ראיון עם שהם סמיט לרגל צאת הספרים "אגדת אסטריד" ו"דודה לאה"

Posted on 12 באפריל 2016 של

3


היי שהם, אנחנו נפגשים כאן לכבוד יציאתן לאור של שתי ביוגרפיות לילדים פרי עטך – "אגדת אסטריד" על אסטריד לינדגרן (צלטנר) ו"דודה לאה" על לאה גולדברג (כנרת); נתחיל בהתחלה: מה הביא אותך לכתוב דווקא ביוגרפיות לילדים? (למה ביוגרפיות ולמה לילדים).

הי,
איני זוכרת מי היה הצלם או הצייר שהגדיר את פני האדם כנוף המעניין ביותר. החיים – נתיביהם ותהפוכותיהם – הם נושא מרתק, וזה די מובן מאליו. כילדה אהבתי לקרוא סיפורים, וערכים אנציקלופדיים, על חיי אנשים.

כיוצרת, אני אוהבת לתור את הסוגות השונות ולהתנסות בהן ואני מניחה שמתישהו הייתי מגיעה לזה. בפועל, מה שהצית אותי לכתוב על לאה גולדברג היה סיפורון מצוייר שיצרה לבנה חלי גווילי. נחשפתי לזה בתחילת שנת 2013 במסגרת עבודה בקייטנת צהרון גן ילדים – לא פחות! – וזה מה שאני כל כך אוהבת בחיים, את המקריות, ההפתעות. למעשה, הפרוייקט הזה, של גן הילדים, שבמסגרתו הורים וסבים סיפרו לילדיהם על המשפחה, הציף אותי בסיפורי חיים. אני נוטה לסלוד מן המילה "מפעים", אבל זה באמת היה כך – באותה תקופה הרגשתי שעשרות קורות חיים, סיפורי אהבה, עליה, שואה, תקומה ומה לא פועמים בי.

החיים הגישו לי סיפור וממני רק נדרש להעלות אותו על הכתב. כדי לעשות זאת צללתי אל חיי לאה גולדברג, כתבתי את "יקינתון – סיפור על חברות ושיר" (איורים: רוני פחימה) ונשארתי במצולות – כלומר, מיד הבנתי שאני רוצה – מוכרחה –  לכתוב ספר נוסף שבו לא אצטרך לרסן את עצמי לגבולותיו הצרים של פיקצ'רבוק. את "אגדת אסטריד" כתבתי בעקבות פניית מו"ל – דורית צלטנר, שבלי דעת הציעה לי לכתוב על אחת הסופרות הנערצות עלי, והציתה בי את התשוקה לכתוב עליה.

כמובן – ופה ייתכן שאני גולשת לשאלה אחרת – אחת המוטיבציות שלי בכתיבת הביוגרפיות הייתה להציע דגמים חדשים ולרענן את הסוגה הוותיקה והנוטה לשמרנות הזו.

כשקראתי את הספרים, אכן הרגשתי שזו סוגה חדשה, או בעיקר – ערבוב בין דגמים מקובלים של ספרות. אבל נקטת גם גישה מעט שונה בכל אחד מהספרים – בספר על אסטריד לינדגרן השתמשת בדמות "רגילה" של מספר ואילו בספר על לאה גולדברג השתמשת ב"שומיש" (= שום איש), אחיינה לכאורה של לאה גולדברג שמספר את קורות חייה. חשת הבדלים משמעותיים בכתיבה בעקבות הבחירות האלה?

ואם אפשר להוסיף עוד שאלה לפני שאת עונה – הזכרת את רוני פחימה בספר על היקינתון. את בוחרת בעצמך את המאיירים לספרים האלה, או שאלה בחירות שנעשות ע"י ההוצאה (ואם את בוחרת – מה מנחה אותך בבחירת מאייר?) 

