר אצל רופא השיניים, הלסת שלי רדומה ואני לא עומד לטרוף אף אחד.

עוד יין? מישהו? את לא צריכה להביא לי. הנה, המלצרית קלטה אותי. מלצרית טובה. תראו כמה יפה היא מאזנת את המגש. שפירית קטנה ממש. שפירית אוורירית…

יפה, כיוון שהחלטתם החלטה איכותית שלא להתפזר, וכיוון שיש עוד זמן עד החופה, וכיוון שכולנו ממילא עומדים פה ושתיקות הן לא דבר נעים — תרשו לי להתעכב על סיפור המפלץ שסיפרתם, ולעניין אתכם עוד. לשם מה נועדו מסיבות, אם לא להעברת מידע לא פורמלי.

לפני הכול, פרזנטציה של העובדות: העובדות, כמו שכבר אמרתי, נכונות ברובן. אני פיטרתי את הגברת. פרט אחד אני רוצה לתקן, וזה שפעמיים היא נתקלה בי — פעמיים, בשני מועדים שונים, לא פעם אחת — וש"נתקלה" איננו תיאור מדויק. "התנגשה" מתאר נכון יותר את התנועה של הגוף שלה. עם קורבן אחר התנגשות כזאת היתה נגמרת בדריסה.

את הנסיבות הפיזיות, את התנאים הסביבתיים שבהם התחולל האירוע — אחדים מכם מכירים. לדאבון לבי, בשעות מסוימות צפוף מאוד במבואה שלנו, ועומס הביקוש למעליות הוא בעיה ידועה. במצב כזה של דוחק, מגע גופני הוא דבר שקורה, ותתפלאו אולי לשמוע שגם אני התנסיתי בזה, התנסיתי לא מעט פעמים בעבר. אני לא מתבדל מהציבור, ובנושא המעלית, חשוב לציין, מעולם לא ביקשתי לעצמי איזושהי פריבילגיה או איזשהו סידור מיוחד. לכל דבר בעולם יש יתרונות, לכל דבר יש גם חסרונות, והבניין שלנו הוא מה שהוא, לטוב ולרע — בין אם אתה יושב בקומות העליונות ובין אם אתה מאלה שלמטה. בניין אחד לכולם — זאת התפיסה שלי. בניין משותף, מעליות משותפות.

 כעת, אם לחזור להערות שלי לסיפור שסיפרתם: אירוע ההיתקלות הראשון היה לפני פחות משנה, והוא נחקק בזיכרוני משום שהגברת הזאת התנגשה בי בכוח כזה, שעוד רגע הטלפון היה עף לי מהיד. כמעט הוא עף.

טלפון מרוסק, רגליים דורכות על הטלפון האישי שלך… אני יודע, זה קורה, יכול לקרות. קרה לי שאיבדתי בחיי כמה טלפונים. איבדתי והמשכתי הלאה. העניין הוא הנסיבות, והנסיבות היו — איך לומר? מעוררות מחשבה. אסביר לכם מה חשבתי.

אני יודע שמבחינת הדימוי, אדם בדרג שלי אף פעם לא נתפס כליברל, אבל מי שמכיר אותי מקרוב יודע כמה הליברליות היא אצלי בדם. אני, לתפיסתי, בחיים לא אגיד למישהו למי להתפלל או עם מי להשתגל. חד־משמעית לא. כרוב ניצנים עושה לךָ את זה? גברתי מקבלת אקסטזה מלהיניק לטאות? בבקשה. אני לא מתערב. כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה, ובלבד שהוא לא כופה עלי.

גם בעניין האסתטי תדעו לכם שאני שותק. אני שותק תמיד, למרות שהרבה פעמים, לא בדיוק נעים מה שתוקעים לכם לעיניים. לא נעים — בואו נהיה ישרים ונודה — ובכל זאת, בכל זאת אני אומר: שאנשים יעשו עם הגוף שלהם מה שהם רוצים. אישה מחליטה להפוך את הגוף שלה לנגמ"ש? זכותה. זכותה. אם זה מה שהיא אוהבת ואם זה מה שאדוני אוהב… כל אחד והטעם שלו. אבל — וכאן, שימו לב, כאן יש "אבל" גדול — מי שבוחרת בנגמ"ש כבד, כדאי שתשים לב איפה היא מסיעה אותו. לא בכל מקום מסיעים נגמ"ש. זה לא.

