סיפור קצר: "עצים" מאת דנה חפץ (מתוך הספר "דולפנים בקרית גת")

Posted on 15 בפברואר 2016 של

1


כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית-עין הם

מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם.

לא, אי-אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה.

אבל תראו, אף זה רק למראית עין.

(פרנץ קפקא, "העצים", בתרגום אילנה המרמן)

בבוקר ראתה את תמונתו בעיתון, ומתחתיה שמו ומילים על מחלה וצער וכישרון ומנוחת עולמים בבית הקברות היהודי בפראג-סטראשניץ. התינוק בכה, פליציה! צעק בעלה, אבל היא לא קמה ממקומה וגם לא השיבה. האישה שחי איתה לבסוף ודאי נתנה להם את התמונה הזו, חשבה. או אולי מקס. העבירה בזהירות, בעדינות, את אצבעה המורה הריקה-מטבעות על תווי הפנים המודפסים. נלכדה בעיניים שבפעמים הספורות שנפגשו כמעט תמיד השתמטו מעיניה שלה, ובכל זאת: כמה מוכר המבט הזה. כמה רזה הוא נראה, רזה הרבה יותר משהיה בשנות ארוסיהם. רק האוזניים גדלו, כמו גם המבוכה שודאי גרמו לו, הוא אף פעם לא אמר או כתב לה על זה אבל היא ידעה שתמיד הרגיש אותן בוערות על ראשו, רועדות כמו ענפי עצים בסערה, מתמתחות, מבקשות להניף ולשאת את כולו למקום אחר ורחוק, וגם היו ודאי מצליחות אלמלא קִרקֵע אותו המבט הזה, הכבד, הנוקב. המיואש. אוי, פרנץ.

*

לפעמים, אחרי שעות שבהן היה שוכב ומביט בתקרה או בטפטים שכיעורם הצעקני העכיר אותו עוד יותר, היה הילד יוצא מהקיר ומתעקש לדבר אליו; אם כי ההתעקשות הזו היתה תמיד גם מלווה במין שוויון נפש צונן ופרנץ לא יכול היה שלא לחוש בזלזול שנכרך בו. תאר לעצמך, היה הילד אומר. איך אחרי שצלחת שנים של לימודים והתמחויות והשתלמויות וגם מרחקים לאין שיעור (בחשמליות, ברכבות, לעיתים אפילו באניות), אתה יושב לבסוף במשרדו של המפקח הראשי. בחוץ מתפרע אביב בעצים חצופֵי צבע. פניו הנבונות של האיש מחייכות אליך בנימוס, עניבת הפרפר שלו מצפה לדבריך. השתיקה מתמשכת. דבורה מידפקת על החלון, שוב ושוב נתקלת בזכוכית בקול נקישה מחליא.

*

מילנה היקרה, הוא כותב. משתהה. מחזיר את עצמו, במצח מכווץ, אל היד, אל הדף. איך להגיד לך. כלומר, להסביר את הנִבְצָרוּת. אני חושב עלייך קוראת את המילים האלה. וכשאסע מכאן עוד מעט גם יבוא החורף. אולי יהיה לך קר מאד. אבל אחר כך, מילנה יקרה, אחר כך, כלום. חשבי עלי כאילו הייתי חלום. כי אנחנו הרי כמו גזעי עצים בשלג, הכל תמיד רק למראית עין. כלומר אני. כלומר לא רגשותיי כלפייך הם למראית עין, אל נא תפקפקי בם, הגם שיש לך הזכות המלאה לכך. ואת גם הלא ידעת מלכתחילה מה אירע ביני לבין פליציה, מעולם לא הסתרתי ממך דבר. אבל כל זה עכשיו, האמיני נא, רחוק ממני מאד. אני עכשיו מונח. לא, מתגלגל. אל האבדון המחכה לי, ללא ספק מחכה, ובקרוב גם ישיג אותי. אבל את, מילנה, היי בטוב. אינני ראוי לבקש את סליחתך. במאמץ, גבו ובתי שחיו כבר לחים מזיעה, הוא חותם: שלך (כן, שלך), פרנץ.

