סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של קרסדה קאואל ואמיל זולה

Posted on 2 ביוני 2016 של

2


אורה כותבת על  "גן עדן לאישה" מאת אמיל זולה (כרמל, תרגום: עדה פלדור)

לכאורה, יש כאן חומרים לרומן רומנטי: נערת כפר יתומה, ענייה ומטופלת בשני אחים קטנים, מגיעה אל העיר הגדולה והנוצצת פריז. עד מהרה היא הופכת מברווזון מכוער לברבור יפהפה, מתקדמת מקצועית והופכת למושא אהבתו של מסייה מורה, שהוא אחד הגברים הנאים והעשירים בפריז, וגם הבוס שלה.

אך למעשה זהו רומן מופת, תוצאה של מחקר איכותני שערך זולה במשך שנתיים. הוא מתאר לפרטי פרטים את הבורגנות הצרפתית על מעמדותיה השונים, את השינויים הפיזיים החלים בפריז במחצית השנייה של המאה ה-19 כתוצאה מתכנונה מחדש של העיר על ידי הברון אוסמן (בספר הוא קרוי הברון הורטמן) וכיצד משפיעים שינויים אלה על הרגלי הצריכה של המעמדות השונים ועל מבנה המסחר הקמעונאי. למעשה אנו עדים להקמתם של הקניונים הראשונים ולחיסולו של המסחר הזעיר.

בשנת 1853 קיבל הברון אוסמן מנפוליאון השלישי מנדט להפוך את פריז מעיר צפופה ומטה לנפול לעיר מודרנית. לשם ביצוע המשימה  נהרסו גושי בנינים שלמים, במקומם נבנו בתי ענק שהשתרעו על פני רחובות שלמים, נסללו כבישים רחבים מאד וניטעו עצים. כאז כן עכשיו, המפונים קיבלו פיצוי דל ואילו העשירים זכו בפיסות נדל"ן יקרות באמצעות קשריהם עם האנשים הנכונים. היום קוראים לזה  "קשרי הון- שלטון".

זולה מזהה, ואף כותב על כך במפורש, את הדת החדשה של הבורגנים – דת הצריכה. הוא מזהה דמיון רב בין הביקור בכנסיה לביקור בקניון (שאז נקרא כל-בו), וכיצד צרכים נפשיים מקבלים מענה בקניון כמו בכנסיה לפניה.

הקורא מתוודע לשיטה המודרנית של פרסום ומסחר שהעיקרון המנחה אותה הוא כמות על פני איכות. ערמות ערמות של סחורה שזווית האור הנופל עליה משוות לה יופי רב, אך מבט קפדני יבחין באיכותה הירודה. הסחורה חייבת "לעוף" מהר, אחוז הרווח נמוך, אך המכפלה הענקית מייצרת כסף רב.

זולה אינו מסתיר מאיתנו את המחיר הכבד שמשלמים בודדים. בעלי החנויות הקטנות, שסחורתם משובחת, אך יקרה, או בעלי המלאכה האומנים, כמו יצרן המטריות שהוא אחד מגיבורי הספר. חנויותיהם ובתי המלאכה שלהם נסגרים והם נידונים לעוני, מחלות ומוות טראגי. אבל אני חושדת בו שהוא רואה בזה, עם כל הצער שבדבר, את מחיר הקידמה. כי מוסר ההשכל של הספור הזה הוא שדווקא כדאי לחבור לעשירים ולחזקים, למרות צביטה הקטנה בלב.

להגנתו של זולה ניתן לומר רק שבאותה תקופה תנאי העבודה של המוכרים בבתי הכלבו הללו היו משופרים ביותר ביחס לעובדים אחרים. הם קיבלו, בנוסף לשכרם, מקום לינה ואוכל, והיתה להם האפשרות להתאגד מקצועית. ואולי הוא גם מעלה על נס את הדמוקרטיה והמוביליות החברתית שאפשרו לנערת כפר להגיע לאן שהגיעה.

וכל מה שקרה לפני למעלה ממאה שנה, רלוונטי גם היום, אך נעשה ציני יותר ויותר.