את אזור המעליות שלנו תיארתי לכם, ולאזור כזה ברור שלא נכנסים עם רכב כבד. ודאי לא בשעות העומס.

עקרונית, אני אומר, הייתי צריך להגיב כבר באירוע הדריסה הראשון. היום אין לי ספק שעם כל הקושי שבדבר — זה היה המעשה הנכון לעשות, אלא שאני לא הגבתי. ולמה, תשאלו אותי? למה? אני אגיד לכם. משום שגם המפלץ הוא אדם. הזרוע שלי חטפה מכה, הטלפון כמעט עף לי מהיד, ובכל זאת נשארתי רגוע. ולא רק שנשארתי אלא שבלב שלי אפילו מצאתי תירוצים בשבילה. אולי הנוכחות שלה באזור, דווקא בשעת העומס הזאת, היא חריגה. ייתכן. היא לא לבשה מדים, לא היה עליה תג, אבל כל אידיוט היה יכול לראות שהיא מהניקיון. אולי הזעיקו אותה מחוץ לשעות העבודה, ואם זה המקרה — אף אחד לא יטען שהיא צריכה לעלות במדרגות… הייתי די בטוח שלא ראיתי אותה קודם. דבר כזה, אני מבטיח לכם, זוכרים אם רואים. נעליים בגודל כזה. הייתי אומר שאפשר לשוט בהן, אם לא הייתי חושש שמים ייכנסו לסירה.

תרשמו לפניכם שבימים שאחרי זה, במשך יותר מחודשיים, לא נקטתי שום פעולה. אמרתי "מילא, סיפור נקודתי"… עיסוקים הרי לא חסרים לי. כמעט אפשר לומר ששכחתי. אני הנחתי בצד — ואז טראח! אירוע שני! ככה זה כשמזניחים טיפול. טראח! רק שה"טראח!" הזה הוא טראח שאפשר היה לחזות ולמנוע.

בפעם הזאת הנגמ"שית דווקא היתה בדרך החוצה, מה שמוציא מכלל חשבון את האפשרות שאיזשהו בוס לא חכם הזעיק אותה ושהיא נאלצה למהר. יפה. טראח שני. אחרי הטראח הזה אני מגיע למשרד ומבקש שיעלו לי בטלפון את מנהל התחזוקה. תג לא היה עליה גם בפעם הזאת, אבל בתיאור שלה אי־אפשר לטעות וגם אין לי ספק שהיא מועסקת של התחזוקה. אחרת מה יש לה לחפש אצלנו? מעלים לי את התחזוקה. האיש מזהה מיד על מי אני מדבר, ואז — הפתעה! הפתעה — הוא מנסה להתמקח. לא סתם מנסה, אלא גם מבקש להיכנס אלי לשיחה.

זמן להקדיש לזה אין לי, ממש אין, אבל אני — אני מפלץ סקרן, והאמת היא שהמצב מתחיל לסקרן אותי. מלכתחילה ברור שהאיש עשה מחדל כששכר את הנגמ"שית, לא ברור מה חשב… אומרים "מודה ועוזב ירוחם", אבל הוא דווקא לא עוזב, ודווקא מתעקש להתדיין איתי. דווקא. יפה… אני תמיד אומר שבלי סקרנות בני האדם עוד היו מתנדנדים על העצים. בתפיסה האסטרטגית שלי — סקרנות היא משאב, והתגובה שלו מסקרנת אותי.

בקיצור, אחר הצהריים מכניסים אלי את האיש. בחור די צעיר, העיניים שלו מתרוצצות על כל המשרד, מבוהל זאת אומרת, אבל שָׂם את הגוף שלו מולי כאילו יש לו ביטחון, ועל הפרצוף שלו הבעה שלגמרי לא מוצאת חן בעיני, מין הבעה של "תראו איזה צדיק וגיבור אני". אם הוא כזה צדיק־גיבור אז אני הרשע, וזה, נו, העסק הזה — פשוט לא נראה לי.