ראשית, כן, יש כאן דגמים ולא דגם. נדמה לי שנמשכתי לסוגה בין השאר משום שהבנתי שאני יכולה להשית עליה מאווי שיש לי כבר די הרבה זמן, לכתוב ספר רב תחומי המשלב בין כתיבה ספרותית ועיונית, תיאטרון ובקורת תרבות, תיעוד, שירה וכו'. מן קונגלומרט כזה. יש ספר שנערץ עלי – "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" מאת דוברובקה אוגורשיץ , ומרגע שקראתי אותו ידעתי שכזה ספר אני רוצה לכתוב, ולמבוגרים. מאחר שהכתיבה למבוגרים מהלכת עלי אימים כרגע, השלכתי את זה על הילדים המסכנים…

המשותף לשתי הביוגרפיות שכתבתי הוא השימוש הנרחב מאוד בציטוטים ישירים ועקיפים מתוך היצירות של היוצרות, וזאת כדי להשיג אפקט לשוני ורגשי – לשחזר הן את מבני העומק של הכתיבה שלהן, הן את השפה. קוראים שלא מכירים את היצירות לא ירגישו בזה, אבל זה לא יפריע להם, ואדרבה, יאפשר להם לחוות משהו מן הקריאה בגולדברג או באסטריד.

אני אסירת תודה לשומיש, שאפשר לי להשתמש בקולו – הקול הזה היה נחוץ מאוד לאיזון הכבדות המובנית בסיפור הקשה של גולדברג ובקול היומנים והשירים. ב"אסטריד" יכולתי להסתדר בלי קול כזה. לרגע השתעשעתי ברעיון להשתמש בקולה של בילבי אבל היא מותג מוגן ואסור בשימוש.

שומיש גם סייע לי למתן את הפחד שלי מכתיבה על לאה – שהיא קרובה, קאנונית ושייכת לתרבות העברית. אסטריד פחות הפחידה אותי. ייקח זמן עד שהשבדים ידעו, אם בכלל, שמישהי, אי שם בלוונט, העזה להזיז להם את בילבי.

לגבי בחירת המאיירים – בעבודתי עם הוצאת "כנרת" אני שותפה משמעותית בבחירת המאיירים יחד עם העורכות: יעל גובר, יעל מולצ'דסקי, ומעצב – כשישנו כזה (דקל בוברוב ב"יקינתון"). מה שמנחה אותנו בבחירת מאייר היא, בראש ובראשונה, רוח הטקסט – טקסטים שונים מתאימים למאיירים שונים ומאייר שעשוי להתאים מאוד לספר אחד לא יתאים לאחר. נטלי שנקר וקסמן עוררה את התפעלותנו בגרסתה ל"המפוזר מכפר אז"ר", כולנו חשבנו שאין מתאימה ממנה, והציפיות לא נתבדו. האיור היה תהליך ארוך ומבוסס על תחקיר מעמיק.

ב"אסטריד" השפעתי הייתה פחותה. עם זאת, אני היא שהמלצתי על סשה נאומוב שבדיוק החל לאייר ל"עיניים" ובאיוריו מצאתי ילדיות, ממזריות, מקוריות ושמחת חיים – מאפיינים הכרחיים לאיור ספר על אסטריד. 

לאה והוריה. איור: נטלי וקסמן-שנקר

לאה והוריה. איור: נטלי וקסמן-שנקר

אסטריד - זיכרון. איור: סשה נאומוב

אסטריד – זיכרון. איור: סשה נאומוב

הספרים מורכבים בעצם מכל מיני אפיזודות בחייהן של השתיים. יש קטעים בביוגרפיות שלהן שאהבת במיוחד, שעניינו אותך במיוחד? (שאהבת לכתוב או שהיוו אתגר?)

אוי. איך בוחרים…

ב"אסטריד" אחד הדברים שמהם אני מבסוטה הוא ששרתה עלי רוחה של בילבי, ובהשראתה עלה בדעתי, למשל, לכתוב לספר לא התחלה אחת אלא חמש – כי איך אפשר לבחור התחלה אחת? וכמו כן חשתי חובה להכניס לספר גם את המלחמות הגדולות, האיומות, שהתחוללו באירופה בזמן שאסטריד חיה את חייה השלווים בשבדיה הניטראלית, כי האירועים האלה העסיקו אותה ויש להם ביטוי בספרים, גם אם באופן מאוד עקיף. נהניתי גם לפרוץ את דרכי הסיפר המקובלות. למשל, בפרק על קרלסון הוא פשוט חג מעלי והתחיל לפטפט ולהשוויץ שהוא קרלסון הכי טוב בעולם, גבר במיטב שנותיו, והפרק הוא פשוט דיאלוג בינינו, ויש פרק שבו אני מדמיינת את בילבי בת 50 פלוס – בילבי מזדקנת – מפליגה בסירה עם סוס וקוף. כמובן, יש את הפרקים הקשים: הפרק על ההחלטה למסור את הבן התינוק לאימוץ נכתב בעיניים לחות, וכן הפרקים על "האחים לב ארי". ציטטתי לא מעט מן הספר הזה, שבו אסטריד הביעה את דעתה על הפאשיזם ועל החובה להילחם בו. הרגשתי שזה חשוב, בפרט בזמן הזה, להחדיר את זה בילדים: שאם אתה לא יוצא נגד הרוע אתה חתיכת ליכלוך – אלו המילים שלה, לא שלי.

