ביקורת: "אי-הבנה במוסקבה" מאת סימון דה בובואר (הוצאת אחוזת בית)

Posted on 31 במאי 2016 של

1


"אני אוהבת כשמובילים אותי," אמרה מאשה. "זה מרגיע".

"בתנאי שמובילים אותך לאן שאת רוצה להגיע"

(מתוך "אי-הבנה במוסקבה", עמוד 56).

קשה לי לקבוע באופן חד משמעי מה אני חושב על הספר "אי-הבנה במוסקבה" – רומן קצר שכתבה סימון דה בובואר בשנת 1965 וראה אור רק שנים אחרים מותה. עד מחצית הספר דעתי עליו נשאה אופי שלילי במידת מה, אבל אז פתאום אירע מהפך בלתי צפוי (לאו דווקא מבחינת העלילה עצמה), ומצאתי את עצמי מתעניין בספר ונהנה מהקסם שלו.

לפני שאנסה להסביר את תחושותיי בזמן הקריאה, אספר בקצרה על הספר: ניקול ואנדרה, זוג נשוי מפריז בשנות ה-60 לחייהם (היא מורה והוא היסטוריון) מגיעים לברית המועצות כדי לבקר את בתו של אנדרה, מאשה. יש להם חיבה לקומוניזם ותקוות לעתיד סוציאליסטי צודק, אבל הם מלאי ספקות לגבי האופן שבו הסוציאליזם הזה מתרגם למציאות בברית המועצות. עם זאת, העלילה, שמסופרת פעם מנקודת מבטה של ניקול ופעם מנקודת מבטו של אנדרה, כמעט ולא עוסקת בפוליטיקה ומתרכזת בעיקר בהרהורים ובמחשבות של השניים על אהבה, זוגיות וזקנה.

ובחזרה להתרשמותי כקורא. אני מודה שניגשתי לקרוא בספר בעיקר כי הממדים הצנועים שלו (100 עמודים) קרצו לי בתקופה עמוסת קריאה (כלומר – לא ניגשתי אליו עם ציפיות מיוחדות). בתחילת הקריאה בספר, הכתיבה של דה בובואר לא הרשימה אותי במיוחד. משהו בה היה מאוד קונקרטי, יבשושי ולא מאוד מסוגנן. גם המעבר התדיר בין נקודות המבט לא מאוד הרשים אותי, מה גם שהרגשתי איזשהו ניכור כלפי הדמויות האלה (אולי הדבר נובע מכך שדה בובואר בחרה לתאר בגוף שלישי את נקודות המבט האלה ולא בגוף ראשון. הבחירה הזו מקשה על הקורא להתחבר רגשית אל הדמויות). וכך שייטתי לי בקריאה בלי עניין מיוחד, עד שבלי לשים לב, בערך במחצית הספר, פתאום הייתי לגמרי בתוך הסיפור. הכתיבה לא השתנתה, אבל משהו בדמויות ובכיוון שלהם בתוך העלילה התבהר, ולפתע התהיות שלהם אחד כלפי השניה, לגבי הזוגיות שלהם ולגבי גילם המתקדם – כל אלה גרמו לי להשתתף איתם בהרהורים ולתהות מה יקרה עם הזוגיות שלה ועם הזוגיות של כולנו. האם זו אהבה או סתם הרגל? האם הם/אנחנו "זוג שממשיך רק מפני שהתחיל"? והאם הזקנה תהפוך אותנו בקרוב לבלתי-מושכים בעליל?

כמובן שאי-ההבנה שמוזכרת בשם הספר, היא זו שמאיצה את ההרהורים האלה, וגורמת לכל צד להפליג במחשבותיו ולפרש את התנהגות הצד השני בזוגיות באופן פסקני ומערער. וכך אט אט, כמו מצלמת קולנוע שמתקרבת באיטיות לפניהם של השחקנים, מצליחה דה בובוואר להתקרב אל הדמויות שלה ולתאר את נימי נפשותיהן באופן רגיש ומדויק.

12654396_904092302992618_2813230671793874430_n

כך שהקריאה ב"אי-הבנה במוסקבה" עוררה בי רגשות מעורבים. אני לא חושב שזה ספר גדול וחשוב, ואני גם לא חושב שהפרוזה של דה בובואר מרשימה פה במיוחד; ובכל זאת, המחצית השניה של הספר העבירה אותי חוויה מעניינת שגרמה לי לחשוב ולהרגיש, וזה תמיד נחמד כשספר מצליח לעשות את זה.

למי שמתעניין אפוא בכתיבה על זוגיות וזקנה, כדאי להציץ בספר הקצרצר הזה ואולי להמשיך אל הנובלה "גיל המתינות", שעל פי אחרית הדבר של המתרגם ניר רצ'קובסקי עוסקת בנושאים דומים. אבל אפשר גם לדלג על הספר בלי נקיפות מצפון יתרות, כי בסופו של דבר יש בו לא מעט בעיות וסביר להניח שדה בובואר כתבה ספרים טובים יותר ממנו.

__________________________

אי-הבנה במוסקבה, סימון דה בובואר. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת אחוזת בית. 107 עמ'. 

מודעות פרסומת