אני לא שמח עם מה שאני רואה אצלו, לא נראה לי הוגן, אבל אני נותן לו לדבר — לפעמים צריך לתת לאנשים לדבר — ושום דבר שהוא אומר לא מפתיע אותי: מפרנסת, עובדת אחראית, אישה מיוחדת, די משכילה אפילו, מזל רע, שרשרת של אסונות בחיים… הוא מכיר את הבן שלה, הם שירתו יחד בצבא או משהו. הבן הזה הציל את החיים שלו או משהו. אם היא עשתה איזושהי טעות, אין לו ספק שהיא תרצה לתקן.

אז ככה הבחור נואם את הטקסט שלו. אני שותק, אבל תופס שמרגע לרגע הוא הולך ונהנה מהקטע. עוד רגע קרניים של משה רבנו יוצאות מהקרחת המגולחת שלו, כל כך הוא מרוצה מעצמו, איך שהוא עומד מול המפלץ ולא מתפלץ. ברור לגמרי שאחרי זה הוא יוצא ומספר לכולם איך הוא דיבר אל לבי, איך הוא בחוכמתו האיר את עיני — כופף אותי, זאת אומרת. בראש שלו הוא כבר שומע את מחיאות הכפיים: גיבור! גיבור! מה נגיד? גיבור, וגם צדיק על חשבוני.

ובכל זאת, בכל זאת למרות הכול, כשהוא גומר לשפוך, אני עוד מחכה. אולי בכל זאת יש לו עוד משהו מקורי לספר לי. דקה בערך אני נותן לו שקט לעמוד ולחשוב, ורק כשנראה שבאמת אין לו יותר מה להגיד, אני, בצורה הכי עניינית, מציג לו את העובדות ואפילו מסביר: התנגשות. לא אחת אלא שתיים. ביהדות יש מושג כזה "שור מועד". אני לא אומר חלילה שצריך לטפל בה כמו שמטפלים בשור, בכל זאת מדובר בבן אדם, אבל…

הייתם חושבים שבזה ייסגר העניין, אבל לא. בדיוק ההפך. אני מעדכן אותו יפה במה שקרה, ואצלו מיד נדלקות העיניים. אאוריקה! ארכימדס מזנק מתוך האמבטיה. עכשיו הכול ברור לו, עכשיו הוא יסביר לי. תכף גם אני אראה. כן…?

"היא עיוורת בעין אחת." הוא זורק לי את המידע הזה כאילו זהו, לא שח אלא מט. עיוורת. בעין אחת. לא רואה. בגלל זה היא נתקלה בי.

"באיזו עין?" אני שואל אותו. באיזו עין? טוב, הוא לא יודע. לא טרח לבדוק. מן הסתם בצד שבו נתקלה בי.

מן הסתם. אני — לא אוהב שאומרים לי "מן הסתם". לא אוהב שמניחים לי הנחות, אבל בסדר, אני מוכן ללכת איתו, למרות שעכשיו הוא רק מסתבך יותר, מסתבך בלי להרגיש.

"היא עובדת טובה?" הכי טובה. מגיעה בזמן, יעילה, לא מורחת את השעות, אפילו לא יוצאת לעשן. עובדת חלום. "חלום" הוא אומר לי, והעיניים שלו מסתכלות לתקרה כאילו החלום שלה מרחף שם גבוה.

"והניקיון?" אני שואל אותו. "האיכות שלו? בכל זאת, עין אחת…"

האיכות עילאית. עי־ל־אית.

"ואיך," אני חוקר אותו, "איך מגיעים לאיכות כזאת עם עין אחת?"

מה הוא יכול להגיד? הוא מניח שהיא פשוט משתדלת.

"משתדלת?"

משתדלת. משתדלת לראות.

"אבל איך בדיוק עושים את ההשתדלות הזאת?"

טוב, את העניין הזה הוא לא חקר לעומק, הוא רק יכול לשער שהיא מזיזה את הראש. מזיזה הצידה ואז מתרכזת בעין שפועלת.

נראה שחלק מהאוויר יצא ממנו, כי כשאני שואל אותו אם הוא יכול להדגים לי, הוא סתם עומד ובוהה, אז אני מנסה לעזור לו: "אתה מתכוון שהיא מטה את הראש? מטה הצידה — אתה מתכוון ככה? זה בהנחה ששמאל שלי עיוורת ושאני רוצה לראות אותך. או אולי זה ככה, בזווית הזאת, אם שמאל שלי היא הרואה. לדבָר הזה אתה מתכוון?"