ב"דודה לאה" אהבתי לכתוב את הפרקים שבהם שומיש משתף את הקוראים בגילויים שלו לגבי הכתיבה. למשל, הגילוי שעוד אתה מנסה להספיק לספר כל מיני אירועים שקרו לדמות שלך בפרק זמן מסויים היא פתאום גדלה מתחת לאפך. כתבתי את זה וחשבתי על "דפדוף באלבום" של דן פגיס. הפרסונה של שומיש – ההסתתרות מאחוריה – איפשרה לי לדבר על שירה ולנסות להסביר את הכוח שלה בלי שזה יישמע פלצני. הוא משיח עם לאה לפי תומו ומגלה את זה – הכוח הסוגסטיבי של משפטים כמו "כוס חלב יתומה נשארה בבית" או "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר".

נהניתי להמציא לוח זמנים מפורט של "חופשת אינהלציה" – ככה קראתי לחופשות של הילדה לאה בקייטנות מרפא. זה פרק ממש קומי. באיזו שעה יוצאים לגזוסטרה לשאוף אוויר, מתי מוסרים דגימות שתן. זכרתי טבלה רפואית כזו ב"בית המרפא" של דוד פוגל, וכתבתי משהו ברוח זו. ובכלל, אני מבקשת לצעוק בקל רם שבספר יש גם קטעים קומיים!

בספר על לאה גולדברג, לאה מדברת על החזיר מדירה להשכיר שהוא גזען ומצדיקה את הגירוש שלו ("עם גזענים אסור להיות סבלניים"). במקום אחר היא מסבירה למה היא לא כתבה שירי מלחמה. גם אסטריד מתעסקת עם גזענות ומלחמה בהקשר של מלחמת העולם השנייה. את חושבת שהן היו צריכות לעסוק יותר בנושאים מהסוג הזה? יש לך איזושהי ביקורת עליהן ועל יצירתן בתחום הזה (או בתחומים אחרים)?

לגבי החזיר – לו היה מתגורר בבניין הייתי חולקת על לאה ומציעה לנסות לנהל איתו דיאלוג, להזמין אותו להכיר את השכנים. כיוון שהוא זה שהגיע לבניין לשכור דירה, והוא זה שטען שלא נאה ויאה לו לשבת עם השכנים, הלכתי איתה ויחד שלחנו אותו לחפש את חבריו הגזענים מ"להב"ה"…כן, יש פה אמירה חד משמעית. לפעמים נחוץ מסר חד משמעי.

את אסטריד תוקפים היום על השימוש במילה "כושי" וייצוג קולוניאליסטי של התרבות הילידית. היא הספיקה להסתייג, עוד בחייה, מן הביטויים האלה.

איור: נטלי וקסמן-שנקר

איור: נטלי וקסמן-שנקר

איך נראה איסוף המידע לקראת כתיבת הביוגרפיה? בילית בארכיונים? ראיינת אנשים? עבדת בדומה לכותבי ביוגרפיות למבוגרים? או שהשקעת את מרב מרצך במלאכת הכתיבה ובנסיון להנגיש את המידע לילדים?

בניגוד לביוגרפיות לקהל בוגר שבהן הדגש, פעמים רבות, הוא על השגת מידע חדש, כאן איני מתיימרת לחדש בתחום המידע, אלא בצורת הכתיבה, הרואה בביוגרפיה יצירה אמנותית עצמאית ופלטפורמה למחשבות על ספרות ועניינים אחרים.

הנחת עבודה נוספת הייתה שהדרך הטובה ביותר להכיר סופר היא דרך כתביו.

חומרים על לאה גולדברג לא חסרים. שני עמודים בסוף הספר מפרטים את מקצת המקורות שבהם השתמשתי. שני המקורות המרכזיים הם כל קורפוס ספרי גולדברג –  ובראשם היומנים, והביוגרפיה המצויינת שכתבה פרופ' חמוטל בר-יוסף. לשם כתיבת "יקינתון" בקרתי ב"גנזים", ומה שראיתי שם הצטרף לרשמי מסע גולדברג שהחל עם הפיכתי לקוראת של לאה גולדברג, ולכן יקשה עלי לעתים לומר מה למדתי ממי – ואני מקווה שיסולח לי. זה אינו ספר אקדמי.

גם על אסטריד לינדגרן למדתי בראש ובראשונה מספריה, שאת מרביתם הכרתי היטב. למדתי הרבה מן האתר הרשמי שלה, שחלקים ממנו אינם מתורגמים לאנגלית (נסתייעתי בתרגום גוגל לאנגלית לשם הבנת עניינים פשוטים שאין סכנה לטעות בהם). גם דנה כספי הנפלאה הגישה לי סיוע ואף תרגמה את הסיפור הראשון של אסטריד שנדפס בעיתון ווימרבי. מלבד אלה נסתייעתי בכמה ספרים יבשושיים למדי שכתבו חוקרות אמריקניות. 

שאלה שאת נשאלת תכופות, ובכל זאת בעיני חשוב להתעכב עליה – בשני הספרים מופיעים תכנים "עצובים" או "קשים" שקשורים במוות בעיקר (באופן טבעי, כשנצמדים למציאות, נתקלים במקרים כאלה). אסטריד, למשל, נכנסת להריון לא רצוי ולאה רואה איך מתעללים באבא שלה ושוברים אותו נפשית;  מה עמדתך העקרונית לגבי הופעתם דברים עצובים או קשים בספרי ילדים והאם בשני הספרים הנ"ל ניסית לרכך ולדלל את האירועים האלה (היו מקרים קשים יותר שבחרת לא להכניס? היו דילמות?).

אני שמחה לענות על השאלה הזו, שכן נדמה לי שכותרות הראיון ב"הארץ" גנבו את ההצגה וסילפו אותה, וכמו כן אפשר שחסר בראיון המידע הבסיסי שלא מדובר בספרים לגיל הרך (וכן, אני יודעת שכל ילד נפשו רכה. יש לי שלושה ילדים ואני אם טובה דיה שדאגה לכך שילדיה לא ייחשפו לתכני שואה בגיל צעיר ומחתה כשעשו זאת במוסדות החינוך שלהם. עם זאת, כשהם שואלים אותי שאלות אני עונה, לא משקרת, ומשתדלת לספק תמונה מורכבת ומחשבות מנחמות).

גם קצת מוזר לי העליהום הזה. זו פחות או יותר פעם ראשונה שהמוות מתארח בספריי, ואף בתוך הספרים זו הופעת אורח – רגע, משפיע אמנם, בתוך חיים שלמים. פעם ראשונה שהעזתי לגעת בזה (אולי למעט סיפור קצר על מות חתולה, שפורסם ב"עיניים").

ואם כבר הזכרתי אותו אולי אשמש בו. זה סיפור שקרה, וכתבתי כפי שקרה, על היום שבו לקחתי את החתולה שלנו שחלתה בסרטן להרדמה אצל וטרינרית. הוטרינרית סיכמה איתי את הפרטים ואמרה: ותביאי איתך קופסה. נשאתי את החתולה הגוססת על זרועותיי, וכשחזרתי, נשאתי אותה בקופסה. הלכתי ברחוב הסואן עם קופסת נעליי ספורט בידי ואיש מן העוברים ושבים לא ידע שאני נושאת איתי חתולה מתה. הרגשתי מבודדת מהעולם עם האבל שלי והמוות שבזרועותי, ואז, פתאום, ברגע אחד הבנתי שאולי רבים מן האנשים שברחוב נושאים איתם מוות ואבל – ואני איני רואה אותו.

המוות הוא חלק מהחיים. הוא היה נוכח יותר בדורות הקודמים, ובכפרים, יותר מאשר בעיר, קבלו אותו בכאב אך בטבעיות. אצל אסטריד לינדגרן יש לא מעט הופעות אורח של מוות – וגם ביקור ארוך שלו ב"האחים לב ארי".

