סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של חרברנד באקר וקארל צ'אפק

Posted on 28 בינואר 2016 של

1


אורה ממליצה על "למעלה שקט" מאת חרברנד באקר (ספרית פועלים, תרגום: רחל ליברמן)

כבר כתבתי כאן על השיבה אל ספר אהוב, כדי לכתוב את חלקי בטור זה. הקריאה החוזרת, גם אם לא ממש את כל הספר, חיונית לכתיבת ההמלצה, אבל גם מגלה את הספר באור חדש. אם בקריאה ראשונה אצה הדרך לקרוא ולקרוא כדי לדעת  את הסוף, הרי שבפעם הבאה העין מתעכבת על התיאורים והדימויים, הסמלים והמטאפורות. זה מה שקרה לי עם הספר הזה.

"העברתי את אבא לקומה העליונה". כך מתחיל הלמר את סיפורו. הלמר, גבר  ערירי בשנות החמישים לחייו, עובד במשק בו נולד וגדל. אימו כבר הלכה לעולמה ואביו הזקן נוטה למות. חייו עוברים עליו בטיפול בחיות המשק, בשיחות עם שכנתו הצעירה ושני ילדיה ובמפגשים חטופים עם סוחר הבקר ונהג מיכלית החלב. אה, וישנו גם האבא. הוא מביא לו אוכל, אם הוא לא שוכח, ומחליף איתו מילים הכרחיות.
יום אחד הוא עושה מעשה ,מעביר את אביו לקומה העליונה של הבית, אל החדר שהיה חדרו, ומנכס לעצמו את חדר השינה של הוריו. הוא משפץ את הקומה התחתונה. תולש שטיחים, זורק רהיטים ישנים, ומתקין לו מעון כלבבו.
במבט ראשון זה נראה כאקט של נטישה והזנחה. על הקורא להיות קשוב מאד אל המילים המדודות בהן מסופר הסיפור, כדי למצוא בהן את החמלה. כך, למשל, בהגליה אל הקומה העליונה, יש גם יתרונות: הבן מציב את מיטת אביו מול החלון, ואף מגביה אותה, כך נגלה לפניו נוף רחב ידיים (וסמלי) – עץ המילה הזקן, שבתחילת הספור עומד בשלכת, והדרך הנמצאת בקו האופק. על עץ המילה חיה להקת ציפורים שחורות, ואל חצר הבית מגיע  עורב זר ותוקפן.
במאמץ רב מעלה הבן את האורלוגין לחדרו של אביו. "תקתוק האורלוגין הטריף את דעתי" מספר לנו הבן, "התקתוק עלול להטריף גם את דעתו שם למעלה, אלא שהוא יכול להסתכל על הכבשים שלו ולהירגע". וכמה שורות אחר כך – "אני מעמיד אותו מאחורי הדלת, מושך במשקולות ונותן תנופה למטוטלת. מיד מתמלא החדר זמן, שמתקתק לו ואוזל אט אט. כשהדלת סגורה, אבא יכול לראות מה השעה."
אט אט, במקביל, מתגלים לקורא פרטים מטרגדיה משפחתית, וסוג של קירבה נוצרת בין הבן והאב. האם האב אכן מלטף את ראשו, או שהבן מדמה זאת משום שהוא מייחל לזה? השיחות בין השניים מתארכות, הבן מציין זאת במורת רוח, וגם הופכות למשמעותיות יותר, עד כי האב מביע בפני בנו את רצונו לחדול, והם מסכמים בינהם על האופן שבו בנו יעזור לו, מבלי להיות מואשם בהזנחת אביו.
וכשמת האב – "תקתוק האורלוגין פתאום מציק לי עד כדי כך שאני פותח את דלת התיבה ואוחז במטוטלת בשתי ידיים ועוצר את תנועתה. ואז אני מתיישב על הכיסא ליד החלון. ניצני המילה נפתחו, ופלומות עדינות סגולות-ירוקות מתנופפות ברוח. השעה עדיין מוקדמת… אשב עוד שעה קלה על הכיסא ואביט מבעד לפלומות המילה לעבר הסוללה."
וזה כמעט סוף הסיפור. ובלי דרמות סוחטות דמעות, ואולי בדיוק בגלל זה –  הסיפור כה עצוב. ויפה.