*

אילנה רוכבת על אופניה בשביל ההררי המוכר בואכה נס הרים. העצים עומדים עכשיו בפריחה משכרת, סביבה יופי כמעט מכאיב. אם כי היא עצמה הייתה מוחקת את המילים הללו, "יופי כמעט מכאיב", לו היו נכתבות באחד הספרים שהיא עורכת, מפני שהיא איננה אישה רגשנית והסנטימנטאליות שנואה עליה. אבל עיניה רגישות ליופי הזה, נושמות אותו. לרגעים ארוכים איננה חושבת על דבר. האם אחר כך היא נזכרת בערב ההוא לכבוד התרגום החדש שלה לספר של קפקא? גשם שוטף ירד אז, ענפי האורן נחבטו בחלונות הגדולים של בית הקונפדרציה, בפנים שרר חום שהעלה הבל ממעילי הצמר הלחים של הבאים. היא דיברה על הפיכחון והיושר הבלתי-מתפשר, על הקונקרטיות הגמורה, על האינטימיות. אבל האיש החיוור ומלוהט-המבט שישב בשורה האחרונה הקשיב אותה שעה, בכל מאודו הקשיב, ליונה שעל הגג.

*

על מותו – בגיל ארבעים ואחד-עשר חודשים בדיוק נמרץ – אמרו ידידיו בשעתם ולימים גם כתבו חוקרי ספרות שבא בטרם עת. אבל לו עצמו בא המוות הזה באיחור גדול. קיומו שלו הכאיב. אפילו בשנים שבהן נהג להסתובב כל הלילה ברחובות פראג עם מקס, שניהם צעירים כל כך, עוברים וקוראים לפליקס שהיה משרבב מיד את ראשו הפרוע מהחלון ומסמן להם בידו וכמעט מיד יורד ומצטרף אליהם, מעולם לא היינו מאושרים כל כך יספר פליקס לנכדתו. אבל בשביל פרנץ, כבר אז, זה היה יותר מדי. כלומר הכל. כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג, אמר לעצמו, בגרמנית; נדמה שאפשר להזיז בדחיפה קלה, אבל אי אפשר, ובעצם כן, והכל רק למראית-עין. או שהיה חושב על מיני גלגולים, על השאיפה להיות לאינדיאני, על הדרך הביתה, על אינותו של בית. על ריקנותו הפנימית, שאין כלום מלבדה ואפילו היא אינה גדולה במידה מופלגת. ואפילו לא נאנח.

אחרי יותר ממאה שנה ייכתב עליו באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה שניסה להתמודד עם בעיות הרוע בעולם מתוך מחאה מתמדת ואי-השלמה איתו. וגם המילים הללו היו כנראה חונקות את ריאותיו.

*

ולמרות הכל, מה גדול הפיתוי להגיד את הדברים גם אחרת. ולו להרף אחד, אחרון. להוסיף ולכתוב, למשל, כך:

במצוות הרופא יצאתי לטיול ערְבית ביער הלִבנים הכסוף. דממה צלולה עמדה בין העצים. שם הוא בא אלי, להודיע לי על גזר הדין וכולֵי. מעולם קודם לכן לא דיברתי עם בן-אלמוות ואמרתי לו זאת, היְשֵר בפניו. הוא חייך, נבוך. כנפיו הסמיקו. באותו הרגע, כמה מקסים הוא היה.

_______________________________

מתוך: "דולפינים בקרית גת" מאת דנה חפץ. הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד. 176 עמ'.

***

דנה חפץ היא פילוסופית, ביבליותרפיסטית, עורכת, ועד לאחרונה גם עורכת דין חברתית. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2009. לאחרונה ראה אור ספרה "דולפינים בקרית גת" בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד וזכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

Advertisements