בחברה המערבית והמודרנית דוחקים את המוות, מדירים אותו ממש, וגם הזיקנה פחות סקסית מאי פעם. אני מניחה שלא יהיה ילד בן שמונה שיישמע על המוות לראשונה כשיקרא בספריי. גם הריון בלתי רצוי הוא לא דבר שאי אפשר להסביר. אני מקווה שהאופן שבו סיפרתי לילדים על ההריון של אסטריד גרם להם להעריך את הבחירה שלה, את האחריות. הדגש שלי הוא על ההבנה שהיא אמא, עוד בטרם נולד התינוק, ולכן עליה לדאוג לרווחתו ולעתידו. אני חושבת שזו מחשבה מנחמת לילד, לדעת שהוריו חשים אחריות לגורלו. אני חושבת שחשים, דרך מה שכתבתי, ובגלל אופי הכתיבה, את האהבה העצומה לילד.

חשוב מה מספרים, אבל חשוב יותר  איך מספרים. וצריך להיזהר בשימוש במילה "זוועות". הזוועה אינה רק במהות האירוע אלא באיך כותבים אותו.

ולשאלה האם היו בחיי השתיים "זוועות" נוספות שנמנעתי מלהכניס לספרים? כשכתבתי על אסטריד לא ידעתי שבעלה בגד בה והיה אלכוהוליסט. חשדתי בזה, והסרט שהוקרן לאחרונה אישש את חשדותיי. בכל מקרה, לא הייתי מכניסה את זה. אני גם לא מכניסה ילדים אל בין הסדינים של הגיבורות שלי. זה לא עניינם ולא לגילם. בספר על לאה יש במקום אחד רמז דקיק לאירוע מיני. הוא  מיועד לקוראים הבוגרים ורק הם יבינו אותו.

מתוך הספר "אגדת אסטריד"

מתוך הספר "אגדת אסטריד"

האם את כותבת ביוגרפיות כאלה (ואולי את הספרים שלך בכלל) כשיש לך בראש קורא מסוג מסוים (למשל – ילד או מבוגר? כזה שקרא את ספריהן של לאה ואסטריד או הדיוט? ואולי את בכלל כותבת לעצמך הקוראת).

הקורא שלי הוא שומיש – ישות כללית, בת בלי גיל, דו-מינית, ובאופן כללי טיפוס קורא ספרים.

בעניין הקוראים – את חושבת שאפשר ליהנות מהספרים (או האם ראוי לקרוא אותם) מבלי להכיר את יצירותיהן לילדים של לאה גולדברג ואסטריד לינדגרן?

התשובה היא כן! בהחלט!

אחת המוטיבציות שלי בכתיבה הייתה המוטיבציה המסיונרית: לגרות את אנשי העתיד – ילדים ומבוגרים – לחפש את הספרים שאינם מכירים, וכך להחזיר את אלו מהם שנעלמו אל מחזור הדם של התרבות שלנו. זה יישמע מופרך ובלתי אפשרי אבל כשכתבתי, כיוונתי אל קורא מדומיין שהוא הדיוט גמור – כזה שנכנס אל הספרים בלי שמץ מושג, או אולי קרא את "פלוטו" או "בילבי" – ובו זמנית אל קורא יודע ח"ן שיזהה את כל הציטוטים – קורא כזה שרואה שם פרק: "על התועלת שבעישון" ומיד נדלקת לו בראש נורית (צהובה, במקרה של גולדברג). הקורא שמזהה יחייך בסיפוק ויעניק לעצמו נקודות, אבל זה לא יקרה על חשבון הקורא שאינו מזהה. זה משהו שהיה מאוד חשוב לי. שהציטוטים יהיו מוטמעים לגמרי, שלא יישלחו אל הקורא הצעיר כאצבע מאשימה: נו נו נו, לא זיהית…

יום אחד הוא ייתקל בשיר של לאה גולדברג, ויחייך לעצמו בסיפוק.

מהם הספרים האהובים עלייך מאלה שכתבו לאה גולדברג ואסטריד לינדגרן? תוכלי גם להמליץ על ספרים שלהן שכדאי להתחיל איתם (אם אתה ילד בן זמננו, או הורה שרוצה להקריא לילד בן זמננו)?

לאה גולדברג נוגעת בי באופן העמוק ביותר בשירתה – למבוגרים ולילדים. כילדה אהבתי יותר מכל את "נסים ונפלאות" ו"ידידיי מרחוב ארנון". הלוואי שילדים ישובו אליהם. "פלוטו" ושירת הפעוטות שלה מסתדרים יפה גם בלעדיי.