אורה 24

מיכאל ממליץ על "שנת הגנן" מאת קארל צ'אפק (בבל, מצ'כית: רות בונדי)

ניגשתי אל הספר, עיפרון מחודד בידי, כדי לסמן קטעים נבחרים שיעידו על קסמו – הלא כל מה שאני אכתוב על הספר הנפלא הזה יחוויר לעומתם – והנה, הדפים מלאים סימנים! בעמוד הזה צ'אפק מתאר את הגנן הקורא בקדחתנות את הקטלוגים החדשים ומתקנא בכל צמח שאין בגינתו, בעמוד ההוא מצטייר הגנן כמין חדש של בעל חיים, על שלל תנוחותיו המוזרות בעת הטיפול בצמחים, ועוד ועוד.
אז מה, לוותר כליל? לא, פשוט צריך לבחור, ולזכור שכל בחירה אחרת הייתה מתאימה, משום שהספר הזה הוא שרשרת של פנינים: כל פרק מוקדש לחודש אחד ובו מתוארת עבודת הגינה לאותו חודש, ובין הפרקים הללו משובצים פרקי מחשבות על בוטניקה ועל גננים באופן כללי, וכולם מענגים ושובי לב.

וכל כך למה? כי הגנן, לפי צ'אפק, איננו אדם רגיל. אם הפכתם לגננים, "ראיית הדברים שלכם השתנתה. כאשר יורד גשם, אתם אומרים שיורד גשם על הגינה. כאשר זורחת השמש, היא לא זורחת סתם כך, היא זורחת על הגינה, כשבא הלילה, אתם נהנים משום שהגינה תנוח לה."

ומה היה קורה, למשל, אילו היה עולה הגנן לגן עדן?

"נדמה לי שהיה שוכח לטעום מעץ הדעת ורק חושב איך יוכל לסחוב מאלוהים איזו עגלה קטנה של רקבובית גן עדן. או שהיה מחליט שמסביב לעץ הדעת בין טוב ורע אין ערוגה עגולה שעשויה כהלכה ואז מתחיל מיד להתעסק באדמה בלי לשים לב בכלל למה שתלוי לו מעל ראשו. 'אדם! אייכה!' היה קורא אלוהים. 'רק רגע', היה עונה הגנן מעבר לכתפו, 'עכשיו אין לי זמן.' והיה ממשיך לטפל בערוגה."

לעיתים האדם והצמחים נבדלים זה מזה ("רק בני אדם מתלוננים על זמנים קשים, לכריזנטמות אין מנהג כזה"), אך לרוב הצמחים והגנן חד הם; בחודש אוגוסט פונה צ'אפק אל פרחי הסתיו ומכריז: "כל עוד אנחנו, אתם ואני, לא נכנעים- מה פתאום שניכנע! – השנה  כולה היא אביב והשנה כולה היא נעורים ותמיד יש ממה לפרוח. סתם אומרים שבא הסתיו. אנחמו בינתיים פורחים פריחה אחרת, גדלים מתחת לאדמה, אוגרים כוח לנצרים חדשים. וכל הזמן יש מה לעשות…מי שפורח ומניב פרי, אפילו בנובמבר…לא יודע הדרדרות, אלא לבלוב. אסתר סתווי, אדם יקר, השנה ארוכה כל כך שאין לה סוף."

לא חייבים לקרוא את הספר מכריכה לכריכה. גם לא חייבים לקרוא את הפרקים לפי הסדר, אבל כדאי שיהיה בבית, וכדאי לפתוח אותו מדי פעם ולקרוא על האופן שבו צמחים גדלים, שזה מעניין מאוד, אבל גם ללמוד הרבה על התנהגותם של בני האדם, וזה מעניין לא פחות.

מיכאל 24

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

מודעות פרסומת