כל כך התרגלנו לשיטה הזאת, כל כך סונוורנו מהיופי המזויף של בתי הכלבו/קניונים שרובנו לא מבחינים יותר בכך שאנו מנוצלים, כלקוחות, על ידי השיטה הזאת. וגרוע מכך- שמאחורי כל  מבצע כזה של "אחד פלוס אחד", "קנה –קבל" ("ארבע במאה") יש שורה ארוכה של אנשים שעשו במלאכה, ואינם מקבלים תמורה הולמת על עבודתם, ואחד שמתעשר.

ועוד הערונת: הספר כתוב נפלא לדעתי, אך מי שאין לו סבלנות לתיאורים ארוכים ומפורטים כדאי שידלג על הספר הזה. הצרפתים ידועים כפטפטנים גדולים…

20160602_182708

מיכאל כותב על "הארנב הזה שייך לאמילי בראון" מאת קרסדה קאואל (כנרת, מאנגלית: אירית ארב)

שלא בתיאום מראש, יש קשר בין ההמלצות שלנו היום.

הספר הזה, ספר ילדי חכם וכובש שאנחנו אוהבים במיוחד, גם יוצא כנגד תרבות הצריכה, ה"חדש הוא תמיד טוב יותר".

אמילי בראון היא ילדה נחמדה שאוהבת לשחק עם הארנב האפור והמרופט שלה, סטנלי.

הם ממריאים לחלל מהמטבח, צוללים במעמקי הים בחצר האחורית, ודוהרי על אופנוע במדבר שבגינה.

בזה אחר זה ניגשים אל אמילי משרתי המלכה וחייליה, ומבקשים ממנה את סטנלי הארנב (שהם, משום מה, מתעקשים לקרוא לו "ארנבוני"), ואפילו מציעים לה תמורה:

דובון זהוב חדיש חדש,

עשר בובות מדברות שאומרות "אמא-אמא",

חמישים סוסי נדנדה שמתנדנדים לנצח,

ואת כל הצעצועים שהיא תרצה אי פעם.

לכל ההצעות האלה אמילי, כמובן, מסרבת.

ואז, באחד הלילות, מגיעה יחידת החיילים המיוחדת של המלכה, ביחד עם המשרת האישי שלה, מפקד זרוע היבשה, רב החובל ומפקד הטייסת, וכולם ביחד גונבים את סטנלי.

אמילי בראון היא ילדה עשויה ללא חת. בלי להתלבט היא הולכת לארמון המלכה ודורשת את הארנב שלה בחזרה. אבל המלכה הכניסה את סטנלי למכונת הכביסה המלכותית למשך הלילה, ועכשיו הוא ורוד מוזר וכבר לא רק ונעים כמו פעם.

אמילי כמובן מחזירה את סטנלי הביתה, אבל לפני כן היא לוקחת את הדובון הזהוב החדיש-חדש מארון הצעצועים המלכותי, נותנת אותו למלכה ואומרת "קחי את הדובון החדיש-חדש הנוראי הה, שחקי אתו כל היום. תישני איתו בלילה תחבקי אותו חזק-חזק, וצאי איתו להמון הרפתקאות. ואז, אולי יום אחד תתעוררי ותגלי שש לך צעצע שהוא שלך באמת".

את הספר הזה קראנו בשעת סיפור על ילדות נבונות. אבל הנה משהו מעניין: קאואל הייתה יכולה להעצים את תבונתה של אמילי כילדה אם הייתה מעמתת אותה עם מלך ולא עם מלכה (במידה מסוימת היא עושה את זה: כל חיילי המלכה הם גברים), אבל היא בוחרת של לעשות זאת. היא מראה לקוראות ולקוראים שבנות יכולות להיות אמיצות וחכמות וגם אנוכיות ושתלטניות, כי כל בת היא אדם, וכל אדם יכול להיות כזה או אחר. וכמו שכתבתי בהמלצות קודמות, המורכבות הזו הא לא משהו שיש לחשוש מפניו בספרות ילדים. להיפך, לדעתי צריך לעודד אותה.

20160602_182625

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

מודעות פרסומת