את אסטריד מכירים אנשים דרך בילבי. לקטנים (בני 9-5) כדאי מאוד להכיר את "הילדים מרחוב הרעשנים" (לא מוזכר בספרי) – בתי ממש נקרעה מצחוק כשקראתי באוזניה (בגיל תשע פלוס) – אלו סיפורים קטנים ומלאי הומור ואירוניה על שלושה ילדים קטנים ( תרגמה : בשמת אבן-זהר. הוצאת ספריית פועלים. וזה ניתן להשגה!)

להמשיך עם "מדיקן" שכבר תורגמה נפלא, עם "קארלסון" ועם האמילים (שלושה).

אני אוהבת מאוד את "ילדי כפר מהומה" האנושי, המזכיר את מדיקן ברוחו ומבוסס על חוויות הילדות של אסטריד.

אוי – אני אוהבת יותר מדי ספרים של אסטריד ומייחלת להפצתם מחדש ואולי גם לעדכון תרגומים של "מי מיו שלי", "רוניה בת השודד" ו"רסמוס והנודד", שאם מצמידים אותי אל הקיר אולי אבחר בו כזה שריגש אותי יותר מכולם.   

collage

ועכשיו לכמה שאלות כלליות יותר: בראיון לאיילת שני בהארץ אמרת על ספרות ילדים: "זה כמו אוכל. אי אפשר לחיות רק על ממתקיםצריך להבטיח את נפשו של הילד ולתת לו ספרים טובים לנפש. לצד זה אפשר נצנצים". אני רוצה להתעכב על המשפט "צריך להבטיח את נפשו של הילד" – את מאמינה שזה חיוני ביותר לבריאותו השכלית והנפשית של ילד לקרוא ספרות ילדים איכותית? והאם זה חשוב רק בשלב שבו מקריאים לו סיפורים, או גם כשהוא קורא (הרי יש את אסכולת ה"העיקר שיקרא, לא משנה מה").

אני אספר קצת על עצמי בהקשר הזה (הזכרתי את זה לא מעט בבלוג) – אני אהבתי מאוד ספרים בתקופה שהקריאו לי אותם, אבל ברגע שהייתי צריך לקרוא לבד, העדפתי טלוויזיה, ולמעשה עד הצבא קראתי אולי ספר אחד שהיה חובה לבית הספר, ועוד כמה חצאי ספרים. בגדול אפשר למנות את מספר הספרים שקראתי מכריכה לכריכה עד גיל 18 על אצבע אחת כנראה. אני לא אומר שאני דוגמה למשהו, אבל תמיד כשאני רואה הורים שנלחצים מאי-קריאה בקרב ילדים, אני מנסה להגיד להם שלמרות שזה רצוי לקרוא, אי אפשר להכריח. ולדעתי לפחות, לא הופכים לאדם טוב יותר בעקבות קריאה (אני מניח שהיטלר וסטלין קראו בילדותם) – הקריאה פשוט מפתחת משהו מסוים, אבל משחקי מחשב מפתחים משהו אחר (ועבודת אדמה מגיל 6 מפתחת משהו שלישי).

איני יודעת אלו ספרים קרא אדולפיק הקטן (חידון לקוראים: מי כינה אותו כך?) בילדותו וברור שאיני חושבת שספרות היא כלי בלעדי לחינוך (גם עבודה בגינה חיונית, ספורט, בישול, ומה לא)  – אך העובדה שבבגרותו הורה אדולפיק לשרוף ספרים בכיכר העיר מורה על הפחד ממה שאצור בהם. ספרות טובה, הגות ושירה מעירים אותנו מתרדמה, מעוררים בנו אי נחת, דוחקים אותנו למחשבה ולפעולה – ספרים, ובכלל טקסטים הם חומר נפץ יעיל.

הילדות קצרה, ולכן חשוב שהורים ינצלו גם את שעות האור האחרונות שלה כדי להשפיע. כמו כן, ככל שילד גדל ומתפתח, שכלית ורגשית, כך לספרות יש יותר מה להציע לו. למה לבוסס בשטויות כשאפשר לחוות חוויה עמוקה, להוסיף ידע, לחשוב, לשאול, להתרגש, להתבונן, באמצעות הספרות, בעצמנו ובעולם?