כן. לזה הוא התכוון, בדיוק למה שהדגמתי, אבל הפרצוף שלו בכל זאת לא מתרומם מהצניחה, והוא רק מהנהן לי. אני לעומת זאת… לי דווקא יש הנאה, הנאה — נקרא לה סוקרטית, כן, הנאה סוקרטית מהליך הבירור הסוקרטי, ואני שואל אותו אם עכשיו הוא מבין את הבעיה.

מהאופן שהשפתיים שלו זזות אני מסיק שלא, ולמרות אלף דברים שמחכים לי, למרות כל מה שמחכה לי על השולחן לטיפול, אני מאריך ומסביר לו. מניסיון אני יודע שלהסביר זאת השקעה משתלמת. האווירה נעכרת מאוד כשאנשים חושבים שהבוס שלהם שרירותי.

ראשית אני מרגיע אותו שאין לי אליו שום טענות על כך ששכר עובדת עם מום. לכל אדם יש חולשות, אף אחד לא מושלם, אפילו אני לא… עצרתי לרגע, חשבתי שאני אגרום לו לחייך, אבל לא, הוא לא חייך. הבעות אני קורא מצוין, ומההבעה שלו אני קולט שהוא מתאמץ לא לפגר אחרי, ושמרוב התאמצות שום חיוך לא יֵצא. בסדר. אני מבין שהוא לא נרגע, ואני חוזר ומסביר לו לאט: אנחנו אנושיים, בהחלט מותר שלאדם יהיו חולשות, שאלָה רק אם האדם מודע לחולשה שלו. זאת שאלה ראשונה. מתוך מה שסיפר לי, לפי תנועת הראש והצוואר שהרגע שיחזרנו — מתוך מה שאני שיחזרתי והוא עצמו אישר — התשובה לשאלה חיובית. מודעות לעיוורון יש. יש מודעות, ויש גם ניסיון מודע לפצות עליו. לא סתם ניסיון, אלא ניסיון שמצליח. הצלחה עילאית, הוא העיד.

עכשיו עליו להבין: לוּ היה מדובר באדם עיוור לגמרי, אילו עיוור גמור מלידה התנגש בי — אני הייתי שותק. מה אפשר לטעון נגד מי שלא מסוגל לראות כלום? אבל כאן — מצב אחר. אחר לגמרי. כאן יש מסוגלות, וכאן היתה גם בחירה שלא להשתמש במסוגלות הזאת, כי שום השתדלות מהסוג שהזכיר — אני לא ראיתי. לא היתה הטיה של הראש ושל הצוואר. לא, שום דבר כזה לא היה. מה שהיה זה רכב כבד שנדחף. ומי שנוהג בו, ודווקא בשעה הכי צפופה, הנהג — הוא פשוט לא טורח להתאמץ להבחין בזולת.

לאדם רואה יכולה לקרות תאונה. דברים קורים. קורה. אדם לא תמיד יודע שהוא צריך להיזהר, אבל מישהו עם חולשת ראייה? מישהו שיודע שעליו להיזהר ולא נזהר? רכב כבד בערפל? פעמיים? כאילו הבניין הוא שלה? למזלנו היא התנגשה דווקא בי. אבל באותה מידה הרי היתה יכולה לפגוע בזקנה או חס וחלילה בילד. היא "לא ראתה"? אדם חייב לראות, אין דבר כזה "לא מסוגל".

מי שלא מבחין, אדם שלא רואה — זה אדם שבוחר לא לראות. ולבחור שלא לראות — התנהגות כזאת, אני מודיע, לא בבית ספרנו.

את פיצויי הפיטורים שלה היא קיבלה, כמובן, וגם, אגב, כמה מתנות שנשארו אצלנו עודף מהחג. ביקשו את רשותי להעביר לה, ואישרתי.

עד כאן העובדות, אלה התיקונים שלי לאגדה העירונית שסיפרתם. ועכשיו, בתזמון מרהיב, אני רואה שהרב הואיל להגיע בדיוק כשסיימתי. גבירותי ורבותי, אנחנו עוברים לצפות בחופה.

***

 

"אנשים טועים" הוא ספרה השישה עשר של גיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002 , כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013, ומחברת רבי המכר "לב מתעורר" ו"אני ליאונה".

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת