סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של שמואל פאוסט ואנה אנקוויסט

Posted on 14 באפריל 2016 של

1


אורה ממליצה על "קונטרפונקט" מאת אנה אנקוויסט (מהולנדית: רן הכהן, הספריה החדשה)

אישה בשנות החמישים לחייה חוזרת להתאמן בנגינת "וריאציות גולדברג" של באך. היצירה מורכבת, גם טכנית. היא מקשיבה לשני ביצועיו השונים מאד של גלן גולד ליצירה, והיא קוראת את קורות חייו של באך.

תוך כדי הנגינה, בהשראתה, עולים בה זכרונות. לפני שלושים שנה סיימה את הקונסרבטוריון, נישאה, נולדו  לה בת ובן. היא נזכרת באפיזודות קטנות מחיי היום יום של משפחה קטנה – אבא, אמא, בן ובת (לגיבורים אין שמות). אבל לאט לאט נוצקת בלב הקורא מועקה. הסיפור הזה מוביל אותנו למשהו. למותה של הבת, כבר אישה צעירה, בתאונת דרכים.

זהו ספר אוטוביוגרפי. בתה של המחברת, שאנה אנקוויסט הוא שם העט שלה, נהרגה בתאונת דרכים באמסטרדם, בעת שרכבה על אופניה, בקיץ 2011.

גם באך שכל את אחד מבניו. יש תאוריה הטוענת שבאך כתב את "וריאציות גולדברג" כדי לשמור שלא תיטרף עליו דעתו אחרי מות הבן. במפגש עם קוראים בירושלים בפברואר 2015 סיפרה אנה אנקוויסט ששנת האבל הראשונה עברה עליה  בנגינה של  "וריאציות גולדברג". זה בדבר היחידי שהיתה מסוגלת לעשות.

העיסוק הראשון בנושא של אבדן ילדים, לאחר מות הבת, היה בספר "השיבה הביתה" שיצא  ב-2005. הספר מספר על קפטן קוק ומסעותיו דווקא מזווית הראיה של אלו הנשארים בבית – האישה והילדים. נולדו לו ילדים רבים. רובם נפטרו עוד בילדותם, אך גם אלו שהגיעו לגיל בגרות מתו צעירים מוות אלים, והותירו את אמם שכולה.

אך הדבר המצמרר ביותר הוא כי בספר "יצירת המופת" (בעיני – היפה ביותר מכל ספריה) שיצא לאור ב 1994 מסופר על מות בת. ילדה בת אחת עשרה, שמתה פתאום ממחלת לב שלא אובחנה. ויש תאור מפורט של האבל, ורגשות האשם והגעגועים, שהם בעיקר מנת חלקה של האם.

נבואה? ואולי אנו פשוט כותבים את הפחדים שלנו בקשר לדבר היקר לנו ביותר- ילדינו, ולחלקנו, לרוע המזל, הפחד הופך לממשות. (כך גם אצל גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה").

אורה 33

מיכאל ממליץ על "אגדתא" מאת שמואל פאוסט (דביר)

"אם כך ספרי לי, ספרי לי אם כך.

 – הכל סופר ונשמר, תויק ודווח."

(שלומי שבן, "תרגיל בתעוררות")

כפי שכתבתי כאן בעבר, סיפורי התלמוד מרתקים בעיניי. לא רק מבחינה אמנותית – הם ידעו את סוד הצמצום, שם בבבל, הרבה לפני תבניות ההייקו וכללי הסונט – אלא בעיקר כי הם מראים לנו ששום דבר לא השתנה. האנשים הם אותם האנשים והסיפורים – אותם הסיפורים.

זה מפליא: כל קשת ההתנהגות האנושית נמצאת שם, בין דפי ספר שנערך בסביבות המאות החמישית-שישית לספירה. אהבה ושנאה, קנאה וחמלה, הורים וילדים, מורים ותלמידים, עשירים ועניים, יחיד וחברה, צחוק ומוות. את הכל כבר סיפרו בעבר.

שמואל פאוסט קורא – וכותב – מבחר מסיפורי התלמוד מחדש (במהלך דומה לזה שעשתה אחריו רות קלדרון בספרה "אלפא ביתא תלמודי", שגם הוא מומלץ מאוד). תחילה מובא הסיפור, בין אם בשפת המקור ובין אם בתרגום, ואחריו – הרהורים, מחשבות, תהיות – וזה מרתק גם אם אתם באים, כמוני, מרקע חילוני למהדרין.

ראו, למשל, את הסיפור הבא. 148 מילים בלבד:

בימיו של ר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית.

באו אצלו, אמרו לו: ר' גזור תענית, גזר תענית.

יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם.

נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

כשהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד שנותן מעות לגרושתו.

באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים כאן והעבֵרה כאן?

אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.

אמר לו: מה היא לך זו?

אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך?

אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.

הגביה ר' תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים,

ואתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים.

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. 

 בראשית רבה לג, ג (מתורגם)

"בצורת בעולם", כותב פאוסט (ומרגישים שהוא עושה זאת בכבוד ובאהבה עצומים לטקסט), "אדמה צחיחה ומבוקעת, פצעי צימאון חורצים את פניה החרבים. העם שבשדות נושא עיניו לשמים עוטי גון הנחושת, וגשם אַיִן."

לאחר שרבי תנחומא גוזר תענית, שלא מביאה את הגשם המיוחל, הוא מטיל עליהם משימה: "התמלאו רחמים". ובני המקום יוצאים לדרך, כמכונה משומנת היטב הם מחלקים את הצדקה, אבל גם זה לא עוזר. הגשם אינו מגיע. מדוע? מתברר כי אדם אחד מבני המקום, כך מתגלה, נותן כסף לגרושתו. אבוי – ההלכה הרי אוסרת על קשר בין גבר לגרושתו!

פאוסט מספר-מחדש:

"ר' תנחומא מסרב להתרגש עם הקהל. מתון בדין הוא קובע שימוע — יבואו בעלי המעשה ויפרשו מעשיהם. שימוע?! הלוא אין חולק על העובדות — נתן האיש מעות ביד גרושתו! היכולה להיות סיבה אחרת להתנהגותם של האיש וגרושתו מאשר סיבה שאיננה טהורה? מתון מתון שואל ר' תנחומא את האיש לעובדת מעשיו ולסיבתם. אפשר לחשוד בו, בר' תנחומא, שמלכתחילה חשד באיש שכוונותיו טובות היו, הפוך מחשדו של הציבור. תשובתו של האיש אולי תפתיע את הציבור, אך לא את ר' תנחומא.

תשובתו של האיש היא פשוטה וטבעית, אצילית ומכמירת לב. נחזור עליה: 'ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים'."

"ראיתי אותה", אומר האיש, וכמה שונה הראייה שלו מראייתם של אנשי המקום. הרי גם הם אומרים "ראינו אדם פלוני", אבל אצלו מדובר בראייה אחרת, עמוקה ואמיתית יותר.

והנה עוד סגירת מעגל. בתחילת הסיפור רבי תנחומא מבטיח כי "הקב"ה מתמלא עליכם רחמים". ופאוסט מסכם: "ר' תנחומא … יודע שנסגר המעגל שפתח בדרשתו: 'התמלאתי עליה רחמים'. כמה יפה ביטוי זה. האדם אינו מרחם על זולתו, הוא מתמלא רחמים… מה שלא הצליח הציבור כולו לעשות בכוח מעשה הצדקה המוכני… יצליח לעשות אדם זה בזכות פתיחת עיניו ולבו למצוקה של אמת."

והסוף? "מיד ירדו גשמים".

כמה יפה. מיכאל 33

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

Advertisements