ברור שאיני בעד כפייה במובן של "לך לחדר עם הספר הזה ועד שלא תגמור אותו לא תקבל ארוחת ערב!" עכשיו עידן השיווק ולכן אשתמש במילה המאוסה הזאת: אפשר לשווק לילד את הפעולה, ואפשר לחשוב על דרכים יצירתיות להקל על המתקשים. בתי הצעירה (בת כמעט 10) אוהבת כשאנחנו קוראות ספר בקול זו לזו, לסירוגין (פרק אני, פרק היא). שמתי לב שלאחרונה הקריאה שלה חדלה להיות טכנית. היא משחקת תפקידים, חיה את הטקסט – ומרגישה את הכוח שלה לעוררו לחיים.

ילדים רבים אוהבים כשקוראים באוזניהם גם בגיל עשר ושתים עשרה. ילדים ששומעים את הוריהם קוראים זה באוזני זה לא ייתפסו את הקריאה בקול כילדותית אלא כשירות מענג שאחד מעניק לשני . גם האזנה לספרים קוליים היא דרך מעולה ליהנות מספרות.

הדוגמה שלך, לדאבוני, היא מקרה פרטי. אין דבר מסלף יותר מהיקש ממקרים פרטיים. מרבית הלא-קוראים בילדותם יהפכו לבוגרים לא-קוראים וזו עובדה סטטיסטית. חוץ מזה, הנה, דיווחת לא מזמן שלא נהנית מספר של רוברט ואלזר, שהוא משעמם. אולי – לא בהכרח אך אולי – לו היית מורגל מגיל צעיר לטקסטים מהסוג הזה, היית מרגיש בהם כבן בית ונהנה מהם. כמובן, גם רוברט ואלזר הוא מקרה פרטי ולא כל אחד מתחבר לכתיבה שלו. בספרות אי אפשר לבטל את עניין הטעם האישי.

על כל פנים, גישת  "קרא מה שתקרא" לא נולדה סתם כך. זו גישה פרגמטית וחירומית שנולדה מן הפאניקה שאחזה באנשי חינוך ובהורים כשהבינו ש"מותק, הקוראים התכווצו…".

דודה לאה - מוטו

(אספר לקוראים שהמשכתי להתדיין איתך על הנושא הזה באופן פרטי, ועל כן נמשיך הלאה). בנוסף לכתיבה לילדים, את גם מתרגמת ספרות, יחד עם בן זוגך אמנון כץ. איך מתרגמים בשניים והאם זו לא גישה בעייתית מבחינה כלכלית?

לתרגם בשניים זה תענוג. להתפרנס מספרות זה אסון, אבל זה מה שאנו יודעים לעשות ואין לנו אופציות אחרות. אנחנו זקנים מדי להתחלות חדשות.

איך מתרגמים יחד? יש ביננו חלוקת עבודה כללית: אמנון הוא מנהל המחלקה האנגלית ואני מנהלת המחלקה העברית. בתחילה עובדים בנפרד ואז נפגשים ומלבנים יחד כל משפט, ושוב נפגשים, ושוב מלבנים – לפעמים מתווכחים (  לא הרבה) – ובאופן כללי חיים את הספר שעל הפרק.

אם כבר בבני משפחה עסקינן – שאלתי אותך את זה פעם באופן פרטי, אבל לטובת הקהל הרחב – למה את כותבת סמיט בט' ומאיפה השם הזה בכלל מגיע?

אני כותבת סמיט בט' כי כשאבי עלה לארץ הטעו אותו ואמרו לו שיוכל לבחור בין כתיבת שמו בת' או בט'. התעתיק הנכון הוא, כמובן, סמית', אך גיליתי זאת, כמו אבי, באיחור. שמי הוא תזכורת מתמדת לטעויות שעושים בחיים והופכות לחלק מאיתנו.

שהם סמיט. צילום: דניאל בראון

שהם סמיט. צילום: דניאל בראון

לקראת (או לקראט) סיום אני מבקש לחזור לעוד משהו אחד שאמרת בראיון עם איילת שני, ואני מצטט: "אני רוצה שמבוגרים וילדים ייתפסו מחדש לתענוגות הקריאה של ספרות יפה. נכון שהספרים עדיין קיימים, עדיין נמכרים ועדיין ממלאים את רשימות רבי המכר, אבל ספרים רבים יוצאים לחושך ולא לאור. אני יודעת שמעט מאוד אנשים ייחשפו לספר הזה שלי. הוא ממש יוצא לחושך". אם אכן כך, מה מניע אותך לכתוב ספרות ילדים, ועל אחת כמה וכמה, ספרות שבמובן מסוים נופלת בין הכסאות – לא בטוח עד כמה היא קוסמת לילדים שלא מכירים את לאה גולדברג ואסטריד לינדגרן, ומבוגרים אולי לא יחפשו לקרוא ביוגרפיות שמיועדות לילדים לכאורה.

לא מדגדג לך לכתוב ספר שעטוף בנסיכות כדי לפתות את הילדים ובתוכו להכניס ספרות איכותית יותר?

לצערי לא. וככל שספרי הנסיכות או הספרים בסוגה מסחרית אחרת פרים ורבים וממלאים את הארץ, כך הסיכוי שאתפתה קטן. אני סולדת מפני נוסחאות ומסחור, ואיני מסוגלת לכתוב אלא את סוגי הספרות שאני עצמי אוהבת לקרוא. איני שוללת את האפשרות להשתמש בנוסחה באופן חתרני, אבל מרבית הנסיונות האלה כל כך מגושמים – אוקי, נכתוב על נסיכה שלא  אוהבת ורוד לא רוצה להתחתן ומורדת ברוח התקופה… רגע אחד, כתבתי משהו דומה לפני עשרים שנה –  "בארץ תיק-תק"  – זה היה ספר הילדים הראשון שלי. בעצם, זה התגלה כספר די נבואי – הנסיכה הבוחרת באטיות בארץ שכולה תזזית הקדימה את הסלואו-פוד.

לפני עשרים שנה, בשביל כותבת מתחילה, כשביצת ספרות הילדים לא שקקה נסיכות, זה כנראה היה רענן ואפשרי. בכל אופן, מה שלא אכתוב, השיקול תמיד יהיה אמנותי, לא מסחרי. 

ומה לגבי כתיבה למבוגרים? (וסליחה מראש אם כתבת ספרים למבוגרים שאני לא יודע עליהם).

אתה רואה עד כמה הזיכרון הספרותי הקולקטיבי קצר! התחלתי את דרכי כסופרת למבוגרים. לא העליתי בדעתי הצעירה כתיבה לילדים. פרסמתי שני קובצי סיפורים קצרים: "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הומסנטר" (פרוזה, ידיעות אחרונות, 2002) ופיקצ'רבוק למבוגרים עם מרב סלומון "טייק אווי – קומדיה שחורה בחדר הלידה) ולא מעט סיפורים לאנתולוגיות וכתבי עת. אני עדיין כותבת אך לעתים רחוקות. ב "פטל" (הראשון), כתב עת עכשווי לסיפורים בעלי אופי ממוארי נכלל סיפור שכתבתי בשנה שעברה. מעולם לא אמרתי ביי ביי לכתיבה למבוגרים אבל איכשהו, כשאני כותבת למבוגרים, אני נוטה לחלות במה שאורלי קסטל-בלום כינתה "הסרטן של האפשרויות" – דוגרת על עשרות התחלות, מוחקת יותר מאשר כותבת, מסרסת את עצמי. זה כשלעצמו לא נורא. הבעייה היא הזמן – כתיבת כל סיפורון כזה אורכת ימים רבים, לפעמים שבועיים שלושה. אין לי את הפנאי הזה, שהוא גם כלכלי וגם נפשי. כשאני מתחילה להסתבך אני נלחצת. מנהלת העבודה שבי נעמדת על רגליה ומפטרת את האמנית הכושלת, מזכירה לה שיש ילדונים לפרנס…

אוקיי, אז זה זמן טוב לסיים את הראיון הזה לפני שמנהלת העבודה שבך מפטרת גם אותי.

🙂

 ***

שהם סמיט היא סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס"ט, כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים תשע"א. בימים אלה רואים אור שתי ביוגרפיות לילדים פרי עטה: "אגדת אסטריד" על הסופרת אסטריד לינדגרן (איורים: סשה נאומוב, הוצאת צלטנר) ו-"דודה לאה" (איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת).

הספרים

 

מודעות פרסומת